כאן ועכשיו

כדאי להתחיל כבר בציון עובדה: יש כיבוש. לא "כיבוש" כמטאפורה או כסיסמה שחוקה, אלא בהוראתה המקורית של המילה, עם כובש עם אחר, גוזל את אדמתו, ולשם שמירה על אדמה זו, גוזל גם את חייו.

כדאי לומר גם שיש פערים חברתיים, ויש עוני, ואשכנזים-מזרחים, ותרבות הגירה ועובדים זרים. ואף אחד מאלו אינו מצחיק, ואינו ראוי להתעלמות.

***

כי מכאן יוצאת הקריאה החמורה הזו, לכתוב על הכאן והעכשיו. כתיבה שאינה פוליטית, אומרים ב"הארץ" וב"מטעם", היא כתיבה אסקפיסטית, וככזו היא אינה מוסרית. ההתעלמות מהכיבוש אינה עמדה ניטראלית. ההתעלמות מעלימה.

קשה לבטל את הטענה הזו כלאחר יד, וודאי שהיא מגיעה מהמקום הנכון (אם כי לפעמים יש להתאמץ ולהיזכר בכך, כשמביטים בהתנהלות של יצחק לאור). יש יותר מיסוד סביר להניח, אם להשתמש בביטוי זהיר במיוחד, שספרות ופוליטיקה קשורות זו בזו, ומשפיעות זו על זו. אם כך, הכתיבה הספרותית היא מעשה פוליטי, וכמעשה פוליטי עליה להשתדל להיות המעשה הנכון.

אבל כל מי שצחק מהפרודיה של יואב ומיטל, מרגיש בעצמותיו שמשהו בטיעון הזה מקולקל מאוד; שהדרישה לכאן ועכשיו אולי מייצרת לנו אינספור מעשים פוליטיים, אך מעט מאוד אמנות; ושכתיבה, למרות הכל, היא לא ואינה יכולה להיות רק מעשה פוליטי.

אם להשתמש לרגע באנלוגיה מופרכת, ניתן להשוות את הכתיבה לדיבור. מכאן, הדרישה לכאן ועכשיו היא דרישה לדיבור חוזר, אינסופי, על אותם הדברים. דיבור שעוצר רק כדי להשתיק את זה שהעז לחרוג מסך הנושאים המותר, ולומר "אני רעב".

כאמור, זו אנלוגיה מופרכת, שכן כתיבה אינה דיבור. היא מתוכננת יותר, מוקפדת יותר, ואולי אפילו משפיעה יותר. אבל כדאי לחשוב רגע כיצד היתה מתקבלת וירג'יניה וולף, לו הוציאה את "אל המגדלור" היום. וכדאי גם לזכור הבדל נוסף בין דיבור לכתיבה, שמאפשר את השימוש בוולף כדוגמא – סך הזיכרון. כתיבה נשמרת. איני בטוח כמה מהכתיבה שמיוצרת היום, תישמר כך. זה נדוש אמנם, אך נדושותו של טיעון אינה עדות לפגמיו – לבסוף, בתום העכשיו הזה, מה יוותר מאותה ספרות פוליטית? יוותר גוף טקסט, עצום בהיקפו, שכבול לעכשיו שתם, ולכאן ששינה את היקפו. לכשתצליח הספרות במעשה הפוליטי, באם תצליח, אין לה עוד, מעצם הגדרתה הראשונית, שום תפקיד. מלבד, אולי, עדות.

***

אבל לא די בכך. ניתן עוד לטעון, נכון יהיה לטעון, שאין זה משנה. שעתה, בכאן ובעכשיו הללו, יש כיבוש ופערים וכו'; ושעתה, כאן ועכשיו, אסור לנהוג אחרת, יהא רצוננו בנצח גדול ככל שיהיה.

אני לא בטוח שאני יודע באמת איך להשיב לטענה זו (הלכה וירג'יניה וולף), מלבד אולי בטענה פרגמטית. בסופו של דבר, כל המאמץ הכביר שהושקע בהפניית האמנות לעבר הפוליטי, לא עזר בהרבה, ועדיין איננו מועיל. יתרה מכך, גם לו היה מושקע מאמץ זה בכתיבת טורי דעה פוליטיים, איני בטוח שהוא היה מועיל הרבה יותר. דומה שהספרות כיום כבולה אל הפוליטיקה בקשר עבות יותר מהקשר של הפוליטיקה אליה, וכי אנשים נוטים להיות מושפעים יותר מההטיה של כתבות חדשותיות מאשר מהטייתם של טורי דעה.

אחת הסיבות לכך, מן הסתם, היא שבני אדם מצפים למצוא מניפולציות בסיפורים, ומצפים למצוא הטיה בטורי הדעות. ההקשר כופה קריאה חשדנית, וזה סביר והוגן. אבל יש גם סיבה נוספת – הקהל מוטה בעצמו. איני יודע כמה ימנים נמנים על קוראי "מטעם". לעזאזל, כמה אנשי "מרכז", יהיו אשר יהיו, קוראים את כתב העת הזה? אז אולי נוצרה כאן אמנות מגויסת לרוב, אולם היא מצליחה לגייס רק מתוך שורותיה.

גם כאשר לוקחים בחשבון יוצאי דופן כ"אוהל הדוד תום", יהיה מופרז להניח שספרות מגויסת היא כלי פוליטי אפקטיבי במיוחד. ברוב המקרים, ספרות כזו נוטה לחמם את ליבם של המשוכנעים ממילא; וברוב המקרים, נדמה כי הקורא נהנה יותר ממוסריותו הוא, מאשר מקריאת הסיפור עצמו. ברוב המקרים, כאמור. לא בכולם.

אמנם, ייתכנו סיפורים פוליטיים טובים. "1984" קופץ לראש מיד, ויש גם מי שאוהב את סוויפט. אבל בדרך כלל, ככל שהסיפור נענה יותר לצו הפוליטי, כך הוא נעשה סיפור טוב פחות. מבין כל המרכיבים, שמייצרים "ספרות", מסר הוא רק מרכיב אחד, לא תמיד מרכזי. הציווי "כתבו פוליטי!" תובע מהיצירה להתארגן מחדש סביב המסר, ומעטים הסופרים שיודעים לעשות זאת. לו היה לאורוול רק מסר, היה כותב מאמר.

ולמען האמת, לא זו בלבד שספרות פוליטית נוטה להיות אמנות גרועה מאוד, היא גם מעשה פוליטי ירוד למדי. למה, לעזאזל, לא לכתוב מאמר? אם נגזר עלינו לכתוב על הכאן והעכשיו, למה להעלים אותו בתוך הפואטי? איני מכיר ולו סיפור אחד, שמצליח להסביר את בעיות הניאו-ליברליזם. לכל היותר, אפשר למצוא סיפורים טובים על "עוני" או על "פערים חברתיים". ועוני, אמנם, הוא מצב מתסכל, אבל ממעשה פוליטי אני מצפה ליותר מאשר הצבעה על עוול, אני רוצה הצבעה על פיתרון.

אין בכל זה כדי לטעון שספרות פוליטית היא תמיד גרועה ולא אפקטיבית. ישנן, כאמור, דוגמאות סותרות, ולעתים יש לא מעט בעצם ההצבעה על העוול. אולם מבין הפעולות הפוליטיות, שפתוחות בפני האזרח, אמנות היא פעולה בעייתית, לכל הפחות. ולעתים קרובות מדי נדמה כי הבחירה באפיק הפעולה הזה, נועדה יותר למירוק המצפון מאשר להשגת שינוי אמיתי בעולם. לחלק מהאנשים, כתיבת ספרות קלה יותר, מתגמלת יותר, מפעולה פוליטית של ממש.

***

בסיפור "דין וחשבון לאקדמיה" לקפקא, עומד רוטפטר הקוף בפני חבר אקדמאים נעלם, ומוסר לו דין וחשבון. רוטפטר, קוף שאולף היטב, טוען כי הוא אינו יכול להיענות לבקשת האקדמיה, ולספר לה על עברו הקופי, שכן עם התקדמות האילוף, הלכו ונסגרו חדרי הזיכרון מאחוריו.

במקום תיאור עברו הקופי, מספר רוטפטר לאקדמיה את סיפור אילופו, וכיצד הוא הפך לקוף מחונך כל כך. עומד קוף בפני האקדמיה, ומספר סיפור שלא חפצה בו, שככל הנראה הוא מספר תמיד, גם בהופעותיו על "בימות הבידור של העולם התרבותי". ולמרות שהוא חושש, ולמרות שהסיפור הזה עלול לערער את מעמדו, ולמרות שיכול היה להימנע מכך, הוא בוחר לספר אותו שוב ושוב. קוף של סיפור אחד, סיפור בחירתו במוצא על פני חירות.

נהוג לומר שהכיבוש משחית. ובכן, הכיבוש הפך אותנו לרוטפטר הקוף.

26 תגובות “כאן ועכשיו”

  1. המשפט האחרון נראה לי לא מדויק. הוא מחמיא מדי לקומיסרים של הספרותהמקומית. אבל האמת, לא בא לי להיכנס לויכוח מתפלפל על פרשנות ל"דין וחשבוןלאקדמיה" אלא רק לומר שזוהי אחת היצירות הפוליטיות ביותר שאני מכירה, וגםהטובות ביותר, דווקא מפני שהיא פוליטית במובן העמוק, זה שלא צריך קרסיםקונקרטיים בכאן ובעכשיו בשביל להיות פוליטי.

    מה שאני רוצה לומר: הבעיה איננה בקריאה לספרות פוליטית אלא בהבנה הצרה של"פוליטי", שמזהה פוליטיות עם עסקנות תועמלנית. ולא שאני מזלזלת בעסקנותובתועמלנות פוליטית, ממש לא, אבל בניגוד אליהן ספרות פוליטית איננה משהושהוא תוצר של החלטה מכוונת. כלומר אני חושבת שאם בנאדם מחליט "אני אכתובספרות פוליטית", אז לא יצא לו ספרות אלא פמפלט. אם אדם הוא אדם פוליטי,שהחשיבה שלו היא פוליטית, והוא גם אמן, אז האמנות שלו תבטא את מה שהוא,ובתוך זה גם את הפוליטיות שלו, ובצורה הרבה יותר חזקה לטעמי, כי הפוליטיקהלא תהיה כרוז שנושאים בהפגנה אלא חלק אורגני ממנו ומהיצירה שלו. זה מהשקורה, למשל, בדין וחשבון לאקדמיה.
    אני לא יודעת אם הצלחתי להבהיר את עצמי.

  2. אני דווקא חושב שהבהרת את עצמך נהדר. אני מסכים עם רוב מה שאמרת, אם כיאיני בטוח עדיין כיצד "דין וחשבון לאקדמיה" הוא פוליטי במובן העמוק.

    נ.ב.
    אין לי שום ויכוח עם הטענה שספרות יכולה להיות פוליטית מבלי לעסוק ישירותבכאן ובעכשיו. למעשה, כמעט והכנסתי את זה לפוסט, אבל זה פרם לי את הטיעון,אז ויתרתי.

  3. זה אכן נמצא בפוסט במובלע, למשל באמירה שהדרישה לכתוב פוליטי תובע מהיצירה להתארגן מחדש סביב המסר.

    לגבי דין וחשבון לאקדמיה, אתה לא בטוח במה הוא פוליטי, או שבעיניך הוא פוליטי במובן הפמפלטי?

  4. תראה,אין לי כאן תרגום עברי שלו, ואין לי כוח לקרוא אותו שוב באנגלית עכשיו, אזאני אענה מזיכרון קלוש בלבד. למיטב זכרוני דין וחשבון, תוך כדי היותוסיפור על חיברות באופן כללי, הוא גם סיפור על קולוניאליזם. לא? והיופי שלוהוא באופן שבו הוא מציג את הקולוניאליזם לא כתופעה היסטורית שקשורהלנסיבות היסטוריות מסוימות, אלא כתופעה אנושית, כמבנה נפשי-אנושי מסוים.אפשר לומר שהוא מראה איך הקולוניאליזם מתנחל בלבבות. זה המובן שבו הואפוליטי לעומקו, בכך שהפוליטיות מופיעה לא כהתרחשות חיצונית-היסטורית אלאכהתרחשות נפשית. הקוף הוא העבד של הדיאלקטיקה ההגליאנית, אם תרצה.
    מה דעתך?

  5. !

    האמת, שהצעתי את הקריאה הזו גם בעבודה (מלבד החלק המגניב עם הדיאלקטיקהההגליאנית), אבל אני פחות נמשך אליה. לא בגלל שהיא נראית לי שגויה דווקא,יותר בגלל שיש לי קושי נפשי ללכת מהעולם המיוצג לרעיון כולל ומקיף.

    אישית, אני אוהב את הסיפור כסיפור. כלומר, די לי בכך שהקוף נמצא במעגלצידוקים עצמיים, חוזר חלילה, ומספר את סיפור אילופו תחת התירוץ הרופף של"רק דיווחתי".

    מצד שלישי, יש בסיפור לא מעט חלקים שזועקים לפרשנות שלך (בעיקר החלקיםשבהם הוא דן בחירות מול מוצא). כך, שכאמור, הסיפור פוליטי, אבל אני אוהבאותו פחות ככזה.

  6. שוב,מה שיפה בו (כסיפור פוליטי) הוא שהפוליטיות היא חלק ממארג רחב ועמוק יותר.לדעתי זה הופך אותה להרבה יותר אפקטיבית, מפני שככה הרבה יותר קשה להתנערממנה. כשקוראים סיפור על ערבים ויהודים קל יותר לקטלג אותו מראש כ"סיפורשמאלני" ולהיאטם אליו. הסיפור הזה לא משאיר מוצא קל כזה.
    אגב, אני לא חושבת שקפקא התכוון לכתוב סיפור פוליטי. הוא כתב סיפור אישי. (אני לא צריכה להשלים את המהלך, נכון?)

  7. כסיפור פוליטי, ניתן לטעון שהסיפור הוא על כל אחר, שעבר התמרה בכפייה. קולוניאליזם, כמובן, מתאים פה מאוד.

    לגבי קפקא, מצד שני, אני לא בטוח. ממעט העדויות ששמעתי, קפקא כתב אתהסיפור כקומי, וחלק מהקומיות שרדה (קופים חושבים בביטנם, וכו’). אנימשתדל, בד"כ, לא לדעת מה קפקא חשב. זה מפחיד אותי. :)

  8. זהו, אני חושב ש"תרגום" אנאלוגי שממיר את הקופיות בסוג אחד של אנושיות, ואת האנושיות לסוג אחר של אנושיות מחליש ביותר את הסיפור.

  9. לא התווכחתי עם זה. הממד הפוליטי הוא אכן רק ממד אחד של הסיפור (בדיוק בגלל זה זו ספרות שווה ולא פמפלט), ועדיין, הוא קיים.

  10. איתמר,אני לא מסכימה איתך כמעט בשום נקודה. זה קצת מעייף אפילו. אבל זה בסדר,תבואו לערב-נרטולוגיה-ובירה (בעשר? אתה לא עונה לי לטלפון. התקשר נא) ונלךעל זה כבר מכות מילוליות.
    טיזר:
    לי מפריע בעיקר העניין ההגמוני, כלומר, הפרדוקס המצמית של צו כתיבת הספרותהמינורית תמורת הלגיטימציה "האמיתית והמזעזעת של" הממסד. מהבטן, אני יכולהלומר: אמנות מגוייסת זאת לא אמנות. אבל לא כאמירה גורפת על כל ספרותפוליטית, "מקומית" או "גלובלית".
    אני אפסיק, בכוח, כאן. גרפומניה, אמא! וכל זה.

  11. אז אתה אומר שספרות פוליטית זה רע כי היא לא ספרות טובה וכי היא לאפוליטיקה טובה. הטענה הראשונה – בעיקר ההרחבה ל"כל ספרות שכבולה לכאןולעכשיו היא לא ספרות טובה" – די מוזרה לי. כלומר, לעזאזל, אפילו פרופרוקנעוץ עמוק בתוך כאן ועכשיו ספציפיים מאוד.

    אבל הטענה השניה, הטענה השניה חזקה. ומעניין מה יצחק לאור היה אומר עליה.אבל האם זה לא חלק מבעיה הרבה יותר כללית של הספרות? שהיא לא משפיעה באמת?שאנשים, מאז ולעולם, באים אליה כדי לחפש את הקתרזיס, ושאפילו החידוש הכיבועט הופך במהירות שלא תיאמן לסוג חדש של קתרזיס, שלא לדבר על כמה קלומפתה לספק קתרזיסים משומשים? שהיא שוב ושוב מנסה להיות הזרה (או גרועמזה, לא מנסה) ושוב ושוב נכשלת? (הייתי מנסה לומר את זה יותר בהיר, אבלאין לי זמן או תווים)

  12. כ-ל כ-ך צ-ו-ד-ק-ת-!
    ואניגם די מסכים עם המאמר, אבל הוא טיפ-טיפונת מרחיק לכת. אסור לשכוח שאמנותטובה כן מצויה בדיאלוג עם המציאות, ומתוך כך גם עם הכאן ועכשיו. המאמר הואתגובת נגד ראויה לאיזה טרנד ספציפי שהולך עכשיו לכתוב ספרות "מוסרית", אבלכמה מההכרזות בו מעט שרירותיות, כי בכל זאת, ספרות פוליטית יכולה להיותבסיטואציה מסוימת גם ספרות טובה וגם פוליטיקה טובה. יש לכך הוכחותהסטוריות ויש גם הצדקות רציונליות.

    הערה קטנה/נושא לדיון: אחת הבעיות של הטרנד הנוכחי קשורה גם במיקומה שלהספרות המודפסת, בשלב הזה של ההסטוריה, מחוץ לזרם המרכזי. אם היה איזשהושרד סיכוי להדהוד של מגזין כמו "מטעם" מחוץ לקליקה קטנה וגם ככה שמאלניתשל קוראים, היתה לו אולי מעט יותר הצדקה. בקונסטלציה הנוכחית, ואת זההפרודיות הדגימו נפלא, "מטעם" הוא ההיפך מרדיקלי – הוא צפוי ומשכנע אתהמשוכנעים. ג’וני רוטן, מגדולי האמנים הפוליטיים, ניסח את זה "תמיד תלךלמקום בו אתה לא רצוי", ומהבחינה הזאת התרסה אקטיבית יכולה להתרחש היום,אם כבר, בקולנע או בטלוויזיה. הסרטים האחרונים של פון טריר הם כ

  13. תגובה אחת לכולם:
    א. אני לא אומר שספרות פוליטית זה רע.
    ב. אני לא אומר שספרות פוליטית זה רע., ואני אפילו כותב זאת במפורש.
    ג.אני טוען שספרות כמעשה פוליטי היא דבר בעייתי, במקרה הטוב. כלומר, הציוויהמוסרי לכתוב ספרות פוליטית הוא ציווי חסר טעם. ספרות טובה יכולה להיכתבעל הכאן והעכשיו, והיא אף נכתבת. אבל ספרות שנכתבת כדי לסיים את הכיבוש,ברוב המקרים (ברוב המקרים!), לא תהיה ספרות טובה.
    ד. אני לא חושב שספרות אינה משפיעה. ספרות השפיעה על חיי באורח דרסטי, בליהגזמה ובלי ייפוי. אבל קשה ולא הוגן לדרוש מספרות להיות אקט פוליטי בעלמשמעות. ספרות בהחלט יכולה לשדרג את ראיית העולם של אדם, אבל ברוב המקריםהיא לא תגרום לו להצביע למפלגה זו או אחרת, ולא תשנע אותו ללכת להפגין.

  14. שאלה: אתה נכון להחליף את המילה "ספרות" במילה "אמנות", או שהטענה שלך מתייחסת רק למדיום הזה?

  15. בעיקרון,יותר נוח לי לדבר על המדיום הזה, כי איתו אני מתעסק. אפשר לייחס את אותןטענות גם לגבי אמנות ככלל, אבל עוצמתן משתנה ביחס לכל אמנות. כך, לסרטיכול להיות אפקט פוליטי חזק יותר מאשר לספר. עם זאת, צריך לזכור שגם מייקלמור לא הצליח לגרום לבוש שלא להיבחר שנית. מילא סרט של מייקל מור,האמריקנים בחרו בבוש למרות המציאות עצמה.

  16. אגב,לגבי הטענה השניה, יצחק לאור היה אומר, מן הסתם, שלא עניתי על הבעיה. אםבתחילה טענתי שספרות שאינה פוליטית אינה ניטראלית, כי אם מעלימה אתהעוולות, הרי ששאר הפוסט לא משיב לטענה הזו.

    בתגובה, אני יכול רק לומר (וחבל שלא כתבתי זאת בפוסט עצמו) שאנשים אינםאידיוטים, והם אינם זקוקים לתזכורת מתמדת שיש כיבוש ועוולות. אפשר גםלומר, אם להתייחס לתגובה שלך, שתזכורת מתמדת תאבד מכוחה במהירות, ושוב לאתהיה כלי אפקטיבי. וזהו. לא ממש קשור, אבל הייתי חייב להוסיף.

  17. ושוב מתברר שאנחנו לא נתחתן… :)
    לא אוהבת את הסקס פיסטולס, וגם לא מתתי על דוגוויל, למרות קולו הנפלא של ג’ון הרט. "רכבות לילה" (אירופה) לעומת זאת על הכיפק.

    אבל על הציטוט מג’וני רוטן אני חותמת בלאנקו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>