צ'אנג מאי היא עיר תענוגות. היא ודאי לא נבנתה לשם כך, אבל במצבה היום היא שואבת את פרנסתה מסיפוק תענוגותיהם של בני המערב. בגסטהאוס יש חדר גדול עם שתי מיטות ומזגן. לצדו מרפסת. בהמשך הסמטה יש את הבר השכונתי, שמנגן כל מה שבן המערב מביא באייפוד שלו, ומגיש ג'ין טוניק לצד בירה צ'אנג, שהיא בעצם בירה טייבה. השכן של הבר זה המקום של האינטרנט. שתי סמטאות שמאלה יש שוק, שם אפשר לקנות דג צלוי בגריל, אורז וירקות, לארוחת ערב במרפסת. אם רוצים חוץ, יש שוק שפתוח כל יום כל היום, שמוכר, לצד הבדים השונים האהובים על בת המערב, גם סלט פפאיה, שאהוב מאד מאד על בת המערב הזו, ועוד כל מיני מאכל זולים וזריזים, ביניהם שיפודי ירקות צלויים מפתיעים באיכותם. ליד השוק נמצא איזור המלונות עם הבריכות, לתיירים הארד קור, ולצידם הברים המסורתיים, עם התאילנדיות המפתות והגברים המתפתים, ומועדון האגרוף התאילנדי, כדי שהגברים המתפתים יוכלו לבוא אלימים כראוי. כל סוף שבוע יש שוק ענקי, שהוא באמת חגיגה אינסופית, שבה כל העיר באה להציע את מרכולתה וכל העיר וגם התיירים באים כדי לקנות, להיראות ולאכול.
הבר השכונתי (צילום: נדב)
בתוך התפאורה הזו קראתי את "הכפיל" של דוסטויבסקי. כתוב באחרית הדבר, מאת עמינדב דיקמן, שהספר עוסק במוטיב שחוזר בתרבות של תאומים שמייצגים שני קטבים שנלחמים זה בזה (זה לא ציטוט, ואפילו כפראפזה זה רחוק, אבל הספר איננו עמי עוד). יכול להיות. לא אתווכח על זה. אני כאן כדי לספר מה הספר עושה: הוא עושה לך עקצוצים בעור. הוא מטיס אותך מן המיטה לכיסא במרפסת, ומן הכיסא אל הרצפה, ומן הרצפה אל בית הקפה. קרה במקומות הנמוכים הוא עושה לך, כמו שאמרו בהעולם הערב. כי גולדיאקין, זה הגיבור של הספר, פתאום מגלה שיש לו כפיל. והכפיל הזה חי את חייו לצדו של גולדיאקין המקורי. רק מלקרוא את רשימת הווריאציות שמצא דוסטויבסקי כדי להבדיל בין גולדיאקין א' לגולדיאקין ב' נהיית לך מצוקה. ואז אתה מתחיל לדמיין את עצמך, לו פתאום הכפיל שלך היה חי לצדך. ובכלל בא לך למות. ודוסטויבסקי לא מקל עליך. הוא חופר עמוק עמוק פנימה. אל תוך נפשו הדוויה של גולדיאקין. מפיל על ראשו האומלל עוד ועוד מעמדות מביכים. ואתה מת להעיף את הספר ולרכב על אפניך השכורים אל קניון האלקטרוניקה, אבל אתה לא יכול, כי אתה יודע שעד שלא תגמור לקרוא את הספר, גולדיאקין לא ישתחרר מייסוריו ואתה לא תדע איך לפתור את הבעיה לו תתקל בה בחייך שלך. ואז אתה גומר את הספר באנחת רווחה, בוכה קצת, וחוזר לחייך נטולי הכפיל. ובינתיים, בכל היומיים שעברו, הספרות הרסה לך את החיים.
"זה?" אתם ודאי אומרים, "זה עוד כלום. הספרות הרסה לי את החיים באפנים הרבה יותר עמוקים/מצחיקים/מקיפים/רלוונטיים מזה". גם לי! אז יאללה, פרוייקט. כך הרסה לי הספרות את החיים. 10 בספטמבר. אתם יודעים לאן לשלוח. ותודה לקרן על הרעיון המבריק.
אוי.
מזל שיש דד ליין ומזל שהוא לא קשיח.
פתאום אני נזכרת שבמבחנים בבית ספר יצא לי מלא פעמים לכתוב תשובות בסגנון "כבר עניתי על זה בשאלה הקודמת".
אקס, כאלו אנחנו, נדיבים
ז'ניה, ואני נזכרת בבוז שהייתי רוחשת לכל אחת מהמורות האלו שכתבו מבחנים שהצריכו לכתוב אותו דבר פעמיים. אני מקווה שזה לא המקרה כאן.
לא, זה לא המקרה. פשוט אצלי יצא שאם הספרות הרסה לי את החיים, זה בגלל שהיא פתחה לי סדק למרחב אחר. אבל אני נוטה להאמין שרק מי שהחיים שלו כבר נהרסו יכול לראות את הסדק הזה. הספרות היא סימפטום ממכר ומנחם, היא לא מה שחולל את המחלה.
בכל מקרה, זה לא אתם, זה אני.
[די, תחזרו כבר לעיצוב שמאפשר תגובה לתגובה. זה בלתי נסבל]
יכול להיות שאת צודקת. אבל ככה זה הרבה פחות כיף להתלונן
(שמישהו פה, כנראה אני, יזיז כבר את התחת שלו ויסדר את זה. אני אוהבת את העיצוב החדש)
הזכיר לי שכאשר אני וחברים מלימודי הספרות באוניברסיטה חלקנו חוויות קריאה משותפות, התברר כי כל אחד מאיתנו, בעת קריאת 'החטא ועונשו' סבל מייסורים פיזיים הולכים וגוברים בצורת מיגרנות וכאבי ראש קטלניים.
לא טרחתי לקרוא את הספר בשנית ולהפריך את קללת דוסטוייבסקי, אבל השתלשלות העניינים בפוסט הזה לא מפתיעה אותי כלל וכלל.
ללא ספק התגעגעתי.
(תגובה לא הולמת פוסט / בלוג זה אבל מחייבת כתיבה במיוחד לאור החיוך שהעלה בזמן ג'ט לג עצבני)
היי מיטל, אני לא בטוח לגבי הפרוייקט (האם הספרות באמת במצב טוב כל כך שצריך לתת לה עוד אגרוף?) אבל שכנעת אותי לקרוא את הכפיל אחרי שנים רבות של דחיות. ואגב, תעני לי בבקשה על השאלה שהשארתי לך בכתבה על הקינדל. האם אפשר להוריד ספרים לקינדל גם מהארץ?
תודה
עידו
טל, אני חושבת שזה היה אחד הספרים הכי מציקים גופנית שקראתי זה זמן. את החטא ועונשו, לעומת זאת, אני לא זוכרת כמציק. אבל קראתי אותו בגיל ההתבגרות. אולי כל הזמן הייתי מוצקת.
הלו רוני.
עידו, בעולם של הבלוג הזה, הספרות במצב הכי טוב שהיא יכולה לבקש. וכן, כדאי לקרוא את הכפיל. אם כי אני חייבת להזהיר שבאחרית הדבר כתוב שמבקרי הספרות לא אהבו את הכפיל כשהוא פורסם. אולי הם ידעו משהו שאני לא. ובנוגע לקינדל, אני לא קניתי לו ספרים, כי קיבלתי אותו בהשאלה. אבל הצצתי באמזון, ונראה לי שזה אפשרי, רק שבמקום להעביר את זה בווי-פי, צריך יו.אס.בי.
אני לא יודעת לדבר בשפה שלכם עדיין, אבל יש לי פיסת עולם רלוונטית, שאם תפגוש אצלכם בראש פיסת תאוריה רלוונטית אולי יהיה להן מגניב ביחד.
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=567697&blogcode=10071271
וגם רציתי להגיד שיש בבלוג שלכם גדולה. והשראה. וקראתי את כולו.
(ואני מאוד מפחדת להשאיר את זה כאן, מה שהופך אותי למאוד מאוד אמיצה.)
כתבתי לך שם את מה שרלוונטי לשם.
ואני כותבת לך פה תודה תודה. זו אחת הדרכים המהממות להתחיל את שארית השבוע.
(ואין מה לפחד. נשבעת)