אני בערך באמצע של "כולל הכל" של הפנר, שדחיתי ודחיתי את קריאתו, כמו שאוכלים את הווניל אחרי השוקולד בקסטה, כדי לשמור את הטעם הטוב לסוף. ידעתי שהוא יהיה תענוג כולל, ורציתי לא לקרוא אותו. לשמור אותו לרגע של ייאוש מספרות ומהעולם. אבל הייתי בספריה והיו לי חמש דקות לבחור ספר. והוא תמיד שם. ברשימה. אז לקחתי.
ואי אפשר לתאר את ההתרוננות. את המשפטים שם, הווירטואוזיים, ארוכים כמו הגלות, שמכילים עולם ומלואו וארצות ובירות וערי חוף וערי פריפריה, והכל חולף בהרף עין של משפט, האותיות מחוללות עם הפסיקים, ועברית עם צרפתית, עד שמגיעה הנקודה, קטנה אך החלטית, וכל המשפט משתחווה בקידה מסולסלת ומצועצעת ומפנה את מקומו לבא אחריו. (זה ניסוח פלגיאטי אידיוטי, כמובן, אני לא הפנר ועד שלא שילבת איזה אחולשלוק עם געי קאקען ותרגום קטן בצד, אינך קרוב למיצוי היכולות שמעניקה לך העובדה שאתה גולה).
יש שם דיוקן של דור, שבא משם או שהוריו באו משם, והוא גדל בריאלי בחיפה ושוב גולה בלונדון או בפריז או במינכן, ושפתו היא ארבע שפות, והוא כולו נע בין הפוריטניות הלאומית הקפוצה והמיליטריזם שבירושלים–חיפה-תלאביב ובין הבדידות ההקרבה והזעם הקדוש של אלו שעזבו. ואת חושבת לעצמך שאיזה מצחיק זה, שאת בת הדור שחושב שהוא גילה את העולם שמחוץ לישראל ואת הגבולות הפתוחים ואת הקוסמופוליטיות, בעודו חומק מהסלונים של הוריו, עם התומאס מאן ודוסטיובסקי, ובלזק ושרלוק הולמס.
את גם חושבת על הפנר, על איך היית רוצה להכיר אותו. רעה לעט. את חושבת על מחשבה שעלתה בדיון לפני זמן מה. מה היה קורה אם הייתה כסית. האם היית הולכת להציץ על טשרניחובסקי. האם היית מזדיינת עם יונתן גפן? האם היית לוגמת גם את 50 גרם וודקה. או רק מעפעפת בביישנות. וחשבת אז, באותו דיון, על כמה שאי אפשר להעריץ יותר איש. וכמה זה חבל. והנה, את מעריצה את הפנר. את רק מחכה לרגע בו תוכלי לתפוס איתו שיחה, כזו מתמשכת, שבו תוכלי לראות את האגואיסטיות, החטטנות, הקנאה, המרירות, ההזדקקות, והבושה שהם מרכיבי יסוד בכל אדם שיוצא מדפי הספרות. ואת רוצה להוציא אותו מהם, לשאוב אותו אל החיים שלך, לשתות איתו קפה.
ואת חושבת שהנה, תכתבי סוף סוף את הפוסט שלך על האמון שדורשת הספרות מקוראיה, ואיך במשך השנים האמון הזה פוחת, חולף, משנה צורה, מתבגר, כי הפנר הוא דוגמה מצויינת. ואת יודעת שלא תכתבי. גם לא הפעם. כי הפנר זה לא בשביל דוגמא. הפנר זה בשביל התרוננות, והנה היא, כבר פה. הגיע הזמן להמשיך לקרוא.
אני זוכר שהרגשתי את אותה התחושה, של הרצון פתאום לפגוש את הסופר ולראות אותו על כל אנושיותו, כשקראתי את "מסע אל קצה הלילה". אבל אז פתאום גם נזכרתי מי באמת היה סלין, וקצת פחדתי מזה. אבל פחד כזה של התרגשות.
עשית לי חשק לקרוא שוב את סלין. וכמובן – גם את הפנר (לא שוב, אלא בפעם הראשונה).
הרי ידעת שזה יבוא: ברור שהשוקולד הוא הטעם הטוב בקסטה (כן, היתה גם לי פאזה של וניל ממש ממש מזמן).
הפנר היה מרצה בקורס שלקחתי בשנתי הראשונה באוניברסיטה, לפני 10 שנים. עד כמה שאני זוכר, הוא עשה עלי רושם של איש טוב ומוכשר.
יובל, יום אחד אני עוד אקרא אותו, את מסע אל קצה הלילה. בינתיים, אפילו הספר מפחיד אותי, שלא לדבר על המחבר.
שחר, ידעתי שזה יבוא. אבל אתם כל כך טועים, שאין אפילו מה להוסיף על זה מילה.
יוסי, נחמד שהוא איש טוב. אולי זה מה שאני צריכה לעשות. לעשות אצלו קורס.
אני זוכר את אותה התחושה מקריאת הביוגרפיה של ג'ויס, וכמה מפתיע זה היה שהאיש היה טיפוס מחורבן. וכמה מוזר זה עכשיו, שאז זה היה מפתיע. כן.
שאפו.
אחחח, הפנר. ואנשים שלמדו אצלו קורס מצטטים אותו גם שים רבות אחר כך, נדמה לי שזה די מדגים שהוא פנומן גם בתחום הזה. פעם פינטזתי להתהלך ברצועת החוף שלו ולפגשו במקרה. (אם אני זוכרת נכון, הקודם שלך היה "עליזה", או שהיה משהו בין לבין?). ואחלה פוסט. עשית לי חשק.
צ"ל שנים רבות אחר כך. או שמא – נשים רבות אחר כך.
איתמר. מצחיק שעלית על הפער בין הסופר לאדם בעזרת ספר
יוסי, תודה
זוש, אני דווקא שמעתי שהוא סתמי כמרצה, אם אני זוכרת נכון. כן, עליזה. שהיה מדהים גם. אבל אחרת. על אף רוחב היריעה שלו, הוא היה קטן יותר מתנופת העט פה.
I read a few topics. I respect your work and added blog to favorites.
ספר פולחן שלי מאז 1994, אז הייתי בין הבודדים שקראו אותו בקורס על הקולנוע הישראלי של קלדרון. (הוא נתן אותו, ואז גילה שהוא כבר לא בדפוס, אבל כמו בפתיחה של פיטר פן, אני רצתי והגעתי ראשון לספרייה).
לא מכיר ספר שמתאר כל כך בדייקנות את הערבוב הזה בין חווית הגלות וחווית הישראליות.
רק כשקראתי אותו שנית כאן, הבנתי עד כמה.
עם מה מתוך חווית הגלות שמתוארת שם אתה מזדהה?
רוצה להגיד לך, ממקור מאוד ראשון, שהוא איש מאוד נחמד, נדיר וטוב.
ואפילו אחלה אבא….
מאיה ה.
אהלן מאיה.
תמסרי לאבא שלך שיש לו מעריצה סודית
(ברור שהוא איש נחמד. אחרת לא היה יכול לכתוב ככה נחמד)
אני בדיוק בקטע שאת מתארת- עמוד 300 ומקווה שלא ייגמר אף פעם. והנה נדרתי- יהיה עוד פוסט עליו כשאסיים עם הספר.