EPIC FAIL

 
כולם בפרויקט הזה מדברים כל הזמן על הספרים שהם קראו, ועשו להם משהו. כל אותם חיבורים מרגשים שהיו לכולנו עם יצירות ספרותיות מופלאות, שלקחו אותנו למחוזות רחוקים וטובים יותר. כל אותן דמויות בדיוניות שלרגע קט, אנחנו הם והם אנחנו.

אלא שדווקא הספרים שלא קראנו הם אלה שבאמת הורסים לנו את החיים.

כל אותם הספרים שאתם פשוט לא מסוגלים לקרוא. הם פשוט לא מעניינים אתכם, זה לא הקטע שלכם, ולא יעזור כלום. ייתכן שמישהו קנה לכם את הספר, ואמר ש"אתם חייבים לקרוא אותו". הוא מצויין. כולם אומרים ככה. ורק אתם לא מתחברים אליו. קניתם, כי כולם קונים, התחלתם, כי כולם קוראים. והפסקתם, כי אתם פשוט לא מסוגלים. בסופו של דבר, הספר ייקבר אי שם במעמקי מדף הספרים המתפקע שלכם, או שיושאר במקום גלוי לעין, כדי שתיתקלו בו על בסיס קבוע וייגרמו לכם רגשות אשם קשים עד שתחליטו לסיים את הפרשה המצערת בדרך זו או אחרת – בין אם תסיימו את קריאתו, או שתקברו אותו בערימה על מנת לנסות ולשכוח ממנו.

המהדרין אף נוטים למכור את אותם ספרים בחנויות ספרים משומשות.
למה למכור? קודם כל, כי ייתכן שהקונה המאושר יהנה הרבה יותר מן הספר. ושנית (וזו הסיבה האמיתית), כי אם תשאילו את הספר למישהו, הוא עוד יחזור לידיכם בעתיד הנראה לעין. ואז מה הרווחתם? לא זו בלבד שתיאלצו להמשיך לחיות עם הכשלון המהדהד הזה על המדף, אלא שכשיוחזר אליכם, תצטרכו לנהל שיחה אודותיו. והרי לא קראתם את הספר עד סופו, ולפיכך אין לכם כמעט שום דבר חכם לומר אודותיו למעט איזו אנחה כבדה בעיניים מושפלות, המלווה במלמול "לא הצלחתי לסיים את הספר"

והשיחה אודות הספר היא בעיה חמורה בהרבה מתחושת הכשלון הנגזרת מן העובדה שספר כלשהו הביס אותנו.

תמיד יהיה איזה ספר שכולם קראו, ורק אתם לא. לא הצלחתם לסייים אותו, לא התחברתם לז'אנר. או שקניתם וטרם הספקת לעיין.
הסיבות לא חשובות. מה שחשוב זה שכולם קראו אותו, ורק אתם לא.

ואתם עומדים בצד. בשיחות עם חברים (או חמור מכך, בשיעור באוניברסיטה), וכולם מדברים על הספר הארור הזה. הקול החדש והבהיר שצץ בשמי הספרות העכשווית. קריאת החובה
הנוכחית. ואולי זו בכלל איזו יצירה קלאסית מהסוג שלא יעלה על הדעת שלא נקראה על ידי כל אדם מן הישוב, המעז לחשוב על עצמו כמשכיל או חלילה "אינטלקטואל".

לפעמים, אם יש לכם מזל, אפשר לזייף את זה. ייתכן שנחשפתם לדי אזכורים אודות הספר במקומות אחרים שהצלחתם לגבש מושג כללי בנדון. במקרים נדירים באמת, העיבוד הקולנועי נאמן למקור במידה כזו שלפחות עיקרי הדברים חילחלו אל תודעתכם בצורה כמעט-מדוייקת. כולם יודעים שאנה קרנינה משליכה את עצמה אל מתחת לפסי הרכבת בסוף. הפרטים השוליים באמצע, כמו העלילה, קצת פחות קריטיים. כל מה שצריך זה כמה אנקדוטות שיאפשרו לכם להשתתף בשיחה.

במידה ולא עומדות לרשותכם אנקדוטות, נסו לנהוג לפי הכלל "תהיי יפה ותשתקי". הנהנו הרבה בראשכם, תוך שאתם ממלמלים שלל ביטויים חסרי משמעות כגון "אוי, לגמרי" ו"עלית על הנקודה בצורה מדוייקת" (נסו שלא להגזים!).

המשיכו לזרוק את אותם ביטויים לא מחייבים עד שיגיע הרגע הקריטי: אותה נקודה בזמן שבו הדיון מגיע לכיוון שאתם מסוגלים להסיט אותו לכיוונים המוכרים לכם יותר, עוטו על המציאה, ונווטו את השיחה למקום שונה לגמרי. שרסקולניקוב ייחנק – המשפט האחרון של הבחור שיושב מולכם מזכיר לכם בכלל את אותו הרגע הטראגי שבו סנייפ רוצח את דאמבלדור בספר השישי.
מרגע שהשיחה הגיעה לטריטוריה שלכם, אתם יכולים להחליף את נושא הדיון למשהו אחר לגמרי. אולי לדבר על פוליטיקה או על מזג האוויר. במקרה הכי גרוע, בקשו מהמלצרית את תפריט הקינוחים.

עם זאת, למרות שניצחתם בקרב, אתם יודעים שאתם עדיין מפסידים במלחמה. לא תוכלו להתחזות לעולמי עד. בסופו של דבר, יגיע היום שבו תיחשפו במלוא ערוותכם, ותיאלצו להודות בעובדה שלא עלה בידיכם לקרוא את הספר הזה. ייתכן שכמה מחבריכם הקרובים יפסיקו לשוחח עמכם בעקבות הוידוי המביך, אבל האמת משחררת. נסו ותהנו.

ולשלב הוידוי האישי המביך: מימיי אפילו לא ניסיתי לקרוא את "החטא ועונשו", ואף נרדמתי במהלך ההצגה "אנה קרנינה" לפני מספר שבועות (וחבל לי מאוד שכך). אבל בחיי שכבר השלמתי עם הפדיחות האלה ואף הפסקתי להרגיש רע בגללן. ובכלל, הכשלון הספרותי הגדול ביותר מבחינתי מגיע גם הוא מתחום הספרות הרוסית – לפני מספר שנים קיבלתי עותק של "האמן ומרגריטה" כמתנת יום הולדת ולאחר כמה פרקים, נטשתי את הספר, אשר עבר לשבת מעל האסלה במשך קרוב לשנה. דווקא עיינתי בו לפרקים, אבל פשוט לא היתה שם כימיה. עד שהבחנתי בכך שיום הולדתי הבא מתקרב, ואילצתי את עצמי לסיים את קריאתו כדי לצאת על ידי חובה. אין ספק שפספסתי את ההומור הדק והסאטירה הסובייטית החדה, אבל הספר לא הביס אותי, וכעת גם אני זכאית שלא להרגיש כמו מתחזה כשאני אומרת בזלזול "אה, בולגקוב? לא עשה לי את זה. אבל אם כבר חתולים, היה אתמול לולקאט מצויין…"

25 תגובות “EPIC FAIL”

  1. נראה לי שזו הזכות הכי גדולה של אנשים שלמדו ספרות. הם יכולים להגיד בפה מלא שהם לא אוהבים סופר או ז'אנר, אפילו אם הוא חשוב. אני זוכרת את אורלי לובין, אחת המרצות האמיצות, עומדת באיזה כנס אקדמי, קבל 300 איש ועדה, ואומרת: שירה? אני לא קוראת שירה. זה לא מעניין אותי.

    וחוץ מזה, סליחה על הציטוט העצמי, אבל זה נשמע בדיוק כמו הבמבלדאווג ספרותי, מה שאת מתארת:
    http://www.hahem.co.il/trueandshocking/?p=647

    אחלה פוסט.

  2. אם יותר לי להוסיף מעט, הבעיה הגדולה באמת היא דווקא עם ספרים שכן קראת ושלמרות זאת אינך מסוגלת להשתתף בשיחה אודותיהם. כי הנה עוד דרך שבה הרסה הספרות את חיי, או שאולי בה הרסו לי החיים את הספרות, ובעצם אולי זו הספרות שהרסה לי את הספרות. אני זוכר, בקנאה עמוקה, את הימים הרחוקים ההם שבהם ספר היה נשאר חקוק במוחי וצרוב בנשמתי לעד. הימים האלה חלפו.
    תוך כדי קריאה אני יכול להישבע שהספר הוא מצויין, לשקוע לתוכו, אבל זמן קצר מאוד אחר כך רובו הופך לבליל זכרונות קטועים, לכל היותר איזו תחושה כללית שליוותה את הקריאה, ואז כשהספר עולה לדיון, למרות שקראתי אותו, אני מוצא שקשה לי לומר משהו מעבר ל"וואלה, ספר מצויין".
    אבל אני זוכר ימים אחרים, כאלה שבהם תוך כדי קריאה הייתי משרטט בראש מפות מדומיינות, זוכר כל דמות וכל פרט. אפשר לטעון שאולי זה המעבר לז'אנרים אחרים, הזניחה החלקית של עולמות פנטזיה מרובי פרטים, אבל אני חושב שזה יותר מזה. אני חושב שמדובר במנת יתר של ספרות, שהמוח כבר מסרב להתפעל כמו אז.

  3. היי, אני לא ידעתי שאנה קרנינה משליכה את עצמה מתחת לרכבת!! *%#@

    וברצינות (אבל באמת לא ידעתי. קראתי את הכרך הראשון, התחלתי את השני ואז איבדתי אותו כשעברתי לת"א – – – כדי ללמוד ספרות באוניברסיטה), בפוסט שלך מתוארת הגוודלאבמבה הספרותית בצורה נקייה מדי, נדמה לי. כי מה שבאמת קשה כאן, מבחינתי לפחות, הוא לא "ספרים שאנחנו פשוט לא מתחברים אליהם", אלא שסתם לא קראנו. לא הגענו לזה. רצינו, אבל קראנו אחרים. וכולם קראו אותם. כשאת לא מתחברת, הז'אנר לא נראה לך וכו', הרי זו סיבה קבילה. ולא כן לגבי עצלות.

    מיטל: לובין היא מהחביבות עליי והכל, אבל הציטוט שלה שמצא חן בעיניך הופך לאנטי-חינוכי ונפשע כשהיא מגיעה באמצע קורס מבואי של מרצה אחר בכלל, מבוא לתורת הספרות, כדי לתת את משנתה הפמיניסטית בהופעת אורח. ואז מבקשת מהתלמידים ש"אוהבים שירה" להרים יד, ומתוודה את הוידוי שהזכרת. היא הייתה אז ראש החוג, וזאת אולי זכותה המלאה לא לחבב שירה אבל לא נראה לך דפוק להרחיק ממנה סטודנטים שנה א' שעוד לא קראו כלום בחייהם העצלים? מעל הפודיום, בשם הסמכות?

  4. איה – סליחה על הספוילר!

    אוף, עכשיו אני מרגישה איום ונורא, כי אין דבר עצוב יותר מהספוילר הלא מכוון של ספר או סרט.

    זה אפילו יותר גרוע מכך שיספיילרו לך, כי את יודעת שהנה, גזלת ממישהו רגע שיא כזה של "וואו", שכל אחד מאיתנו צריך לחוות בעצמו (ומי שאומר שהסוף פחות חשוב מהמסע שמוביל אותנו אליו צודק לדעתי באופן חלקי בלבד, כי אחרת בשביל מה יצאנו למסע הזה בכלל?)

  5. את החטא ועונשו דווקא קראתי לבגרות, אבל את יוליסס קיבלתי ליומולדת לפני איזה עשרים ומלנתאלפים שנה ומאז אני מעביר אותו דירות בקצב קבוע בתור מזכרת לאותם דברים שלעולם לא אעשה.

  6. זו כמובן הזדמנות מצויינת להפנות לחידוש הלשוני שלי שנולד בזמן שתכננתי פוסט לפרויקט.
    ליאופולד בלוז – ההכרה המודחקת אך הבלתי מעורערת שלעולם כבר לא באמת תקרא את יוליסס.
    (בהרבה מובנים אני מעדיף דווקא את האופציה השנייה שהעליתי שם: ליאופולד גלום, אבל יש לי בעיה עם השימוש ב-gloom בעברית)

  7. לגבי "יוליסס": יש ספרים שאני דוקא רוצה לקרוא בשביל האתגר האוורסטי ("כי הם שם"…). קראתי באחת הביקורות באמזון עליו שכדאי לקרוא אותו בזוגות, ולדון עליו אחרי כל פרק. זה נראה לי כמו מתכון מרנין לצליחת ספרים קשים במיוחד. עכשיו כל שנותר הוא למצוא שותף לטיפוס…

  8. טוב. יש לי וידוי. ואם מישהו ירצה לקום ולסקול אותי לאחר מכן, אני לגמרי אזרוק עליכם ביצים בחזרה.

    אני לא קוראת ספרות יפה מזה כארבע שנים. זה באמת לא מעניין אותי. מדי פעם מזדמן לי לקרוא שירה. מדי פעם מזדמן לי לקרוא ספרות עיונית. מדי פעם, שומו שמים, חברה תוחבת לידיי ספר, משביעה אותי לקרוא אותו, ואני עושה כמצוותה ומגלה שנהניתי.

    אני קוראת פאנפיקים.

    למה אני אומרת את זה? כי נורא קל לשבת ולהתאונן ש-אוי ואבוי, אני מוקצה מהשיחה כיוון שלא קראתי את האשכול נבו החדש/לא התחברתי לבולגקוב, אבל ההתאוננות הזה עדיין נעשית מתוך תפיסה שמן הראוי לקרוא את האשכול נבו החדש ומן הראוי לקרוא את בולגקוב, ומי שלא עושה זאת חוטא למדורת השבט שמאפיינת את עצמה, בין השאר, בנכונותה לרוץ לסטימצקי הקרוב כל-אימת שמבליח כוכב חדש בשמי הספרות הישראלית/עולמית, לרכוש את תוצרתו במיטב כספה, ואז לדסקס אותה למוות.

    אין כאן מרד אמיתי- יש כאן אנחת רוגז שמושמעת מלב-לבו של המיינסטרים. אוף, כמה קשה להיות יפה, רזה ובלונדינית (וכן, אני בטוחה שזה לוקח זמן וכסף ומאמץ). אבל ללכת לחנות כדי לרכוש חולצות של צ'ה גווארה עדיין לא הופך מישהו לסוציאליסט. אדרבא- בעשותו זאת הוא מזין את המערכת הקפיטליסטית שמדפיסה את דמותו של גווארה על חולצות שיוצרו בסין ומשווקת אותן במערב במחיר מופקע.

  9. שחר –
    ענק! ברוך בורא האינטרנט.

    למיה כמו מרלין –
    מה הקשר בין חולצות של צ'ה גווארה לספרות? אני לא רוצה לסקול אותך רק להבין מה בדיוק הטיעון שלך? לקנות ספרים זה רע? אכן, כך אנחנו מכלכלים את תאגידי הרשע. זה ידוע שמיטב רבי המכר מורכבים על ידי פעוטות משועבדים בסין.

  10. בין חולצות צ'ה גווארה וספרות אין קשר. בין התלונה הרפטטיבית על הצורך לקרוא "את הספרים הנחשבים" כדי להיות חלק מהבועה לבין רכישת חולצת צ'ה כדי להיחשב סוציאליסט, יש ויש.

  11. מיה,
    יכול להיות שיש קשר. אני אבל מסתכל על זה בצורה אחרת – חוץ מהפן החברתי שדובר פה, הצד הזה שגורם לך "להיות מובך במסיבות", יש כאן עניין של ספר שהרבה אנשים מצאו אותו מרתק ומלא תובנות ואותך הוא שיעמם ולא ריגש. אתה רוצה, אולי, לקלוט משהו גם מתוך הספר הזה, שכן יש רשימת ספרים ארוכה שהצלחת להתחבר ולאהוב את העולם שלה(ולהיות העולם שלה) בעוד שהספר הזה, קנוני יותר או פחות, מקיא אותך, כי אתה לא דובר את השפה שלו , או לא דובר אותה טוב מספיק בשביל להבינו. הספר כמובן יכול להיות סתם גרוע(בעיניך) אבל לפעמים זה לא שאתה חושב שהוא גרוע כמו שאתה חושב שאתה לא מבין את המהומה סביבו וזה מה שמרגיז בזה – העובדה שיש עולם, צורת חיים, שאולי יש בה משהו מיוחד שאתה פשוט לא תופס.

  12. כן, יש כאן ספר שהרבה אנשים מצאו לטעמם, אבל למה גם אני צריכה למצוא אותו לטעמי? למה גם אתה? קראתי הררי ספרים. קראתי ספרים (כאלה עם כריכה ודפים באמצע) בכמות שתספיק לי משך שארית חיי. ובכל זאת כשאני אומרת "לא עוד", אנשים מלכסנים אלי מבט עקום, שהרי משהו לא מסתדר כאן. איך היא יכולה להיות חכמה ורהוטה כל כך, וכל כך מישהי-כמוני-שהייתי-יוצא-איתה-ממש-כמו-כל-החברות-שלי – ולא לקרוא ספרים?

    בדיוק בגלל התופעה הזו שתארת. מפני שכאשר אתה נוכח שאתה והספר שהתגלגל לרשותך פשוט לא מקליקים, אתה לא מושך בכתפיך ואומר: "בסדר, יש הרבה דגים בים, נעבור הלאה". אתה יושב ושואל את עצמך: איך קרה ש-אני- מכל חברי ומכרי שאהבו את המפלצת הזאת, לא מסתדר עם הכונפה? משהו וודאי לא בסדר איתי. וודאי יש עולם, צורת חיים, שאולי יש בה משהו מיוחד שאני פשוט לא תופס.

    מצטערת, אני לא מסכימה ולא מוכנה להסכים עם התפיסה הזו. ספרות לא מעניינת אותי כרגע. אני לא אומרת שספרות (במובן של ספרות יפה) ככלל היא דבר לא מעניין. אדרבא: חברתי הטובה ביותר היא סטודנטית לספרות, היא חולקת איתי רעיונות מרתקים, אנחנו משוחחות על ספרות. אני בטוחה שאנשים שקוראים ספרים נהנים מהם ומוצאים בהם עניין, הנאה ושעות של עונג. אני לא. זו לא כוס התה שלי בימים אלה, אני בוחרת להמנע – כרגע – מספרים, לאחר שנים של קריאה. הבחירה שלי היא בחירה מושכלת. אז למה משהו, עדיין, לא בסדר איתי? למה הבחירה שלי מציבה אותי בשוליים? למה תחימת המיינסטרים בהכרח מחייבת שוליים? (או: למה אנשים מרגישים את הצורך הכפייתי הזה להגדיר מיינסטרים?)

  13. טוב, אני אישית לא בעד שאנשים יביטו בך במבט עקום. אני לא יכול לדבר בשם אחרים, אבל אני לא הייתי מביט במבט עקום על עמדתך. לדעתי העמדה הזאת היא בסדר גמור. זה גם בסדר לדעתי לא להתחבר לאיזה ספר מסוים וזה לא עושה אותי "לא-בסדר" או פגום באמת. אבל כשמישהו אחר, שהוא הרבה פעמים בסדר בעיניי(זה יכול להיות סופר שאני מעריך ואוהב או חבר שאני מעריך ואוהב) מאוד מתלהב ומתרגש מסופר מסוים, אז גם אני רוצה, ומלבד זאת יכול להיות שאני לא תופס משהו, מבלי קשר לכך לזה שאני בסדר או לא – אלו לא דברים סותרים מבחינתי בהכרח. זה שקיימים בספר מסוים רפרנסס וקודים שהם לא חלק מהרקע התרבותי שלי, או שאני מפספס הרבה ניו-אנסים, או אפילו אני כן קולט את כל אלה אני עדיין לא נהנה, גם הם דברים שבכלל לא מעידים על איזה פגם. בכל זאת, כאמור יש פה יותר מביקורת עצמית תחושה של גם אני גם אני רוצה – ברור שאני לא צריך ואין שום בעיה עם זה, אבל אני רוצה.
    אגב, בסופו של דבר אני כן אומר, "יש עוד דגים בים ויש גם את הדגים שאני כבר אוהב."

  14. מיה, אני איתך, והאנלוגיה לחולצות צ'ה גווארה מוצלחת.
    זה פוסט מצחיק, אבל אני לא באמת מבינה את הלא נעים הזה, ובטח לא מוכנה להרגיש ככה.
    לא קראתי יוליסס. פשוט לא, לא הסתייע. לא התחשק לי לסבול. לא אנה קרנינה. אז מה, אם צלחתי את עם מאכל מלכים (פעמיים!), אז תוותרו לי?
    די, זה הכי פולני, בקיצור.

  15. מיה,
    אני מתחיל להבין מה ניסית להגיד, ואנסה לנסח את זה (אני מקווה שלא אחטא שוב באי-הבנה):
    את מתרעמת על כך שאקט קריאת הספרים קנה לו מונופול על האינטלקטואליות, בעוד שאת מרגישה שישנן שפות אחרות שיכולות לשמש את חברת החושבים (השפה הקולנועית, אולי, שפת הציור או הדיון החופשי). אם זוהי עמדתך, או שרק הובלת אותי לרעיון הזה, זה בהחלט מעניין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>