הגרפיקאי

בעבודתי הישנה והמפוקפקת בקונגלומרט מגזינים אחד, יצא לי להכיר קטגוריה אנושית חדשה-ישנה, הגרפיקאי*. החברה לא היתה ידועה ביצירתיות המתפרצת של מוצריה. היא מוציאה מגזינים סטנדרטיים בעיצוב סטנדרטי; עשויים לפי כל כללי הז'אנר, רק עם קצת פחות השקעה. אבל הגרפיקאי אינו שכיר-יום רעב. הוא אמן. עיצוביו אמנות, חייו אמנות, זעמו אמנות.

בבואך אל הגרפיקאי, קח עמך את החנופה. יש לדעת כיצד לשרבב הצעה לתיקון. התזמון חשוב; פרלוד מחמאות קצר אינו מספק. הצעות התיקון עצמן צריכות להיות מנוסחות בזהירות, שמא תשתמע ביטול ההיררכיה הברורה, המובנת מאליה, שבין הגרפיקאי לבין העורך.

היה בגרפיקאי משהו סתום, מעין הילה של אוטיזם-מרצון, סירוב לדעת. הוא חמד את תפקידו הזעיר, ששיווה לו, בעיניו, שביב מזוהרם של קפקא ופסואה. לא רק שהוא זכה לעסוק באמנותו, הוא עושה זאת בעודו טהור. החיים הם זיהום, ורבים נדבקים במקום העבודה. יש לקטון, להגן על עצמך. לדעת את החיים, לנוע בהם במיומנות, זו מלאכתם של אלו שכבר אבדו. ניסיונו להתחסן, הוא שהפך האמן לגרפיקאי.

החיים הם זיהום. הוא מופץ על ידי בני אדם, על ידי העסקה-הטובה-ביותר-שראיתם, על ידי פרסומות, על ידי חשבונות בנק וכרטיסי אשראי. לא כך האמנות, מלאכתם של החולמים, חלומם של חסרי האחריות. לכן, על האמן להתנזר. לא מהנאות, כי אם מהבנה. הבנה רבה מהדרוש, וקורקעת אל החיים הללו במסמרות. יוותר ממך רק חיוך של סוחר ומליחות של צרכן.

כך נע הגרפיקאי בעולם. הוא מסרב לאחריות, וזו נופלת על הסובבים אותו; הוא סובל מהתפרצויות, אך זו פרי התרעלה ההכרחי של אמנותו. בהתכחשות גאה הוא נושא עמו את גיל הנעורים אל המחר, את המאה ה-19 אל המאה ה-21.

משיכות בחוטים וזחילה על ארבע

"[…] שכן זה לא קל להידחף לחוגי האינטליגנציה הספרותית אם נפל בחלקך להיות אדם הגון. עולם הספרות המודרני באנגליה, בכל אופן החלק האליטיסטי שלו, הוא מין ג'ונגל רעיל שרק עשבים שוטים יכולים לשגשג בו. מי שהוא סופר פופולרי – מחבר ספרי מתח, למשל – יכול בהחלט להיות ג'נטלמן ספרותי ולשמור על ההגינות שלו; אבל להשתייך לרובד האליטיסטי, עם דריסת רגל בכתבי העת היותר סנוביים, פירושו להפקיר את עצמך למסעות יחסי ציבור נוראיים של משיכות בחוטים וזחילה על ארבע. בעולם הספרות האליטיסטי אתה 'מסתדר', אם אתה 'מסתדר' בכלל, לא כל כך בזכות היכולת הספרותית שלך כמו בזכות היותך הרוח החיה של מסיבות קוקטייל ומלקק ישבניהם של אריות קטנים שורצי כינים". (אורוול, "מתחת לאף שלך", 170)

הציטוט הזה, אני לא בטוח למה, מסתדר היטב עם דמות הגרפיקאי. דווקא בגלל הסתירה. רבים מחברי האינטליגנציה הספרותית הם טיפוסים דוחים כל כך, אני חושד, בדיוק בגלל המתח המובנה במערכת.

הרצון להיות אמן, בגיל מסוים, קשור כמעט תמיד לסירוב להשתתף בדרכו של עולם. כנער, היכולת להסתדר נראתה לי פוליטית, במובן הרע של המילה. ידע שימושי היה אסור, השחתת זרע. זה עבר לי, במאמץ ניכר, ואני עדיין מנסה ללמוד.

אבל רבים מאלו שהצליחו להשתרבב לתוך אותו חוג בית של האינטליגנציה, נדמה לי, עודם גרפיקאים בלבם. רבים נאלצו ללמוד כיצד יש ללקק את ישבניהם של אריות קטנים שורצי כינים, אולם הם עשו זאת מתוך סירוב ללמוד כל דבר אחר. כי, איכשהו, פוליטיקה היא רע הכרחי כאשר הדברים נוגעים לספרות. זו דרכו של עולם. אבל העולם שבחוץ, האנשים שעמלים להתיר עצמם מכבלי משכנתאות, אלו שלמדו כיצד למכור, לדבר לבוס, לגנוב יום מחלה – מהם יש להיזהר. אלו האנשים שיצילו את האמן כאשר הבנק מתקשר, והם אלו שיסדרו את כל הדברים שהוא מסרב ללמוד. והוא אוהב אותם, בדרכו; הוא אוהב אותם כמו שהוא אוהב דמויות בטרגדיה, מתוך פחד וחמלה.

* היכן שעבדתי רוב הגרפיקאים היו, למעשה, גרפיקאיות, כנראה בגלל השכר הנמוך. אולם מאחר שיש יסוד סביר להניח שהואשם בשוביניזם אם אדבר על גרפיקאיות, אתייחס לגרפיקאים בלבד. ממילא זו קטגוריה על-מינית.

התמונה: מכאן

10 תגובות “הגרפיקאי”

  1. כנראה שעבדת במקום כל כך זול, שהדבר היחיד שהגרפיקאי ידע לעשות זה להשתמש בLASSO TOOL בפוטושופ. בחיי, ממבט ראשון אפשר לדעת שאין לך ולו חצי מושג לא על גרפיקה, לא על תקשורת חזותית, לא על פונקציונלית ולא על חשיבותו של GUI.
    בלי גרפיקאים לא היית יכול להשתמש כראוי באתר הזה. heck, לא היית יכול להפעיל חלונות בכלל. פשוט כי התוכנה הזו לא היתה מתקיימת. היית קרוב לוודאי עדיין שקוע עמוק בתוך ממשקים פשוטים וכעורים, מערכות בינאריות, ותו לא.
    אתה מתנהג פה אל גרפיקאים כאל סוג של סנובים מסכנים חסרי כבוד, הערכה, או ידע כלשהו. מה שמצחיק שכל זה גורם לך להראות לא פחות מטומטם מהם. גרפיקאיות? הייתכן? אולי אתה קורבן אומלל של אהבה נכזבת? מעולם לא ראיתי כל כך הרבה גיבובי שטויות חסרי הקשר לגבי משהו ש, איך לנסח את זה – אתה לא יודע עליו שום, פאקינג, דבר. אבל רגע, על מה אני מדברת בכלל, אתה בטח מאותם אלו שהידע הטכני שלהם על הנושא נשאר עוד בימי המנדט – ומעבר לדפוס אין לך מושג גרפיקה מהי.

    ביום בו תצא מהמשרד הזול הנ"ל ותגש לחברת פיתוח מערכות אינטרנט או חברות הייטק כמו אלביט, ששתיהן, אגב, נעזרות רבות בגרפיקה -מושכלת- ובתקשורת חזותית ועיצוב מוצר – אז, תחזור ותאמר לי שאתה עדיין חושב שזה מקצוע פלצני וחסר תוכן. יש בו הרבה מעבר ללעצב עמודות וגופנים, וגם כשזה עשוי כך, תאמין לי של"אמן המיוסר" מולך יש הרבה יותר הגיון וידע בנושא מאשר מה שאתה חושב שאתה יודע.
    עכשיו תחזור לעבוד בתפקיד המיותר שלך.

  2. ובכן, ידעתי שאקבל תגובה כזו. לא הבנת אותי, וזו די אשמתי. אין לי שום דבר נגד גרפיקאים או גרפיקאיות. להפך. הגרפיקאים אך משל היו, לא יותר. למעשה, אם תשימי לב, טענתי שבעצמי לקיתי – ואני עדיין לוקה – בכל מה שהאשמתי בו את הגרפיקאים.

  3. לא בגלל ש"פוליטיקה היא רע הכרחי כשהדברים נוגעים לספרות". אלא בגלל שלאורך מסעך להימלט מהעולם הממשי המסואב אל החיצוניות הברוכה של הספרות, את נכנסת מבלי משים עוד ועוד פנימה ומשקיעה עוד ועוד מעצמך ומשנותייך ומההתלהבות הסרבנית שלך, ועד שאת עוצרת לרגע ושמה לב שגם בתוך הספרות את עדיין בתוך העולם, ובחלק אחד קטן ומסריח שלו, כבר מאוחר מדי והשקעת את כל הקלפים שלך ואין לך ברירה אלא להישאר. ובעצמת ההתמרמרות על זה שעבדו עלייך והפסדת במשחק, את עושה את הדברים השימושיים ההכרחיים בעולם מתוך פחד תיעוב גדולים פי כמה, והכל יוצא מתועב הרבה יותר.

    או שלא. או שכל פעם שאת מגלה שאת בתוך העולם, את מחלצת את עצמך ואת הונך מחלק העולם שאת נמצאת בו ומוחקת את ההפסדים, ופותחת דף חדש במקום אחר, שמציע את עצמו כחוץ-עולם אפשרי, רק כדי לגלות אחרי כמה זמן שגם הוא בעולם, שאת נושאת את העולם עימך, ולמחוק גם את ההפסדים האלה, ולהמשיך שוב הלאה.

    ====

    למה ירית מיד כל כך במדויק היישר אל לב הדבר עצמו? עכשיו כבר אין צורך בפרוייקט בעצם. כל השאר זה נגזרות של זה.

  4. אני כמעט בטוחה שהיית יכול לכתוב את הפוסט הזה בלי להפוך את הגרפיקאים למשל, ואם היית עושה את זה, הוא היה יוצא יותר טוב.

  5. אני יודעת בדיוק על מה אתה מדבר בעניין הגרפיקאיות של אותו קונגרלמרט (בחיים לא אדע לכתוב את זה). רציתי לכתוב שאולי זה קרה גם לעיתונאים באותו מקום. אבל האמת היא שלא :). באמת כנראה זה לא מייצג את שאר הגרפיקאים, אבל.
    אני מכירה כמובן גם את הצד הזה בי.
    אבל בימים כמו היום, עם קפה הפוך גדול בשש בבוקר, רוח נעימה בכתפיים ותחילת תחילתו של עוד סוף קיץ, אני חושבת שאולי זההפוך. אולי דווקא מתוך הספרות אפשר לסבול את החיים האלו. אבל רגע, תיכף פוסט.

  6. ז'ניה: אני כמעט בטוח שיכולתי לכתוב את זה בלי להפוך את הגרפיקאים למשל, אבל אני לא בטוח שזה היה משפר את הפוסט. משום מה, יש לי הרגשה שלו הייתי מחליף גרפיקאי ב"סופר" או "עיתונאי", לא היה יוצא עלי קצפו של איש.

    ורק לשם הבהרה, עבדתי עם כמה גרפיקאיות נהדרות.

    מיטל: אחלה פוסט!

  7. אני מסכימה עם איתמר ויכולה להעיד בגוף ראשון (גם אני עבדתי בקונגולומרט המפוקפק הזה כמה חודשים יותר מדי כעורכת לשונית ובשם בדוי – הו, הבושה, הבושה) שכל דבריו לגבי המעצבים AKA גרפיקאים הוא אמת לאמיתה.

    ההתרפסות של כל המערכת והתכנים בפני אותם אנשים, עבד כי ימלוך, מעוררת גועל וביזיונית.

    זהו ניצחון פאשיסטי של פונט הלווטיקה Halvetica (באמצעותו יצאו למחלמת וייטנאם ובאמצעותו דרסו כל חלקה טובה ודיכאו כל מאבק עובדים, אדם או רעיון באשר הוא ופמפמו מוצרי צריכה לא נחוצים לאיש).

    ניצחונם של אנשי הפונט והגריד על המילה הכתובה. במקרה של הקונגולומרט הזה, ניצחון כה דחוק ומעורר רחמים, שכן המילה הכתובה היא פרי מוחו הקודח של יחצן עלוב לא פחות.

  8. הגעתי לפוסט הזה רק עכשיו, אבל אני חותמת על כל מילה.
    מדוייק עד לשפיץ.
    אני אמנם ארטדירקטור, והייתי מנהלת קריאטיבית במשרדים גדולים וזוהרים ואני מבינה פרסום עד לדקויות האחרונות אבל תיארת את דמותי בדיוק הכי גדול שיכול להיות.

    גם לא כמטאפורה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>