אז את כותבת לה מייל, והיא באמת נפגשת איתך, לרבע שעה, נותנת לך ספר מספריה, ואומרת לך: תחזרי אליי כשיהיה לך פרק כתוב. אבל רגע, את מבקשת למחות, מה פרק כתוב, אין לי אפילו צל צלה של התחלה של פרק. אין לי שלד לעבודה. איך פרק כתוב? אבל היא כבר מעלעלת בניירותיה, והם, אם בטוחה, יותר חשובים ממך.
ועוברים חודשים. אלו שתי מלים קטנות. אבל אלו חודשים מהחיים שלך שעוברים תחת הנטל הזה, של מחקר. זהו נטל כפול: הנטל הראשוני הוא המחקר עצמו, שהוא לא הדבר הכי קשה ביקום, אבל הוא בכל זאת מצריך שעות ארוכות של התרכזות בטקסטים לא תמיד הכי קלים, לא תמיד הכי רלוונטיים, לא תמיד בלתי אידיוטיים. הנטל השניוני הוא הנטל של התדמית. תואר שני בספרות. כמה קשה זה יכול להיות. במקום לבכות כל היום על כמה קשה לך, פשוט תקראי כמה ספרים, תכתבי כמה שורות ויאללה, תגמרי עם זה. אפשר לגמור את זה בכמה חודשים. למה את נמרחת עם זה, לעזאזל. ולמה את לא פונה למנחה שלך לעזרה אם את מתקשה? ולכי תסבירי, ששלחו אותך לחזור עם הפרק הראשון, ואת לא יודעת איך לדרוש עזרה, ואין לך מישהי אחרת לדבר אתה, ומילא הטקסטים, אבל מעבד התמלילים שלך מפחיד כמו שלא היה מעולם.
אז את עושה כמיטב יכולתך. לא תמיד את מצליחה. הרבה פעמים עוברים שבועות לפני שאת מתקדמת אפילו במילימטר. לפעמים את מתקדמת קצת ונסוגה הרבה. רוב הזמן את במריבה עם עצמך ועם האקדמיה. אבל הזמן, ההחלטה הראשונית שלך לעשות את זה, והרצון לא לאכזב את המנחה הדגולה, שבינתיים מסתבר שלא הכי שמה עלייך, מביאים אותך קדימה. והנה, בלי ששמת לב, עברה עוד שנה. השנה שבה היית אמורה לסיים את התזה שלך. ואת, את רחוקה מזה כרחוק אוניברסיטה בריטית ממסדרונות סוראסקי, וכרחוק המרצה הדגולה לשעבר שלך מהנחייה אישית.
אבל נו מילא, את כבר בחצי הדרך, אז את חורקת שיניים ומתקדמת באיטיות מורטת עצבים קדימה. והנושא כבר כל כך מאוס עלייך, שבא לך להקיא עליו. בא לך לקחת את הספרים, את כל צילומי המאמרים, את כל הפתקים הקטנים בהם סימנת דברים על הספרים שאותם את חוקרת, לקחת את כל אלו ולזרוק לפח מתחת לביתה של המרצה הדגולה.
והנה זה קורה. את מגישה את התזה שלך. שלוש שנים אחרי סיום הלימודים הפרונטליים שלך. ממש ברגע שבו את מגישה את כבר יודעת, יום אחד אני אכתוב פוסט ובו אני אספר לכולם שאין מה לעשות תואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב. אם אתם מחפשים שאר רוח, אם אתם מחפשים להעמיק את ההשכלה שלכם, אם אתם מחפשים, כמו שאמר יקיר הבלוג אסף דבורי, להיות מענטש, אל תהיו באקדמיה. שם קיים רק המירוץ לבגרות מן התיכון.