יש ימים כאלה, שבהם הלב שלך מסונכרן עם העולם. אין לדעת מה מוביל לימים כאלו, או מה גורם להם לעבור הלאה, אבל יש ימים שבהם הכל בסדר והחיים שלך הם בדיוק אלו שמתאימים לך. מה שיש לך הוא מה שהשגת ביושר, ומה שאין לך עוד יגיע אליך ביושר, ויש עוד מלא חיים לפנייך כדי להתמודד עם קשיים ולנצח אותם, ויש לך מלא חיים מאחורייך, כדי להתענג על זכרונות עבר. ועדיין מאתיים תשעים אחוזי לחות בחוץ, ומלא זבובים בכל פינה בעיר מוכת החרא על המדרכות, ועדיין לא עשית אקזיט ולא זכית בפרס נובל לספרות, אבל את יודעת שעוד תגורי במקומות אחרים, ושבסוף הרחוב שלך יש ים, בו הילד שלך אוהב לרוץ ערום ועוד לפני הים יש בר שתמיד יהיה שם בשבילך.
ובחורה רוצה להודות למישהו על המזל הטוב שנפל בחלקה בכך שחייה מתאימים לה בול, אבל אין לה למי להודות. אז קודם כל היא קמה בבוקר וחופרת לבעלה על כמה אסירי תודה לעולם הם צריכים להיות ומפרטת לו למה כל דבר שיש להם הוא מה שצריך להיות להם ואיך הם בדרך לעוד אלף חוויות ומיליון רגעי נחת. הבעל מהנהן בסלחנות ואהבה, כי הוא יודע שיש ימים כאלו, שבהם הלב שלה מסונכרן עם העולם.

אחר כך הבחורה הולכת ברחוב, מאריכה את דרכה ככל האפשר למקום עבודתה, כי בימים שהלב שלך מסונכרן עם העולם, הוא לעולם לא מסונכרן עם העבודה, ורואה הרבה אנשים נחמדים והרבה חפצים נחמדים והרבה הדים של זיכרונות נחמדים. והיא חושבת: אבל מה אעשה עם כל הטוב הזה? לאן אוליך את הכרת התודה? והיא מרגישה קוצים קטנים של פנים שדוקרים אותה מבבפנים של העור, מרוב שהיא רוצה לאחד בין התוך שלה לבין העולם.

ואז, תמיד תמיד היא מוצאת את עצמה בספרייה ציבורית או בחנות ספרים. איכשהו, הדמויות הבדיוניות, המקומות הזרים או הבדיוניים, העובדה כי הכל ידוע מראש, והביטחון בכך שיש סופר שיודע מה קורה ומוליך את העלילה קדימה, תמיד מצליח להכניס קצת שקט ללב הסוער מהתרגשות.

ופתאום חשבתי: יכול להיות שזה קורה רק לי?

• התמונה: מארכיון הספריה הלאומית הבריטית, ששוחרר לציבור בפליקר
• לפוסטים אחרים בפרוייקט שלעולם לא ייגמר – כך הרסה הספרות את ×—×™×™