בכוכב הקופים

הגורילז הם להקה וירטואלית, שהוקמה על ידי דמון אלברן מבלר וג'ימי יולט (Hewlett), הצייר של "טנק גירל". שאר חברי הלהקה, ככל הידוע לי, אינם ידועים. יש, כמובן, קסם אדיר ומובן מאליו במסתורין שהגורילז עטו על עצמם. קסם סאלינג'רי של האמן הפורש מן העולם. אבל הגורילז לא פרשו מן העולם, הם עשו משהו אחר, עם מקדם מגניבות סמיוטי מטורף: הם החליפו מסמן במסמן. הגוף שלנו משמש, בין השאר, כמסמן, שהמסומן שלו הוא אנחנו. אני לא מכיר, למשל, את פלאי. לא באמת. יש לי תוכן תודעתי מסוים, שמאוחסן תחת הקטגוריה "פלאי גרייצר". התוכן התודעתי הנ"ל מוצמד, בין השאר, לאיך שפלאי נראה. הגוף והפנים משמשים כמסמן, שהמסומן שלו הוא מי שאנו חושבים שהוא אותו אדם. יש כל מיני סיבות לכך שאנחנו לא באמת חושבים על הגוף כעל מסמן: הגוף הוא האם-אמא של השרירותי, קצת קשה להחליף אותו, ואנחנו יודעים שיש לו מטרות נוספות מלבד לעזור לנו לזהות את פלאי ברחוב. סיבה נוספת, קשורה לכל זה, היא העובדה שהגוף לא נתפס, עד רמה מסוימת, כמשמש לתקשורת. אנחנו לא מכניסים את האופן שבו בנאדם נראה לתוך היגיון תקשורתי. אנחנו לא שואלים לגביו שאלות מהסוג שנשאל לגבי מסמנים אחרים. לא נשאל למה בחר א' דווקא בגוף הזה, ואיזו מטרה תקשורתית הוא מנסה להשיג לגבי נמען מסוים. אבל חישבו רגע על מישהו שהחליף את גופו לגופהּ, והופ – תקשורת. (הערה ביבליוגרפית: אני מניח שאני לא חשבתי על זה ראשון, ושיש אי שם מישהו/י שחשבו על זה לפני, כתבו, חתמו, ועכשיו נשללו מקרדיט. מצד שני, אני לא מכיר אותם. הפניה תתקבל בברכה. אלא אם כן מדובר בקריסטבה) עכשיו, נסו לדמיין איזה לאונרד כהן. לאונרד כהן נותן ריאיון, לאונרד כהן הולך לים, לאונרד כהן במדורי הרכילות. בעצם, עזבו את לאונרד כהן. בואו נלך על בריטני ספירס. בריטני נותנת ריאיון (תקשורת), מישהו מצלם את בריטני חשופת חזה בים (תקשורת?), בריטני במדורי הרכילות (תקשורת? – תלוי ביחצן). אנחנו מרכיבים בריטני דימיונית, מושג בריטני, ומעדכנים אותו על פי המידע שאנחנו מקבלים. כאשר אנחנו זוכים לראות צילומי פפרצ'י של בריטני חשופת חזה, אנו עומדים בפני שתי אפשרויות: א. לומר – זה החזה של בריטני. ב. לומר – למה בריטני רצתה שנראה את חזה? ומה עשו הגורילז? הם החליפו מסמן, שלא משמש לתקשורת, במסמן תקשורתי לגמרי, מצויר. הם בוחרים איך הם נראים. הם בחרו את הכינויים שלהם. אי אפשר לצלם את מורדוק, חזהו מתבדר ברוח, אלא אם מישהו יצייר אותו כך. הגוף שנתן למורדוק אלוהים (קרי, יולט) אמור לומר לנו משהו על האופן שיש לתפוס בו את מורדוק. מורדוק נראה כפי שיש לתפוס אותו. D-2, מורדוק, נודל וראסל הם פיקציה, שהולכת ונרקמת, ומקבלת נוכחות מאיפה שהם מופיעים – קליפים, סרטוני אנימציה קצרים (וגרועים), פוסטרים ואתרי אינטרנט. אנחנו מרכיבים אותם מתוך כל הפאזל הגדול הזה. זה נכון, כמובן, גם לגבי יוצרים אחרים. אלא שכאן הפאזל תקשורתי כולו. אם, כאשר ספירס מופיעה בדפי הרכילות, אנו יכולים עוד להנות ממותרות הספק, ולהניח שאולי כאן היא נתפסה באמת, האופציה הזו לא קיימת לגבי הגורילז. המשחק בין היוצר ליצירה הוא לא משהו חדש מדי. כל מיני משוררים רומנטיים, מאוסים יותר או פחות, בדו לעצמם ביוגרפיה, שהשירים היו חלק בלתי נפרד ממנה. לקרוא את השירים שלהם מבלי לדעת משהו על היוצר (בעיקר מה שהוא רצה שנדע), פירושו להתעלם מההקשר הרלוונטי ליצירה. פירושו אנכרוניזם. ההבדל הוא, כמובן, שבמקרה של הגורילז (ולהקות וירטואליות אחרות), קשה לטעון לביוגרפיה אמיתית. הכל מומצא. היצירה ממציאה את היוצר, שממציא את היצירה. ומי שיגיד ראשון "פרננדו פסואה" מקבל שקל. בגלל זה מגניב כל כך לראות את הקליפים של הלהקה הזו, ופחות מגניב לשמוע את השירים. הקליפים הם חלק בלתי נפרד לא רק מהשיר, אלא גם מהלהקה. הם הלהקה. והקליפים שלהם מגניבים עוד יותר בגלל שהם קליפים לכל דבר. כלומר, במקום לספק קליפ, שבו נראה חלק מחייו העגומים של D-2, קיבלנו קליפ-קליפ. קיבלנו גורילות מרקדות. עכשיו לך תדע אם הגורילות ריקדו באמת במציאות הבידיונית, שבה קיימים חברי הגורילז, או שמא חברי הלהקה הבידיונית עשו קליפ, שבו רואים גורילות מרקדות. לך תדע מה בקליפ אמור להיות רלוונטי לבניית המושג "נודל", ומה אמור להיות חלק מהקליפ. התפרעות סמיוטית לכל דורש. אבל מה שמגניב באמת, ושהוא כנראה (די בבירור) רק התפרעות פרשנית שלי, הוא איך שהם מצוירים. עם העיניים החלולות והאפים הקופיים. הקופיות הזו היא חווייה מתקנת. לראות אחד מהקליפים שלהם ולצאת לאוטובוס, לא עושה טוב לאהבת האדם שבך. אם מביטים יותר מדי, קשה להביט אח"כ בנהג, להביט במראה, מבלי להרגיש בכוכב הקופים. ואם מביטים יותר מדי, קשה להמשיך להביט. כי אחרי זמן מה, אתה מוצא את עצמך בוהה בקליפ שבו קופים שרים לקופים במקצב שעושה לקופים נעים בבטן. וכל ההתלהמות הסמיוטית שלעיל נראית איכשהו פחות רלוונטית. (התמונות: מוויקיפדיה)

35 תגובות “בכוכב הקופים”


  1. מאמר מצויין. (קריסטבה באמת רלוונטית לנושא אבל לבקשת המחבר אתעלם ממנה)
    לדעתי הם לא הראשונים, אני חושבת שיש הרבה קומיקסים המבוססים על כוכבים ועל דמויות מסדרות לדוגמא.

  2. תודה.

    אני לא חושב שהם הראשונים. יש להקות וירטואליות נוספות, מן הסתם. כתבתיעליהם כי אני אוהב אותם, אוהב את הקליפים שלהם, ומקבל סיפוק מוזר מהענייןהקופי.

    ונו, אני חייב לשאול – קריסטבה מדוע?

  3. "הגוף שלנו משמש, בין השאר, כמסמן, שהמסומן שלו הוא אנחנו. אנילא מכיר, למשל, את פלאי. לא באמת. יש לי תוכן תודעתי מסוים, שמאוחסן תחתהקטגוריה "פלאי גרייצר". התוכן התודעתי הנ"ל מוצמד, בין השאר, לאיך שפלאינראה. הגוף והפנים משמשים כמסמן, שהמסומן שלו הוא מי שאנו חושבים שהואאותו אדם. " – –

     

    אולי לתוכן התודעתי פלאי יש הכח להזביר למה זה נוגד דתות מסויימות? :)

    איתמר שאלתיאל  (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=109483), 07:48 9/3/2006:

    איפה התוכן התודעתי פלאי, באמת?

  4. ישלי בעיקר מחשבות-מטא על הבלוגינג שלך, איתמר, ומה שזה עושה לשריר האקדמישלך (חיובית, אני מתכוונת. נדמה לי. לא?). אף על פי כן, אגיב לעניין ואומרשאין לי היכרות של ממש עם הגורילז ועם המוזיקה שלהם, להוציא קליפ או שנייםשיצא לי לראות אי אז ב-Mtv שבבית של אמא, (ולהתלהב מרה, כחובבת אנימציהחסרת תקנה); וכן, אני מאשרת: וי, וי, וי – על המגניבות, המיזנטרופיה ועלהאפיל החלול שמשווה להם הקפיצה הסמיוטית, המעורבבת בפרישות רומנטית ממיציאהבתו של הקהל. מה שכן, תהיתי: מה דעתך על הרילייטד פורמז? למשל, ביוויסובאטהד. או האינטראקציה שנוצרת בתודעת הנמענים בין פרסונת פוליטיקאיהמיוצג בתמונות ובקול, בתקשורת, לבין הפרסונה שלו בקריקטורות. אוקולדפליי, (זה הם היו?), עם הקליפ האחד המצויר-להדהים ההוא, ואיך הדמותנרקמת בדמיוננו מייצוגי הגוף-פנים המשועתקים במצלמה, מול המתווכים בקו.(יש המשך)

  5. (הנה:)למשל, כשהייתי בתיכון הייתי חתיכת ילדה משועממת, ונהגתי לאייר למוות אתהשיעמום שלי בשיעור. בי"א-י"ב אני וחברתי הארטיסטית לספסלהלימודים היינו מציירות ביחד קומיקסים, ריבוע ריבוע, שבו ייצגנואת עצמנו בהרפתקאות מסמרות שיער שהחלו כמעט תמיד בפעולה אלימה כנגד המורהולשחרור הכיתה, בהסתייע במגוון של אמצעים מתוחכמים (טרקטור, דבקמגע, פודל, חללית…). מה מגניב? מגניב שהכלל השליט היה שמימטיות זהלחנונים וריאליזם זה פאסה, והדומיננטה המוחלטת הייתה הומור: חיפשנו -ומצאנו – את הקו המצחיק. יש כזה, והאופן שבו ציירנו את עצמנו התערבב לילגמרי באופן שבו תפסתי ועודני תופסת את עצמי, שלא לדבר על זכרון התקופה.זה אולי לא גרובי כמו הלהקה המדוברת, אבל כן – אם אתה תופס אותם בעינייםחלולות של מכניות קופית, אני לנצח אחשוב על עצמי קצת שדופה, עם יותר מדיאצבעות, בחיוך פקמני על כל הפרצוף.

  6. א. פוסט מעולה. סחטיין, In the parlence of our time
    ב. נדמה לי שהאמירה של הגורילז מתייחסת, בין היתר, לכך שלהקה היא היאיצירה (או מוצר), לאו דווקא רק המוסיקה שהיא מייצרת. פרצופו המדוכא של מהשמו הסולן של רדיו הד, המלנכל לתוך המיקרופון, הוא חלק בלתי נפרד מכל שירשלהם. כנ"ל כובעו של אהוד בנאי, הציצים של ספירס והתלתלים לשעבר של מאיראריאל.
    כשהגורילז יוצרים את הגורילז, הם יוצרים את המכלול היצירתי שמספקת להקה. המוסיקה והאימאז’ים גם יחד.

  7. א. השריר האקדמי רולז
    ב.בעניין הפרסונה: יצא לי לחשוב על זה לא מעט בקשר לאבידן. אני חושב שאפשרלמקם אותה, על סקאלת בות’, קצת מאחורי המספר המובלע. כלומר, מעין הקשרכללי, פייר מנאר שכזה, שבאמצעותו אנו קוראים. בעניין אבידן, אגב, יש לושירים שממש בנויים לחיזוק הפרסונה, ושירים אחרים, שמבצעים הגחכה שלה.דוגמא חזקה היא "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי".
    ג. לגבי ביוויס ובאטהד, אני לא בטוח שזה קשור. כאן יש דמויות וזהו. אנובונים להם אופי והיגיון, בין השאר מאיך שהם מצוירים, אבל זה לא שונה מדיממשמוע של דמויות בספרות.
    ד. לגבי הסיפור: זה ראוי לפוסט נפרד ואקפרסטי, וראוי שיכתב על ידך. נו כבר. :)

  8. נכון לגמרי. אבל ההבדל הוא כמותי, אם תרצה. אנחנו מייצרים קשר בין היצירהלבין היוצר, אלא שכאן היוצרים מעלימים את עצמם, ובונים עצמם אחרים. לגביהתלתלים של מאיר, למשל, יש לך את האופציה לתהות לגבי עד כמה הם מכווניםלבניית הפרסונה שלו, או שמא זה סתם שערו המתפרע. לגבי הגורילז אין לךאפשרות כזו. הכל מכוון.

  9. אז אשתמש בו כדוגמא.
    נוח לי להשתמש בדוגמאות שאני מכיר.
    מה ההבדל בין מה שרומן גארי עשה למה שה’גורילז’ עושים?

  10. ממה שידוע לי, אין הרבה הבדל. לא בגדול, לפחות.
    בקטן,לעומת זאת, יש כאן ציור מול טקסט, וקליפים מול ספרים. זה לכאורה לא משנה,אבל בהתחשב בקליפים הספציפיים (כנאמר בפוסט) של הגורילז, נדמה לי שישהבדלים של ממש.

  11. טוב, אתה מרשה לי לחזור להיות ’עצמי’ החצוף, הפשטני והוולגרי למרות שאנחנו בבלוגים שלך עכשיו?


  12. תודה.

    אז אני רוצה לומר אם ככה, שאני לא מבין על מה כל הרעש?


  13. ראשית, אין רעש. שקט מאוד פה.
    שנית,לא טענתי לרגע שהגורילז עושים כאן משהו חדש מדי. יש להקות וירטואליותאחרות, יש פסואה, יש אמיל אז’אר. הגורילז מעניינים בעיני בעיקר בגלל שהםמצוירים, בגלל איך שהם מצוירים ובגלל המשחק שהם עושים בקליפים שלהם.

  14. האמת שכאן אני איתך לגמרי. אבל, נו, בלדרוז גיייט. אולי תגיב בשביל שנינו?

  15. להסביר כאן זה קשה. צריך לחוש עד כמה שהתפיסה ההיא לא שייכת לאופן שבו אנו חיים: היינו, מתייחסים אל אנשים (מתייחסים אל אנשים בתור אנשים? – ואיזה ביטוי מוזר זה) – השאלה המעניינת יותר היא איך אפשר להוציא אנשים ממסגרת החשיבה המיתית של הייצוג: של תכנים מסתוריים המאוכסנים במדיום המופלא "תודעה", מתכוונים או מתאימים כלפי משהו והנה, הוקוס-פוקוס, משמעות.  מאוד קשה לסלק את התמונה הזו, להציב במקומה אחרת, ואולי רק לכמה רגעים: לצחוק-עם פלאי, לצוות-על פלאי, לשחק-במחשב-עם פלאי, פלאי מביע את עצמו (לא מתאר את עצמו, לא מספק אינפורמציה, אמיתית או שקרית), פלאי מברך, פלאי מתחנן, חושב בקול רם, מהסס וכו. כל הדברים הנפלאים שעושים עם מילים, עם שפה, שאינה רק אמצעי-תקשורת אלא הרבה יותר מזה, שכמו מגלמת – ואולי לא רק מגלמת אלא מציגה – ישירות, לראווה – את החיה הזו, אדם.

    נ’. [email protected] (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=126004), 17:33 13/3/2006:
     וזו התייחסות אחרת לשפה, שמסלקת את המסמן/מסומן בכללותםמתחום הדיון, שכן הללו לא נותנים לנו דבר. הם כמו "מצטמצמים מהמשוואהמטעמים של רלוונטיות." 

  16. אנשיםאינם מסמן ומסומן. עם זאת, כאשר אתה רואה אדם, ואומר "אה, הנה פלאי", עשיתזאת כי השתמשת במסמן ובמסומן. כלומר, ראית גוף ופנים, ואלו עוררו בך תוכןתודעתי מסוים.

    ולגבי השפה, גם אם פלאי מתחנן, הוא בוחר לעשות זאת במלים. גם אם פלאימברך, הוא בוחר לעשות זאת במלים. השפה אינה שלך, היא אינטרסובייקטיבית (אהלה פרגה). וכאשר פלאי מביע את עצמו, הוא מייצר תקשורת. ותקשורת אינה רקאינפורמציה, היא גם אפקט, והיא גם, לרוב, אינפורמציה ואפקט ביחד.

  17. ועכשיומנת הרומנטיקה הטהרנית שלי. יותר מידי שכלולי מודעות לא באים לי טוב עםמוסיקה. הגורילז הם משחק נחמד בזיקוק מאפייניה של להקת רוק טיפוסית.אוקיי. בסוף, כשיותר כיף לכתוב על להקה מלשמוע את המוסיקה שלה, משהו לאעבד מספיק טוב בדרך.

  18. "אה, הנה פלאי", עשית זאת כי השתמשת במסמן ובמסומן. כלומר, ראיתגוף ופנים, ואלו עוררו בך תוכן תודעתי מסוים. – – אך האם זה ההסבר היחידשאפשרי כאן?

     

    נסה פעם להמיר תמונה בתמונה אפשרית אחרת, למשל זו של ויטגנשטיין [הערות שלי בסוגריים מרובעות]:

     

    244. כיצד מורות מילים על תחושות? – דומה שאין כאןכל בעיה; וכי איננו מדברים מדי יום ביומו על תחושות ומכנים אותם בשמות?אבל כיצד נוצר הקשר בין השם לבין הדבר שזהו שמו? זוהי אותה השאלה כמו זו[שים לב להמרה של השאלה, איתמר]: כיצד לומד אדם את משמעות שמותיהם שלתחושות? למשל, של המילה "כאב". הנה אפשרות אחת [אפשרות אחת!]:

    נ’. [email protected] (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=126004), 00:45 14/3/2006:
    מילים מתחברות לביטוי הקמאי, הטבעי, של התחושה, ותופסות את מקומו. ילדנפצע, הוא צועק; ואז מבוגרים מדברים איליו ומלמדים אותו קריאות, ולאחר-מכן- משפטים. [למעשה, בהרבה מקרים ההורה מדבר אל הילד לא במטרה ללמדו, אלאלהשקיטו.. האפקט של ללמד ילד שפה שונה לגמרי מללמד תוכי לקסיקון מיליםשיפנימו לתכני תודעתו, כביכול]. הם מלמדים אותו התנהגות-כאב חדשה. "האומראתה איפה שמשמעות המילה ’כאב’ היא בעצם הצעקה?" – להפך; הביטוי המילולי שלהכאב ממיר את הצעקה ואיננו מתאר אותה. [ומכאן, אין הביטוי "כואב!" כשאתהדורך על נעץ נועד כאן לידע מישהו שכואב לך – או ליצוראפקט. מוטב לראות אותו, נדמה לי, כהתנהגות מילולים המציגה לראווה אתההוויה האנושית.]

  19. "ולגבי השפה, גם אם פלאי מתחנן, הוא בוחר לעשות זאת במלים. [- כן! וברוב המקרים הוא פשוט משתמש במילים – ואפילו לא בוחרלהשתמש בהם. – ובכל זאת ברוב הנסיבות הוא לא רק מעביר מידע + מיצראפקט, אלא גם מביע משהו.]  גם אם פלאי מברך, הוא בוחר לעשות זאתבמלים. השפה אינה שלך, היא אינטרסובייקטיבית (אה לה פרגה). וכאשר פלאימביע את עצמו, הוא מייצר תקשורת. ותקשורת אינה רק אינפורמציה, היא גםאפקט, והיא גם, לרוב, אינפורמציה ואפקט ביחד."

     

     

    אל תחשוב. התבונן למשל בנסיבות בהם אדם אומר: "תודה לאל!" – האם הוא תמיד אומר את זה כדי לייצר תקשורתאינטרסובייקטיבית? ואיזו אינפורמציה מוזרה זו להעביר לחברים, בנסיבותרבות! ואולי הוא בכלל לא פונה לחברים אלא לאלוהים: האם הוא תמיד מנסה בכלזאת, במקרים אלו, להעביר מידע לאלוהים וליצור אפקט? – ואולי הוא סתם חשהקלה. או שמחה. וכדומה.

     

    נ’. [email protected] (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=126004), 01:27 14/3/2006:

    אבל אינני מקל ראש בתקשורת. – רק מבטל את המסמן/ מסומן. תחשוב על כלבים זכרים הנוהמים זה אל זה. האם אתה מוכרח להניחתוכן-תודעתי מסויים (שיניים חשופות וכו) המגיע לתודעה כלבית מסויימתומתפרשת במשהו שהוא כמו "איום" בשפתנו? ומה יקרה אם תוותר על התיווך הזה?האם לא ברור מה קורה? האם הכלבים לא היו "מבינים" אחד את השני? – כלומר,האם הם היו מגיבים אחרת (כמו האופן שהם רגילים להתנהג כשחתול מכשכשבזנבו?)?

     

     

    - – -

     

    ומצטער על האורך וכו’. זה עניין לא פשוט, שאני שונא להקלע איליו. ומכאן קיוויתי שפלאי יטיב בפשטות להסביר.

    איתמר שאלתיאל  (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=109483), 16:25 14/3/2006:
    כתבת ארוך מאוד, ולא בטוח שאני אצליח להתייחס לכל זה. אבל ננסה.
    נניח אדם אומר "תודה לאל". למה הוא אומר "תודה לאל"? למה הוא לא אומר"סחתיין" או "אפרכסת"? הוא לא אומר זאת, כי זה היה מצחיק אותו. כלומר, לאהמסמן ולא המסומן התבטלו. כנ"ל לגבי כלבים נוהמים. משום מה, כלביםשמכשכשים בזנב ומקפצים, אינם מתפרשים כאיום.

    אבל השאלה האמיתית, והמעניינת יותר, היא לגבי תקשורת. האם כל שימוש בשפההוא תקשורתי במובן זה שהוא נועד להעביר אינפורמציה או אפקט? האמת, אני לאבטוח. אבל אני מוכן לחתום על כך שרוב השימושים בשפה הם כאלו. כאשר אתהאומר לי "אדם מביע עצמו", אתה מניח תקשורת. לעתים, כמו בזעקת הכאב, אדם לאעושה משהו בשביל להעביר אינפורמציה לאדם אחר, אבל אין לי הרבה ספק שהואיוצר אפקט, גם אם רק על עצמו. הוא תוחם את הכאב, ואומר על סך תחושותמסוים: "זה כאב".

  20. "נניח אדם אומר "תודה לאל". למה הוא אומר "תודה לאל"? למה הוא לאאומר "סחתיין" או "אפרכסת"? הוא לא אומר זאת, כי זה היה מצחיק אותו." – -אפשר לדמיין מישהו אומר את זה וצוחק – יהיו אלו נסיבות אחרות. אולםבנסיבות מסויימות, לו יאמר "אפרכסת!" במקום "תודה לאל!" – לא כטעות, זותהיה חריגה בהתנהגות מילולית – ממש כמו כלב המשכשך בזנבו כשכך הוא מביענהמה. ובכל מקרה, בכל אלו, ובכל הדוגמאות שנתת אתה – ניתן לצמצם אתהמסמן/מסומן מהמשוואה בלי שמשהו בתופעה נפגע. – אנו לא נדרשים להם בעבורהבנה ויש תמונות אלטרנטיביות. אולם זו דרך חלשה מאוד לטעון נגדהמסמן/מסומן – שכן אני נדרש להראות מדוע זה לא עובד כהסבר.. מדוע המכניקההזו היא מיתולגיה מטעה. זה, ועניין השפה כתקשורת יכולים לדרוש הרבה מילים- וזה מטרחן. אולם במקום להתעקש (בדוגמטיות?) על שפה כאמצעי תקשורתבעיקרו, אני מציע לא לחשוב כלל, אלא להתבונן בכל שימושי השפה הרביםוהמגוונים שסביבך. במגוון הרחב שמסביב שאינו דוגמאבודדת.. ולבחון למה הם משמשים – אותו הדיבור -ואולי תמצא שאין כ

    נ’. [email protected] (http://www.israblog.co.il/blogread.asp?blog=126004), 18:18 14/3/2006:
    שאין דבר אחד שהוא עיקרי.

  21. אניחושב שאני מתחיל להבין לאן אתה חותר. לעתים, ה"התנהגות המילולית" היא כמעטאוטומטית. אדם לא חושב לומר "תודה לאל", הוא פשוט אומר זאת. אני מסכים,אבל נדמה לי שמדובר במספר מקרים מועט יחסית. מלבד זאת, וחשוב מכך, מענייןאותי לדעת למה בנאדם אומר "תודה לאל" בכל זאת. למה הוא טורח לבטא את עצמודווקא בשפה. נדמה לי שתמצא שגם במקרים אלו יש לשפה תכלית תקשורתית. זו לאדוגמטיות, זו שאלה פשוטה. מדוע במלים. למה לא להיאנח. לחייך.

    ואגב, עדיין איני מבין את הקשר בין הדיון הזה לבין הפוסט. :)

  22. לא הפוסט, תפיסת השפה המגולמת בו. – ולצערי זה מציק לי כמו אני תלמיד בישיבה במאה שערים שרואה ליד ביתו בחורה בביקיני :-/

     

    "מדוע במלים. למה לא להיאנח. לחייך?" – – אולי ויט’ יכול לעזור"

     

    25.

    לפעמים אומרים: בעלי-החיים אינם מדברים כי חסרים להם הכישוריםהנפשיים. ופירושו של דבר: "הם אינם חושבים, ולכן הם אינם מדברים." אבל -הם פשוט אינם מדברים. או מוטב לומר: הם אינם משתמשים בשפה – אם נתעלםמצורות השפה הפרימיטיביות ביותר. – לצוות, לשאול, לספר, לפטפט, שייכיםלטבענו ממש כמו ללכת, לאכול, לשתות, לשחק.

    איתמר שאלתיאל  (http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=109483), 22:22 14/3/2006:

    אני חושש שאני לא מסכים עם ויטגנשטיין. קל מאוד לדבר, אבל הסלקטיביות שלהדיבור, ברירת הדברים מתוך העולם, אינה אוטומטית. אבל די בכך. עייפתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>