ההתחלה
סיימת סוף סוף את העבודה הסמינריונית הארורה ההיא, וכבר יש לך תואר ראשון. אם מעולם לא היו לך שאיפות אקדמיות, את עומדת כעת בפני התלבטות: האם לסיים את יחסייך עם האקדמיה או שמא להמשיך לתואר שני. אם את כמוני, אין לך התלבטות. את יודעת שתמשיכי לתואר שני. שם, אחרי הכל, נמצאים האנשים החכמים. שם לומדים את רזי האקדמיה האמיתית, לא זו למתחילים. שם לומדים לחשוב. שם לומדים לקרוא. שם תשתכפל התחושה הקסומה שחווית בשנה הראשונה והשנייה של התואר הראשון שלך, זו של פתיחת שערים לעולם מופלא של הדברים הנסתרים מהעין העירומה. כן, את הולכת לעשות את זה, ואת לא תתני לשום סימנים בשטח, שמעידים על עייפות האקדמיה ופוקדי שעריה ועל דחיקתה מסדר היום התקציבי, להטעות אותך.
הקורסים
אחרי ששילמת, אולי לפני, את מציצה ברשימת הקורסים. אין שם הרבה כאלה לתואר שני. למעשה, אין שם הרבה כאלו שלא ראית כבר בשלוש השנים שבהן עשית את התואר הראשון. אם נדייק ממש, יש חמישה קורסים לתואר שני שנפתחו בפנייך ושאר הרשימה נותרה כשהייתה שנה קודם לכן. הרשימה של שנה קודם זהה לזו שהייתה שנה קודם קודם. למעשה, השינוי היחיד שהחוג הזה עשה בשנים האחרונות הוא להחליף את שם הקורס הבדיוני "השואה – אתר, עדות זיכרון, נרטיבים נשיים בזיכרון השואה" לשם הקורס הבדיוני גם הוא "הזין הרופס שואג – נרטיבים של גבורה נשית בשואה". אבל גם זה לא מרתיע אותך. יש לך מרצות אהובות, ויש לך נושאים שאת מתעניינת בהם, אז נכון שכבר עשית כמה קורסים על הנושאים האלו, אבל מה לעשות, יש אילוצי תקציב באוניברסיטה. ואל תשכחי שהכל זה רק מכשול בדרך לדבר החשוב מכל: התזה.
את מגיעה לקורסים, ומגלה, שוואללה, זה בדיוק אותו דבר. עוד מאמר של באטלר ועוד כמה מונחים למשחק ארץ עיר שואה. אבל סך הכל, באמת שום חידוש גדול. את מתאכזבת, אין להכחיש. אבל את אומרת לעצמך שלזה, אולי, קוראים להעמיק, שרק במבט לאחור תוכלי לראות את הכיוון העדין של ההשכלה שלך שמתרחש ממש כרגע, ובכל מקרה, כאמור, את רק בדרך לתחנה החשובה באמת.
ואגב תזה, זוהי השנה שבה את מתלבטת בינך לבינך לאיזו מרצה תלכי (במקרה שלי הן היו נשים כולן. אבל זה כי אני קלישאה) כדי לבצע איתה את המחקר החשוב בתולדותייך: המחקר לקראת התואר השני. מי תהיה האישיות שתלווה אותך ברוחה, בעודך ספונה בבטחה בין מסדרונות החוכמה של ספריית סוראסקי. המשפט האחרון אולי נשמע לכם ציני, אבל הוא לא היה כך. כך חשבתי שיהיה. כמו באוניברסיטה בריטית. אני עדיין מאמינה שבסוראסקי יש מסדרונות חוכמה, ואז באמת חשבתי שיהיה מי שילמד אותי לצעוד בהם בבטחה, עם הספרים בידיי.
את שוקלת את צעדייך בין שתי נקודות קיצון: המרצה הקלה, שתיתן לך ציון טוב ולא תעביד אותך קשה מדי, לבין המרצה הנערצת, שאצלה לבטח תוכלי לחדד את מחשבתך, אבל תדרשי להקריב הרבה יותר כדי לזכות בחיוך הנערץ של מדריך הצופים המטאפורי. אם את אני, וציונים מעניינים אותך רק קצת, התשובה ברורה. את תלכי על הדמות המוערצת, ויהיה המחיר האקדמי שתאלצי לשלם אשר יהיה. השם שלה לא יופיע פה, כי יש גוגל בעולם. אני אמנם כבר לא צריכה אותה, אבל לימדו אותי לא לשרוף גשרים. רק שתדעו שהיא מומחית למגדר.
השנה השנייה
את ממשיכה ללמוד את הקורסים שלך, והם מייגעים שקשה להאמין. וברור שהם מייגעים, כי את לא לומדת בהם שום דבר חדש. את רק צוברת עוד נקודות זכות, כדי שמתישהו תוכלי להפסיק עם החרא הזה, וללכת לתזה שלך. אז ברקע את טורחת לגבש לך ידיעה של נושא התזה שלך. את עדיין לא עושה אתה כלום, כי רק המילה תזה מכניסה אותך לחרדות, אבל אולי התחלת כבר לברר את האפשרות שההיא תהיה המנחה שלך, ואולי היא אפילו כבר מחייכת אלייך במסדרונות, ויש לך תחושה טובה בקשר לקשר שלכן.
והשנה מתקדמת, ומתחיל להיות לך לא נעים מהמערכת. אז את הולכת אליה, אל המרצה, והיא מסכימה להיות המנחה שלך. היא לא אומרת הרבה. בהמשך תגלי נדמה שהיא מפטפטת רק על הפודיום. איתך היא דווקא מקמצת במלים. וחבל. אבל בינתיים את עוד מאושרת שהיא הסכימה. לו רק היית יודעת שהיא הסכימה לעוד כמה תלמידות במקביל. הן כולן כישרוניות והיא באמת יש לה כוונה טובה, היא רוצה להראות לכמה שיותר תלמידות את אורן של המגילות הפמיניסטיות הגנוזות. אבל היא גם בנאדם, מתחת לבולדוזר שהיא, ויש לה מעט זמן לחלק בין כולן, ואת, כך יסתבר, לא תזכי בהרבה ממנו.
היא שולחת אותך לכתוב הצעה לתזה. את לא יודעת בדיוק מה כוללת הצעה לתזה, אבל היא מרצה חשובה, ואת לא רוצה לבזבז את הזמן שלה, אז את מהנהנת בביטחון מזוייף ואומרת: אין בעיה. אחר כך, שבועות אחר כך, את מעזה לשלוח לה מייל ולשאול אותה איך לעזאזל מגישים הצעה לתזה. את חושבת לעצמך שאת טיפשה, שהיא אמנם מרצה חשובה, אבל היא המנחה שלך, ועשית שטות כשלא שאלת אותה קודם, כי עכשיו, כשחשפת בפניה את מצוקותייך, היא ודאי תיענה מכל הלב, ותדריך אותך באמת. כמו ההוא מהאוניברסיטה הבריטית. זה לא קורה. בסדר, את אומרת לכל מי ששואל. ככה זה באקדמיה. לא אמורים לגלות לך את התשובות. נותנים לך הנחיות ואת אמורה לפעול על פיהן. אם היו מאכילים אותך בכפית, לא היית לומדת. אם לא היית לומדת, לא היית נעשית אקדמאית טובה. ולעזאזל, את פה כדי להיות אקדמאית טובה.
מעולה. יהיה המשך, נכון?
כבר אמרתי לך, אבל זה אחד הדברים הכנים והעגומים ביותר שקראתי.
"אם נדייק ממש, יש חמישה קורסים לתואר שני שנפתחו בפנייך ושאר הרשימה נותרה כשהייתה שנה קודם לכן";
חידוד: או שמא אותם חמישה קורסים לתואר שני ש"נפתחו בפנייך", היו זמינים גם בתואר הראשון לבעלי ממוצע שמונים ומעלה, (במספר הולך וגדל של חוגים הומניסטיים, מדובר בהישג שזוקפת לזכותה פחות או יותר כל מי שמצליחה לכתוב טקסט ברווח כפול). ולכן כבר לקחת אותם.
(ותשואות, את יודעת)
יש לזה פוטנציאל (או שמא פוסט טנציאל) להפוך לסיפור מתח מצמרר מסוגה עילית!
בכל אופן, צלחת את הוויה דלורוסטביף והדבר מעורר הערכה והשתאות, ומעיד על חוסנך הנפשי, שהרי מה שלא הורג, עובר תיקונים בפעם התשיעית.
עצוב.
ובאמת, מה קרה בסוף?
אמנם חלק ניכר מהבעיות לא קשורות לזה באופן ישיר, אבל ברקע עומדת תמיד העובדה שמצב מדעי הרוח והחברה בישראל, מבחינה תקציבית, מבחינת תקנים, הוא יותר גרוע מגרוע.
מספר התקנים האקדמים לכל תושב נמצא בצניחה מאז שנות השבעים (אפילו במספרים מוחלטים הוא לא עולה), וזה מכה חזק במיוחד במחלקות הפחות מעשיות. אפילו בנושא כמו לימודי יהדות, מוטב להיות דוקטורנט בארה"ב או בגרמניה מאשר בירושלים או בר-אילן.
אם אין קמח אין תורה – ואין קמח.
טוב, התמונה של כנסיית השכל אומרת הכל, לא?
(ד"א – מתי עושים קמפיין SEO כדי להחזיר למונח הזה את משמעותו הפירסיגית המקורית?)
אני, בסוף התואר הראשון, "נשבעתי" שאני לא חוזר לאקדמיה אלא אם כן יהיה לזה ערך *מעשי* מובהק. מבחינתי ו/או מבחינת האנושות.
לטחון מים אני יכול גם לבד.
(וזאת דווקא היתה אוניברסיטה בריטית, עם הרבה חוכמה במסדרונות. ועדיין, פלצף נשאר פלצף.)
קודם כל תודה – על המחווה, על ההפניה, ועל ה"נכס צאן ברזל".
יש לי תשובה לחלק מהטענות שהעלית כאן ואני עובד עליה, יש לי תשובה כללית יותר לרוח הפוסט והיא מופיעה בחלקיו האחרונים של הפוסט החדש שזה עתה כתבתי (לא יודע מה קרה לטרקבק המיוחל).
אז כאן אתייחס לעוד עניין אחד שכבר דנתי בו פעם: מעניין שבחרת לכתוב את הפוסט הזה בגוף שני. במובנים מסויימים הוא מזכיר לי את הפוסט-גוף-שני שהניע אותי בזמנו לדון בעניין. נדמה לי שהמוטיבציה העיקרית לבחירה האמנותית הזו, שלך כאן ושלי שם, היא מה שתיארתי דווקא כניגוד לספרי ה"אתה הגיבור" שבהם לקורא יש שליטה על העלילה, התחושה שאת נעה כמעט בלי שליטה בתחנות שהוכתבו מראש על-ידי המציאות, נגררת ביניהן, מסוגלת לרגע להסתכל מהצד ולתהות מי היא האישה הזו שכל זה קורה לה.
אור, כן. זו סתם אכזריות לכתוב חלק ראשון בלי להעלות חלק שני מתישהו
ותודה.
איתמר, תודה אני מניחה.
איה, זה שאת אמיצה זה לא אומר שכולנו
אני תמיד פחדתי לקחת קורסים של תואר שני בתואר הראשון כי חשבתי שאני לא מספיק חכמה. (ותודה)
זוש, את באה לכתוב אתי את רב המכר?
תומר, חכה לחלק השני
ד.ט. כן, זו אחת הטענות שניסיתי להעביר בפוסט. זה נורא. זה נורא אידיאולוגית, וזה עוד יותר נורא כשאתה נתקל בזה במציאות.
מרמיט, טוב, יש לזה ערך מעשי מבחינתי. זה נותן תירוץ לבזבז את הזמן שלך. יש כאלו שיכולים בלי התירוץ. אבל אני, פועלת חרוצה לכאורה שכמותי, צריכה גושפנקא.
שחר, בבקשה רבה. בעניין הפוסט, אגיב שם. אני עוד צריכה להירגע מהמחמאות ולחשוב על זה. אני לא בטוחה מה דעתי בנידון. בעניין הגוף שני, נכון! נכון!
תודה רבה, זה מצער בעיקר אבל גם שימושי למי שעל סף החלטה כזו. (תמיד התאבלתי בשקט על כך שאין איזו קומונה לסטודנטים לספרות או משהו.) אולי את יודעת מה קורה באוניברסיטה העברית ועד כמה זה דומה?
כתיבה מעוררת הזדהות ואהדה. כל שאוכל להוסיף שכך הוא הדבר גם בחוגים אחרים במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. בהם למדתי תואר ראשון ושני והתחלתי גם שלישי. זה לא התקציב זו האיכות. זה לא שלמנחה אין זמן, פשוט אין לו מושג איך להנחות אותך, ואז את נשארת לבד ומנחה את עצמך תוך קבלת פיזבקים ערטילאיים פה ושם. הכי חשוב להפגין פסון… חוכמה, ידע, געת חדשה? הכל שטיות במיץ,
אבל בסוף יש תעודה וכבוד. והרבה מיאוס עצמי…
אבל את יודעת, באוניברסיטה ההיא, הבריטית, היית משלמת כמה עשרות אלפי פאונד בשביל התואר וההנחיה האישית במסדרונות החכמה, לא?
(וזה לא בא למעט את תחושת הדכדוך ואת הבעייתיות במערכת ההשכלה האקדמית בארץ)
יו, זה אכן מצער. ולא, אין לי מושג מה קורה באוניברסיטאות אחרות.
מיקה, מילא היה כבוד. אולי זה היה עוזר במשהו. איזה כבוד יש בדיוק בתואר שני במדעי הרוח?
אורן, אז מה? אני קונה מוצר זול שאני לא אתפלא על האיכות שלו, זה מה שאתה אומר? אני קונה את המוצר היחיד שהמדינה הזאת מאפשרת לי.
חלילה. אבל אני אומר שצריך להיות ריאליים (pun intended, למרות שזה שטויות). כלומר כשמשלמים שכר לימוד נמוך יחסית (גם שכר המרצים לא מרקיע שחקים) וכאשר יש הרבה סטודנטים שרוצים לכתוב תזה וכשהמנחה נמדד גם לפי הפירסומים שלו ולא רק לפי מספר התזות שהנחה והוא צריך גם ללמד, אז ברור שאי אפשר לצפות להנחייה כמעט פרטית. להפך – ההנחיה של הרבה סטודנטית במדעי הרוח מראה שהמנחה רוצה לשמר את התחום.
בא לומר שיש הרבה חוליים באקדמיה, חלקם פתירים בקלות רבה יותר מאחרים.
ומזווית קצת אחרת, אני יכול לדבר רק על תחום המחקר שלי (בלשנות חישובית). אני לא חושב שמחקר מעמיק בבלשנות (תאורטית) ובפילוסופיה של הלשון יכול להתקיים מחוץ לאוניברסיטה. המחקר ה'מדעי רוח' הזה הוא שימושי מאוד לתחום המעשי של 'עיבוד שפה טבעית'. לא הייתי רוצה לוותר על הבלשנות והפילוסופיה שמפרים גם את העבודה התאורטית במדעי המחשב וגם את העבודה המעשית (באוניברסיטה או בחברות מסחריות).
אורן — לגבי איכות המנחים — אני ממש לא חושב שמדובר כאן (רק) בבעיה תקציבית. מה שמיטל מתארת זה פשוט מנחה גרועה (וצודק גם שחר שטוען כי הדבר קשור גם בכך שתלמידי מחקר לא יודעים למה לצפות, ולכן גם לא יודעים מה לדרוש, מהמנחים שלהם). מנחים גרועים קיימים גם בתחומים ריאליים יותר, ואפילו במקומות יוקרתיים ועתירי תקציבים (וראה את דמות המנחה הטיפוסי ב- phdcomics, ומספר דמויות בשבע מידות רעות). ואני בטוח שיש בת"א גם כמה מנחים ראויים, למרות הבעיות התקציביות.
כל זה כמובן לא בא להמעיט בערכה של הבעיה התקציבית, שהיא אכן בעיה בעייתית ביותר.
אורן ויואב, נראה לי שאתם אומרים דבר אחד משותף: ציפיות מוגזמות. אתם צודקים. הציפיות שלי אכן היו מוגזמות. וזאת אחת המוטיבציות לכתיבת הפוסטים האלו. בדיוק כפי שעשה שחר, רציתי להכניס מעט ריאליות להומניות (חחח).
אורן, נשמע מרתק, התחום שלך. איתמר תמיד מספר באיזה חצי כמיהה על שנת לימודי הבלשנות שלו, וכיוון שהוא היחיד שאני מכירה שלמד בלשנות, וכיוון שעיבוד שפה טבעית נשמע כמו אוסף מלים לגמרי מגניב, זה תמיד נשמע לי יופי של תחום.
יואב, כן. אחת הבעיות המרכזיות שלי היא שלא ידעתי מה לדרוש. אחת הבעיות המרכזיות של המערכת היא שאין מנגנוני בקרה. מרצים לא נבחנים על פי יכולות ההנחייה שלהם, ולא על פי הזמן שנותר להם להנחייה. ולכן, אין סיבה שלא יהיו מנחים גרועים. ובכל זאת, אין שום מנגנון ממוסד שתפקידו להציע אלטרנטיבות לתלמידים שהגיעו למנחים גרועים או שלא יודעים לדרוש את שלהם מהמנחים הגרועים שלהם.
חגבי המנחים בצורה פרטנית – זה ברור שיש כאלה ויש כאלה. המנחה שלי מצויין. נחמד ומשקיע (לא רק בי) וכשאני מזמן פתאום פגישה דחופה והוא, מעשה שטן, דווקא עסוק הוא יטרח לציין שהוא עסוק ואין לו זמן להפגש אבל ביום אחר (ובסוף הוא מפנה לי כמה דקות שלפעמים מתארכות).
לעומת זאת, יצא לי פעם לעבוד עם מישהו שדם אחרי חודשים של ניסיון לקבוע פגישה (שבד"כ בוטלה ללא התראה) הייתי יושב שם ומדבר והוא היה קורא ועונה לאימיילים… אנשים… לכי תדעי על מה תיפלי. זו כמובן לא בעיה של תקציב אלא של אישיות, אבל יותר תקציבים (ויותר מנחים) יוכלו לשפר את חוויית המשתמש של הסטודנט הממוצע, כלומר זה שלא נפל על מנחה מנוול או על מנחה מופלא.
אגב, באוניברסיטה הפתוחה, כך אני מתרשם, דווקא יש מערכת תמיכה והתאמת ציפיות מצויינת.
אילו היית עושה סקר שוק קצר, כלומר לוקחת לשיחה כמה מאסטרנטים/דוקטורנטים בעבר ובהווה של המרצות והמרצים בחוג לפני שבחרת מנחה, היית חוסכת לעצמך הרבה עוגמת נפש. "כל אחד" יכול היה להגיד לך שיש פרופסורים ידועים ורבי כוח שהם חרא של מנחים וששומר נפשו ירחק מהם, ונשמע שהחלאה שבחרת לך שייכת לקבוצה הזאת. הבעיה היא שאנשים צעירים ואינטליגנטים נוטים להסתמך על דיסקוסים עצמיים, והרעיון שכדאי לחפש עצה חיצונית מבעלי ניסיון מגיע רק בגיל מבוגר יותר. אבל אולי אני משליך את הניסיון שלי (ושל תיזתי הבלתי-גמורה מלפני עשרים שנה) עלייך. כך או אחרת נראה לי שהלקח הוא "לא תבחרי מנחה על סמך המוניטין האקדמיים שלה בלבד", ולא "אל תעשי תואר שני באוניברסיטה X"
הרגשתי שנגעת בציפור נפשי