מהי ד'? זהו דם, שזורם בכל מקום

1.
סוויני טוד הוא סרט לא הכי טוב. זה קורה. ג'וני, על כל יופיו, לא יודע לשיר. הפס הלבן שזרקו בשיערו והאיפור השחור שמסביר לנו שלפנינו אנשים עניים הם מגוחכים. הפרדוקס הרטורי של אנשים ששרים במקום לדבר, שמצוי בכל מחזמר, מצוי גם כאן. והשירים עצמם, ובכן, כמו שאמרו בעין הדג, אני לא זוכרת אותם כמעט בכלל. אבל האווירה האפלה מצטלמת נפלא כמו תמיד אצל ברטון, החזה של הלנה בונהם קרטר מגיח במלוא תפארתו ולבנבנותו בכל פריים והתפקיד של סשה כהן מצחיק. כך קורה שאתה מתחיל את הסרט בחיוך, כאדם שלפניו כמעט שעתיים של בידור, ומסיים אותו במלמולי "מה הקטע?" קשים.
 

תפארת לבנבנה
 
2. מעתה ואילך: ~ספוילר!~
סוויני טוד, כשם גיבור הסרט, מספר על אדם, לשעבר בנג'מין ברקר, שחזר ללונדון כדי לנקום את נקמתו בשופט טרפין, ששלח אותו לכלא וגזל ממנו את אשתו. הוא חוזר למקום מושבו הישן, מוצא שם את מיסס לאבט, שמכינה את פשטידות הבשר הגרועות ביותר בלונדון משום שאין בשר, ומכין עצמו לנקמה. ההכנה כוללת יצירת המוניטין שלו כספר הטוב בעיר ושיר אהבה אידיוטי לחלוטין לתער שלו. אלא שעיכוב קל מוריד אותו מדרך הנקמה הישרה והברורה והוא לא יודע מה לעשות כדי לפתות את השופט טרפין למספרה ולתער. אני יודע, חושב לעצמו טוד-ברקר, אני ארצח אנשים בשביל להתאמן בינתיים ומיסס לאבט תכין מהם פשטידות בשר.
 
יופי טופי. מכאן ואילך מופיעות מזרקות הדם. אנשים באים למספרה. טוד מעביר את הסכין במהירות. מזרקת דם מופיעה ומכסה את שרוולו הלבן של טוד. אלא שהדם איננו דם של סרטים. הוא דם של תיאטרון. כלומר, הוא לא מתיימר לייצג מציאות אלא מציג מציאות מדומה. רוצה לומר, רואים שזה צבע. למה ככה?
 
גם ההנמקה לרציחות מגוחכת. טוד רוצח עשרות אנשים בשביל להתאמן. ועל זה נאמר, נו באמת. ומיסס לאבט מעודדת אותו כי היא קצת מאוהבת בו וקצת רוצה בשר לפשטידות שלה. נו באמת 2. השכנה שלה עושה את זה מחתולים. זה היה יכול להיות פתרון הרבה יותר פשוט. ומלבד זאת, האנשים האלו פשוט נעלמים? איש אינו חוקר? רק הריח הרע מהמשרפה וזקנה הומלסית שמפשפשת במתרחש הם שיביאו בסוף את עוזרו של השופט לחקור את התעלומה? קצת קלוש.
 
טוד בשיר אהבה לתער
 
 
3.
אפשר היה לחשוב, ולרגעים אפילו חשבתי, שיש פה משל נפלא על מלחמת העניים בעשירים. אתם הובלתם אותנו לשפלות הרוח המלווה את העוני, אנחנו נרצח אתכם ונעשה מכם בשר, בתקבולת מושלמת למצב שאתם יצרתם עבורנו. אם מוסיפים לזה את הפער בין השירים עם המלודיות המתקתקות לבין הקול המחליא של מעיכת הג'וקים במסעדה, את הפער בין הגינותו של טוד בחיים שלפני האירוע המכונן ובין שוויון הנפש שבו הוא רוצח כיום, את המלאכותיות של הדם, ואת הגותיות המצחיקה של הבגדים, זה נשמע כמו נימוק מעולה, שמעלה שאלה מוסרית מעניינת: מתי, בהתנגדותך למעשים מפלצתיים, אתה נהפך למפלצת בעצמך?
 
אלא שאז מגיע סוף הסרט; הזקנה שפשפשה מפשפשת יתר על המידה, וטוד רוצח אותה. אז מתברר כי הייתה זו אשתו האהובה והאבודה וכי מיסס לאבט הסתירה זאת ממנו. טוד רוצח גם אותה. אז בא ילד הרחוב שמיסס לאבט הצילה ורוצח את טוד. בסצינת הסיום רואים את האשה הרצוחה ואת בעלה הרצוח עליה, בכיאורוגרפית רומיאו ויוליה נצחית.
 
הסיום הזה טורף שוב את קלפי המוסר. לא, אומר לנו הסרט, אני לא תומך ברצח תמורת השפלה ובערעור הסדר הישן והטוב. שהרי אם הייתי תומך, לא הייתי רוצח את הגיבור, אלא מוציא לו את אשתו מהאבדון ומושיב את בתם היפה בעלת קול הסופרן לצדם. אני תומך במוסר המוכר: החטא ועונשו. אז בשביל מה היו הרציחות, ומזרקות הדם, ופשטידות הבשר? בשביל מה?
 
אני חושדת שהם שם בשביל היופי. אלימות זה יפה. אלימות מדומה, שמגובה בצבע שמייצג דם, היא גם מעמיקה. אנחנו יודעים שזה לא אלימות. אנחנו מתוחכמים. אנחנו מודעים. אנחנו במאה ה-21. אנחנו משחקים ללא הרף עם הגבולות שבין המציאות התוך-סיפור למציאות החוץ-סיפורית. תשאלו את טרנטינו או את רודריגז. כל עוד אתה מקפיד להציג את האלימות כמגוחכת או כאסתטית, הרי שכל המרבה באלימות בסרטיו הרי הוא משובח. המהדרין אף מוסיפים אינטרטקסטואליות לתרבות הפופ או הקונג-פו או משהו.
 
ולי קצת נמאס. אני יודעת שסרט הוא רק סרט, אבל כל עוד אני בבית הקולנוע רצח הוא רצח ואיברים כרותים הם איברים כרותים. זה כואב למישהו, גם אם זה יפה למראה ואדום הולך נהדר עם שחור. אם מישהו רוצה לרצוח או להפעיל אלימות כלשהי, הוא צריך למצוא לזה צידוק הגיוני, מוסרי או נרטיבי. אחרת, שייקח צבע אדום, ימרח אותו על הקיר ויקרא לזה מיצג.

17 תגובות “מהי ד'? זהו דם, שזורם בכל מקום”

  1. חשבתי על זה עוד קצת, ויכול להיות שאור צודק. אפשר להצדיק את הסוף כסיום המתבקש של מחזה מוסר. הטובים נעשים רעים, שנעשים רעים יותר ויותר, שמתים בסוף, כי זה סופם הראוי של מפלצות.

    אבל לא ראיתי את הסרט, ומהיכרות כלשהי עם ברטון, נראה לי שדווקא את זו שצודקת. לא בגלל המהלך העלילתי, אלא בגלל מופרכותו. כלומר, מאיך שתארת את הדברים, נראה שיש כאן עלילה שמטרתה להוביל למזרקות דם, ולהיסגר בסימטריה מושלמת; ולא מזרקות דם שאמורות להסביר משהו בעלילה. יש יוצרים כאלה, וברטון הוא אחושרמוטה כזה, ברגעיו הגרועים; כי ברטון הוא יותר צייר מבמאי, ואם הוא במאי, הוא במאי של ציורים נעים. גם אנטוניוני הוא קצת כזה.

    ואז עולה שאלה מגניבה, דווקא: מתי סרט נעשה אסתטי מדי. ואולי, בניסוח מדויק יותר – מתי סרט נעשה כה אסתטי, עד שיש צורך להדק חלקים אחרים בכדי שהוא לא יהיה תירוץ לאסתטיקה. הזכרת את טרנטינו, ורמזת לקיל ביל. שם, אני חושב, זה לא קורה. יש הנמקה טובה, קורעת קרביים, לאסתטיקה של הדם, לפרשנותי.

  2. "ולרגעים אפילו חשבתי, שיש פה משל נפלא על מלחמת העניים בעשירים. אתם הובלתם אותנו לשפלות הרוח המלווה את העוני, אנחנו נרצח אתכם ונעשה מכם בשר, בתקבולת מושלמת למצב שאתם יצרתם עבורנו."

    הזכיר לי את זה:
    http://movies.yahoo.com/movie/1800060758/info

  3. אני חושבת שעלית בדיוק על מה שהתכוונתי, עם התיאור של ברטון.

    בטרנטינו לא רמזתי דווקא לקיל ביל. הזכרתי את טרנטינו כי חשבתי על הדו-סרט שלו עם רודריגז. אני ראיתי רק את החלק של רודריגז, פלאנט טרור, ושם האלימות הייתה אחושילינג בשביל היופי.

    קיל ביל נורא שעמם אותי, אז אין לי שום דבר אינטילגנטי לומר עליו.

  4. או איך שאיתמר ניסח את זה מתחתי, או על ידי זה שהשאלה נשארת פתוחה – הקהל (לפחות אני) למרות הזעזוע מהרציחות עדיין יכול להזדהות עם טוד – הרצון לנקמה נשאר מובן והעוול המקורי עדיין עוול – אתה לא יודע אם לשמוח על מותו של טוד כי הוא מפלצת או להצטער שלא בא לו הסוף הטוב כי מניעויו היו מוצדקים – במחשבה שנייה זה בידיוק מה שאיתמר אמר רק באריכות יתר.

    לגבי אלימות לשם היופי, אלימות לשם אלימות – אני כלל לא בטוח שאני שולל את זה. אולי יתנסח לי מזה פוסט בהמשך.

  5. מאוד מומלץ לראות את "משחקי שעשוע" (שעוד מעט הנקה מוציא את הרימייק האמריקאי שלו) – סרט פחות מעודן ומרומז מהסרטים האחרונים שלו, אבל כזה שפותח צוהר רחב לרעיונות שעומדים מאחוריהם.

  6. למיטל
    הוא מעולה, אם כי טראשי למדי. הציטוט שלך מתאר אותו באופן מוצלח.
    מזיכרון, זה על קבוצת מובטלים, ריג'קטים של מערכת התעסוקה, שמחליטים לנקום קולינרית במעמדות השבעים. המנות במסעדה אותה הם פותחים ('Bastards'), עשויות מבשרם של המדכאים העשירים, והם העובדים, רודים בסועדים במסגרת תפקידם כמלצרים סנובים ונבזיים (מה שרק מאשש את הבנתם של הלקוחות כי בפניהם מסעדת יוקרה "אמיתית". שכן לא מנסים לרצות אותם כאן, כתמיד).
    מומלץ לאוהבי מרקסיזם, וולגרי מאוד במקרה זה, וחובבי טראש בריטי כאחד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>