סיכות ביטחון ועניבות
בספרו היפה והכיפי מאד לקריאה "תת תרבות פאנק" (תרגום: רונה כהן, הוצאת רסלינג) מנתח דיק הבידג' את תופעת התת- תרבויות שצמחו בבריטניה שלאחר מלחמת העולם השנייה. הוא מדבר בעיקר על תת-תרבויות מובחנות מבחינה סטייליסטית כמו מודס (קיצור של מודרניסטים), טדי בויז, סקינהדס, גלאם רוק וכמובן הפאנק, שכל אחת מהן פיתחה סממנים חיצוניים ברורים, שנועדו להבהיר את האופן שבו חבריה מתנגדים להגמוניה השלטת, סימנים אשר יש להם יחסי הזנה הדדיים עם המוזיקה השולטת בסצינה. הגלאם רוק עם הנצנצים והמיניות המעורפלת, המודס עם העניבות והסגנון הבריטי המוגזם שעיקר את הנימוס מתוכן, והפאנק עם סיכות הביטחון, המוזיקה האלימה וההתנהגות האינפנטילית, אשר זעק את חוסר התוחלת שבקיום לשמיים.
לטענת הבידג', זהו התהליך שקורה עם תת-תרבויות מרהיבות עין (כפי שמכנה זאת הספר בעברית. תרגום של מה, אני תוהה):
1. השכבות החלשות נתקלות בקשיי היום-יום ובריחוק מן ההגמוניה. ברקע, האינטרפלציה של אלתוסר ותודעת המעמד של מרקס.
2. הצעירים רואים את הוריהם נאבקים בלי להוציא הגה, והם רוצים לצעוק את הבעיות שלהם.
3. הצעירים מפתחים סימנים מחתרתיים אשר מבטאים את השונות ואת החתרנות שלהם. ברקע, המיתוסים של בארט ושרירותיות הסימן של דה-סוסייר.
4. הצעירים הלבנים נתקלים בצעירים השחורים, אשר החתרנות שלהם היא בעלת זיקה הסטורית ברורה הרבה יותר, ואשר החתרנות שלהם נתמכת בחלקה על ידי דור ההורים, ששותפים לטקסים דתיים-חברתיים של געגוע למולדת השחורה.
5. הצעירים הלבנים מכניסים אלמנטים שחורים לתוך ההתנגדות שלהם, ומפתחים "אתניות לבנה".
6. התקשורת מגלה את תת התרבות. היא מגיבה באחד משני האופנים הבאים: אוי ואבוי, הם יורקים בשדה התעופה, עוד מעט הם ירצחו לנו את הילדים החמודים שלנו. או. תראו איזה משונים הם, הם לובשים סיכת ביטחון באף.
7. תת התרבות מתרחבת. הסימנים אשר היו ברורים לכל אחד מחברי תת-התרבות כאשר הייתה קטנה, הופכים למתווכי תקשורת עבור מספר גדל והולך של חברים בתת-התרבות.
8. נציג בולט של תת-התרבות מגיע לתקשורת. מתעוררת שערורייה מוסרית. (בהקשר הזה, דבורי שלח לי לינק מהמם, של איגי פופ עושה שערוריה מוסרית זוטא, באמצעים שהיום אפילו לא היו זוכים להרמת גבה)
9. הסימנים המזהים של תת-התרבות הופכים למוצרי צריכה. למשל, דוגמניות בחצאיות מיני עם סיכות ביטחון ובגרביוני רשת מתחילים להופיע על מסלולי האופנה.
10. התקשורת מתחילה לדווח על האנושיות של חברי התת-תרבות.
11. הסגנון מעוקר מהחתרנות שלו, וההגמוניה שבה בשלום לבסיסה.
אפשר לטעון כל מיני דברים נגד התיאור הזה. הוא מתעלם מנשים, יאמרו הפמיניסטיות המרירות. הוא מניח הבדל ברור בין סגנון עם תוכן לבין סגנון מעוקר, יאמרו הפוסט-מודרניסטיים הנודניקים. הוא מתעלם מסממני המיניות הבוטים של תת-התרבות יאמרו חוקרי הקוויריות, בעודם מנדנדים את הדילדו על חגורתם לכאן ולכאן. אבל בסך הכל, זהו תיאור יפה על האופן שבו ההגמוניה מנכסת לעצמה ובולעת את ניסיונות החתרנות.
תת תרבויות (מודס)
אינטרנט איז פאן
לפי הסימנים המזהים של הבידג', האינטרנט הוא סוג של תת-תרבות.
יש את התגובה התקשורתית:
1. צעירה התלוצצה עם ערבי בצ'אט וקיפחה את חייה. כולם מכירים את סוג הכותרות הזה, שגורם לכל כתבי הטכנולוגיה בעולם לחפש את החתול הקרוב כדי להוציא עליו עצבים. זהו סוג הכותרות שכולא יחד את החברים בקהילת האינטרנט, בדומה לדיווחים על מהומות שחוללו המודס בשכונה בלונדון, ומזהיר מפני הפריצות המוסרית שמתחוללת שם, במועדונים האפלים.
2. באיביי מוכרים את פתח תקווה. לתת-תרבות יש הומור, וההומור הזה משתמש בקונבנציות הידועות לכל חברי תת-התרבות כדי ליצור הגחכה. כאשר התקשורת, ברגליה הגסות וחסרות החן, מנסה לדרוך בתוך תת-התרבות, הרבה פעמים היא דומה לסבתא שמנסה לרקוד אלקטרו בחתונה. היא חסרת כל יכולת להבין את המסרים המתאימים ולשכפל אותם. זה דומה לכתבות על "תראו איזה משונים הפאנקיסטים, יש להם שיער סגול", שהבידג' מדבר עליהם.
אבל לכאורה האינטרנט חסר את אלמנט הסטייל הייחודי שאופייני לתת-התרבות. אלא אם כן לוקחים את הזעקה של ראשית האינטרנט "הוריי, אין לי זהות קבועה ואין לי גוף קבוע" בחשבון, ומגלים כי חוסר הסטייל הוא אלמנט מכוון ומרכזי בהבנייה של תת התרבות האינטרנט.
זה דבר כל כך אדיוטי וכיפי (גלאם רוק)
מלונקקות
כולם מדברים על הסדרה החדשה של הוט: מחוברות. אורי אמר לי שזה ניסיון מעניין בכוח של המצלמה. זוש כתבה על זה שכולן שם נראות אותו דבר. וצביקה כתב על החשיפה, שמבוססת על זה שלכולנו יש את אותו פטנט.
ולדעתי, מחוברות זה אינטרנט. אנשים שלא נמצאים באינטרנט יכולים לתהות על החשיפה, ועל זרוב שמדברת על התנוחות בחיי המין שלה, אבל כל מי שקרא בלוג אישי בחיים שלו, יודע שאלו בדיוק החומרים ממנו הוא עשוי: הבדידות, האינטימיות, מין, מריבות עם בן הזוג, השאיפות, והחיים האלו, שעוברים יומיום, לאט לאט, ומביאים איתם את כל הפיכסה.
הצילום הוא סוג הצילום שהאינטרנט כבר רגיל בו. בחורה הולכת ומצלמת את הנעליים שלה. בחורה שוכבת על מיטה והמצלמה מכוונת עליה כך שהיא נמצאת לא במרכז הפריים, בצילום מרושל שכזה, כמו השכיבה שלה. בחורה מתעדת את הרגעים מול המראה שבהם היא הופכת מ"איך שקמתי בבוקר" ל"מהממת שאתם רגילים לראות". בחורה מצלמת בחור מתקרב אליה לנשיקה, כאשר הנשיקה מתרחשת "מאחורי" המצלמה. כל אלו הפכו, כך נדמה לי, לקונבנציות באינטרנט. זהו סוג הצילום אשר מטשטש את ההבדל בין "מרכזי" ל"שולי", בין מרכז הפריים לצדדיו, והופך גם את הרגעים הטכניים, שבהוליווד מתעלמים מהם, לראויים לתיעוד.
הצילום הזה והחשיפה הזו הן כל כך קונבציות, שאפילו הבחורות שמשתתפות במחוברות מודעות להן, ומשתמשות בהן. יש למשל קטע שחנה רטינוב, בחורה בת 16 מחולון, רוקדת מול המחשב. זה נראה בדיוק כמו ליטל והחברה שלה ב"היי". הקטעים של דודה מלכה, נראים, באופן לא מפתיע, בדיוק כמו הבלוג שלה. זרוב, עם האקסצנטריות המחושבת בקפידה שלה, משחקת, וכמובן לא בפעם הראשונה, בדיוק על הקונבציה האינטרנטית של "אל תתנו למראה להטעות אתכם, הנה, לי יש שיער ורוד, ודוקטורט באסטרופיזיקה"
נדמה לי שמה שקורה פה הוא בדיוק הרגע שאותו מתאר הבידג': הרגע שבו תת-התרבות מגיעה לטלוויזיה. זהו הרגע שבו תת התרבות הופכת לכלל התרבות, והרגע שבו דודה מלכה הופכת להיות ליאת בר-און, בת 36 (אולי 37? לא זוכרת) גרושה ובלוגרית. הרגע שבו ההגמוניה פורשת את ידיה הארוכות והדביקות, ולוקחת את המרחב האישיותי שאפשר להציג למשל בבלוג שלם, ומרכזת אותו לכדי כמה מלים שמייצגות את הקטגוריות הנודעות בתרבות שלנו. הרגע שבו בחורה בלבוש בדסמי שמתנשקת עם בחור בבגדי אישה מתקרבים למיינסטרים.
ואני חייבת להגיד, בתור בחורת אינטרנט, שהרגע הזה משמח אותי. ראשית, כי זה משמח שכולם מצטרפים. אם האינטרנט הוא כוח צרכני כה מוצהר שנותנים לו פריים טיים, אז לכולם באמת יהיה בלוג, ובלוג זה כיף. שנית, כי חתרנות לא נעלמת, ותת תרבויות נוצרות תמיד, ואם לקחו מהאינטרנט את החתרניות שבחשיפה ובצילום המרושל, אז האינטרנט או מדיום אחר ימציא צורה אחרת לבטא את ההתנגדות, וזה ממש מסקרן. אומרים שיהיה פה שמח, אחרי שהגעתי.
מעניין.
יש לי גם הסתייגות: אולי הסיבה לרדוקציה שהמצלמה כביכול עורכת לדמות האינטרנט המרהיבה היא פשוט מדיומאלית? ויש גם מצב שאפשר להאשים בזה את הנשים שמשתתפות בתכנית: את בלוגרית, זאת הדמות שאת רגילה לייצר לעצמך, קיבלת מצלמה והכל אבל מבחינתך, את עדיין מבלגגת. נדמה לי שזה ודאי נכון לגבי דודה מלכה, זרוב ודנה ספקטור.
טוב. אני צריך לחשוב על זה עוד. נדמה לי שיש לי הרבה מה להגיד.
אבל לגבי איגי פופ – יש ראיון הרבה יותר מעניין, כשהפאנק רק נולד, שמצליח להעביר את רגע הלידה בצורה מבריקה ועצובה כמו שצריך. ואולי מסביר למה איגי פופ כזה חשוב בתור מולידה של תת תרבות. האיכות זוועתית, אבל המילים, אך המילים….
http://www.youtube.com/watch?v=kqxcgPPdYwo&feature=fvw
והנה עוד דוגמה לתקשורת שמאמצת את תת-תרבות האינטרנט: מגיש בפוקס ניוז מבצע באולפן את הליינג-דאון-גיים שהתפשט בפייסבוק:
http://news.sky.com/skynews/Home/video/The-Lying-Down-Game-Skys-Martin-Stanford-Has-A-Go-At-The-Latest-Facebook-Craze-With-John-Carden/Video/200907215335560?lpos=video_News_in_Video_Home_Region_6&lid=VIDEO_15335560_The_Lying_Down_Game%3A_Skys_Martin_Stanford_Has_A_Go_At_The_Latest_Facebook_Craze_With_John_Carden
למחתרתיות יש ביקוש. לכן תמיד היא נבלעת בתוך השיטה. תמיד יש מישהו שיודע איך אפשר לעשות ממנה כסף. וזה קצת עצוב שגם תנועות שיוצאות במישרין נגד תרבות הצריכה בסופו של דבר "מולאמות" ע"י הקפיטליזם. כמו, למשל, מודעות אקולוגית.
זה לא אומר שהאינטרנט לא ישמש יותר את המחתרתיות. אבל אנחנו צריכים לבדוק ביתר שאת מתי אנחנו מנוצלים ומתי אנחנו בשבילנו.
איה, לינק היסטרי. זה יותר מסובך ממה שניסיתי להציג כאן. ראשית, זה לא הניסיון הראשון להכניס את האינטרנט לטלוויזיה (יש למשל את "מסכים", שעשתה את זה בצורה מעולה לדעתי). שנית, כן, להשתמש בבלוגריות זו דרך קלה יחסית להביא את האינטרנט לטלוויזיה. ושלישית, אין כבר טלוויזיה אחת, כמו שברור שאין אינטרנט אחד. אני חושבת, וכאן אני לגמרי מנחשת, שבחו"ל בכל מקרה הטלוויזיה שמרנית פחות ביחסה לאינטרנט. ורביעית, באמת תלוי לאיזה אפסקט של האינטרנט מתייחסים (טוויטר באיראן זכה לדקות פריימטיים בלי סוף). ולמרות כל ההסתייגויות האלו, נדמה לי שזו הנקודה התרבותית שבה אנחנו נמצאים.
אסף, לינק היסטרי גם אתה. ואני באמת חושבת שבגלל כל מה שעבר מאז, אף אחד כבר לא יכול להתנהג ככה והליחשב אותנטי.
אקס, כן, זה אספקט בעייתי של העניין. אני מבטיחה שכשמישהו ינסה למסחר את הסיפור האמיתי, אנחנו ניקח את המליונים אבל נדאג שהם יילכו למטרות טובות, מלבד כמובן לחיים הטובים שנעשה לנו.
כמה זמן נחכה לדבר הגדול הבא, אה?
ונראה לי שיש צדק רב בדבריה של איה לגבי המוגבלות בתפישה של המצלמה כאקסטנציה של המקלדת. בזמן הצפייה אני זוכרת שחשבתי לעצמי שהן מאוד מרוכזות בתיעוד עצמי ופחות בתיעוד של הסביבה, ושמשהו בשיווי המשקל בין הדברים אולי מטה את הכף לכיוון התחושה הזו של התרכזות מקסימלית, נרקיסיסטית בעצמן. כשאדם כותב על עצמו בבלוג, יש קונטקסט, יש סאבטקסט, יש יכולת להביא לזה אירוניה או לפחות להיות מודע. כשמצלמה נכנסת לו לחיים, היחסים שלו אתה הופכים להיות חזות הכל.
וחברה שלי מוסיפה תהייה שעוד לא קראתי באף פוסט: למה הן כולן אשכנזיות?
השמח באינטרנט הוא שהמהפיכה היא המדיום. אין דרך כזה "התקשורת מתחילה לדווח על האנושיות של חברי תת-התרבות". כי התקשורת לא מעניינת. ההיפך, היא נגררת, והמחוות שלה לתת התרבות שוחטות לה את האמא (למשל הריאליטי, ששינה לאנשי הטלוויזיה כל מה שהם יודעים על המדיום שלהם). הפאנק היה צריך איזה מאדרשיפ כדי להגיע דרכו אל ההמונים, ומשם הוא התעוות, אבל מחוברות מגיע לעולם כשהבלוגספירה כבר נקראת על ידי מאות אלפי ישראליות וישראלים. אף אחד כבר לא יכול לספר להם מה זה בלוג, או מי הם כשהם בלוגרים. איטס טו לייט. לדעתי, כבר מזמן ניצחנו.
אין דבר יותר פאתטי מלשמוע קריין חדשות בטלוויזיה או ברדיו מדבר בהטעמה מודגשת על "רשת האינטרנט" ומשהו שקרה "שם" ותמונות שפורסמו "שם". הטלוויזיה ממשיכה להתייחס לאינטרנט כמו אל איזה מועדון אפל בעוד שהטלוויזיה היא הסלון הלאומי "המקום" המואר, כיכר העיר.
זוש, אני לא בטוחה שאת צודקת. אני חושבת שאולי ההיפך. בבלוג כתוב יש אולי יותר שליטה על מה נכנס אליו ומה לא. כשספקטור, לצורך העניין, מצלמת את עצמה במקלחת, היא מצלמת לא רק איך היא מתאפרת, אלא גם איך נראית המקלחת, והמקלחת הזו מספרת דברים שהיא אולי לא הייתי מרחיבה עליהם בכתיבה. משהו בארטיאני כזה, סטייל פונקטום וסטודיום.
ובנוגע לתהייה האשכנזית, כמו גם התהייה שלך על איך שהן נראות, דעתי בעניין לא מגובשת. אני תמיד נזכרת במה שמספרים לי על הכנס הפמיניסטי, שבו בכל מושב צריך להיות ייצוג לאשכנזיה סטרייטית, ללסבית, למזרחית, ולערביה. בכנס האחרון, שעסק שטרנסים, היה צריך גם טרנס/ית בפאנל. זו דרישה בעייתית בעיניי.
צביקה, לדעתי בתוך עמנו אנחנו שבויים. אין לנו שום דרך לדעת מה "המיינסטרים" חושב על האינטרנט ועל בלוגים. אנחנו בתוך התת-תרבות. כשאיגי פופ יושב שם מול המראיין, ופונה לקהל כי הוא יודע שהוא מבין אותו, ההבחנה בין תת-התרבות למיינסטרים ברורה. כאן אני חושבת שהסיפור מורכב יותר.
של, זה בדיוק מה שאני מנסה להגיד, שהתייחסויות כאלו סופן שייעלמו די בקרוב.
בבלוג יש יותר שליטה בעיקר כי השליטה היא של הכותב. אין עורך על. במחוברות הן יכולות לצלם ולצלם, ומי יודע, אולי היו שם הרהורים מורכבים יותר, אבל ברור שתפקידו של הבמאי לקחת מזה את החומרים החזקים ביותר. כאלה שיביאו קהל. וזה קהל שתפריט הצריכה הטלוויזיונית שלו הוא כזה, שצריך לדגדג אותו בקילשון.
ואני חושבת שיש שליטה ומודעות לא קטנה למה שנקלט בעין המצלה, אבל את הסביבה המיידית והקרובה כרכתי באני החשוף שלהן. אני מדברת על כל הדברים המגניבים שאפשר לעשות עם מצלמת וידיאו חוץ מלבדר אל עצמך ועם עצמך, ועל תחושת הפספוס על שכל כך מעט פעמים זה הגיע למקומות אחרים, וגם כשכן, זה לרוב היה אקט של הגנה עצמיתמפני היחשפות רבה יותר.
התהייה האשכנזית אינה שלי. אני בכלל לא שמתי לב, וגם עניתי לתוהה שאני פשוט לא רואה צבעים. ואחר כך שאלתי את עצמי אם לא לראות צבעים זו פריווילגיה של מי שמלכתחילה לא חשה מעולם מודרת בגלל המוצא שלה.
טוב, התגובה הראשונית שלי היתה התנגדות. האינטרנט הוא לא תת-תרבות! הוא צורת תקשורת, עם המון המון תת-תרבויות בתוכה. וזה נכון, בסך הכל. אבל אז קלטתי שזה אולי הדבר המגניב ביותר בפוסט שלך. שלמרות כל התת-תרבויות הללו (הילדה השמנה מאוהיו/האנורקסיות מישראבלוג, המאמצים המוקדמים/אנשי דה מרקר קפה), יש לאינטרנט תרבות משלה, והיא הולכת ומקבלת צורה ברורה מספיק בשביל שאפשר יהיה לחקות אותה.
אז אני רק קד. פוסט מגניב.
א. זה שנודע לי על קיומה של הסדרה הזאת מקריאת הפוסט הזה, זה אומר משהו?
ב. מרגע שתת התרבות מכריזה על עצמה ככזאת, כלומר לפחות מרגע שסממניה החיצוניים משמשים כאמצעי זיהוי/תקשורת/הרחבה, מתחיל תהליך ההכלה שלה בהגמוניה, הלא כן? כלומר, רגע המובחנות שלה כתת תרבות הוא רגע קצר ביותר. דווקא האינטרנט מאפשר השתלטות מהירה ביותר של ההגמוניה על כל תת תרבות שצומחת בו.
ד. למה בעצם אנחנו מדברים על תת תרבות בהקשר של הסדרה הזאת? (גילוי נאות: צפיתי רק בפרק הראשון). נראה לי שהחמצתי משהו. אה, כי זה סוג של בלוג והבלוג הוא תת תרבות בתוך האינטרנט שגם הוא תת תרבות?
ה. פוסט מעורר מחשבה, תודה.
זוש, ברור שיש דברים מגניבים יותר לעשות מאשר לדבר על עצמך. אבל זו לא הסדרה. הסדרה היא על נשים שמדברות על עצמן, כך נדמה לי. ובעניין הצבעים, ברור שזו פריווילגיה. בדיוק כמו כל הגברים שאומרים, נו, כבר אין סיבה לפמיניזם.
איתמר, תודה, גם על ההתנגדות
גילי, זה שלמדת על זה רק מהפוסט הזה, זה אומר שאתה קורא את הדברים החשובים באינטרנט :). אני חושבת שתת-תרבות לא מכריזה על עצמה ככזאת אף פעם. נדרשים כוחות חיצוניים כדי לעשות זאת. אבל כן, תת-תרבות היא משהו שקיומו הוא קצר מועד. והזכרתי את הסדרה הזאת בהקשר של תת-תרבות כי אני חושבת שהיא משתמשת בסט של קונבציות שמייצגות עבורי את האינטרנט, או לפחות את החלקים הבלוגיים של האינטרנט.
מעניין. אני תוהה מדי פעם אם אפשר בכלל היום להמציא תת-תרבות אמיתית, כזו שתהיה תרכיז שמעט מעט מתפשט ונותן את טעמו. אני לא בטוח; בסגנון או בפורמט בטח שכן (ולראיה כל שטות הנוגעת לפייסבוק שחיש קל קיבלה כותרת). אבל האם באמת בתוכן? מרצון זה בטח לא יקרה, העתונות הכתובה והמשדורת למשל לא תגלה עניין אמיתי בתופעות שוליים אם לא תקבל מהן בתמורה סנסציה (שתאפשר לה ולמנחיה לזקוף גבה אלגנטית), או תבלין חדש לרגע למנת הקיטש הרגילה (שתאפשר לה ולמנחיה להוריד את אותה גבה בחשיבות).
אבל היופי באינטרנט שהוא הרחוב החדש, שיאלץ גם את הממסד האדיש או מרוכז בעצמו לשלב בתוכו תופעות חדשות. ובאמת, הבורות לפעמים מביכה ואין לה סוף. אין שנואות עלי מידיעות "הנאשם הכיר את קורבנותיו ברשת האיי-סי-קיו". התפיסה המובלעת בכותרות שזו הדומיננטה שלהן – "אנס האיי-סי-קיו", או "אנס-סי-קיו" למתקדמים – היא שהמדיום הזה החדש בו הוא "פעל" שווה אזכור. כי אף אחד לא אומר משהו כמו ה"אנס השתמש במכשיר הטלפון כדי לשוחח עם קורבנותיו", אז מה הדגש על האינטרנט? (ותשובת האין פיקוח על הילדות המצ'וטטות בגפן וכו' מתמקדת במדיום כשהמקור הוא המהות: תכתיב ה"לא לדבר עם זרים" צריך פשוט לעבור התאמה לאפשרויות הטכנולוגיות)
ובאשר לפורעי סדר בני חלוף ושאלת האוטונומיה מול הצרת צעדיהם בחיבוק הממסד – יש לי מלה אחת: בוראט
ובעקבות הפוסט ראיתי את הפתיח של מחוברות (היה לי מושג מאוד כללי על מה מדובר, חשבתי שזו תוכנית ההמשך לשיחת הסלון של דנה ספקטור עם מירי נבו והשד יודע מי עוד). בכל מקרה, לפני כל הבחנה מחודדת שאנסה להשתבח בה, לא יכולתי שלא לשים לב למיניות שרובן ככולן משתדלות להעביר. מה להעביר, להטיח בצופֶה. כלומר, אני חושב שאפשר לראות את ההתקבעות של ז'אנר האינטרנט כמיינסטירם בזה שהעבירו אותו מנסרת של פנטזיה גברית. גם אם תכני הסדרה מעניינים/מורכבים/מתמיהים/ מעוררי מחשבה – הפתיח פשוט מציג לראווה וריאציות שונות של הקטלוג, ולא רב-גוני: האם הסקסית למרות הכל, הצעירה המרדנית, הצעירה הארוטית, המלאך בסיום.
אבל ראיתי רק את הפתיח, אולי הוא קורבן הכרחי על מזבח הרייטינג וכל זה
חנה רטינוב היא לא "אשכנזיה". לכאורה היא מגיעה מהתפוצה המדוברת, היא לומדת קולנוע והיא בת שש-עשרה מרדנית, אבל בעצם היא – וגם זרוב במידה פחותה – הן דור ראשון לבני מהגרים. במקרה של חנה רטינוב, מהגרים קשיי-יום. היא מסתובבת עם חברים "רוסים". יכול להיות שבספר היוחסין רשום לה "אשכנז", אבל היא לא מהשכבה השלטת, היא אוף-מיין-סטרים, היא נאבקת מעמדת האנדר-דוג.
מצער אומנם שכל הנשים הבוגרות בסדרה הן אשכנזיות-תל-אביביות-מקצועות חופשיים, אבל כנראה שכדי להשיג תוצר ראוי לשידור באמצעים כלכליים זולים יחסית, צריך לקחת כאלה שהחשיפה והחיטוט העצמי מוכרים להן.
Different students that are willing to have a success find a trustworthy essays online service to order their sample essay at. These actions we do too.