רקוויאם לאנונימיות

 

Sometimes I wonder

If you're mythologizing me like I do you

It's better when we do

I don't want to know the real you

קווין בארנס

 

פעם, לא כל כך מזמן, האנונימיות לא היתה רק בשוליים של הרשת, בטוקבקים ובפורומים נידחים. פעם היא היתה הבון-טון. זה היה לפני שעיון בארכיוני השטאזי שנקרא גוגל נהיה הדבר הראשון שעושים אחרי שמישהו מציג את עצמו בפניך. לפני שנוסד משרד הפנים הבינלאומי שנקרא פייסבוק וכולם נדרשו להתפקד בו כדי להתקיים בוירטואליה.

מדברים הרבה על הסכנות של האנונימיות, איך אפשר להשתמש בה לרעה, כמה קל להשתלח בחסות הניק, להתחזות, להוליך שולל. בסדר. מה שמדברים עליו הרבה פחות זה האפשרויות שהיא פתחה. למשל היכולת לבחור צד מסוים של האישיות שלך, אולי אפילו צד שאף אחד לא ראה אף פעם עד עכשיו, ולפתח אותו עד הקצה. להחצין רק אותו, לבנות סביבו פרסונה שלמה.

כי בסופו של דבר, זה מה שהיתה הרשת האנונימית, לפחות בחלקים מסוימים שלה. מופע של ישויות מוקצנות, טוטליות, משוחררות מכל המורכבות הדיפלומטית האפרורית של "החיים האמיתיים". מקום של ארכיטיפים. ארץ יצורי הפרא, והפלא.

בספר בשם The Magicians, לב גרוסמן מתאר (ספוילר) את החוויה של קוונטין, בחור צעיר שמגיע לארץ הפלאות שמתוארת בסדרת ספרי פנטזיה לילדים שהוא סוגד לה: "כל פרט קטן נראה בהיר להפליא ורווי משמעות, כאילו העולם סביבם היה מורכב, פשוטו כמשמעו, ממילים ואותיות, חקוק באיזה כתב גיאוגרפי מאגי". (/ספוילר)

מעבר לכך שברמה הכי פרוזאית "עולם שמורכב ממילים ואותיות" זה תיאור די מדויק של האינטרנט, לפחות בתקופות צרות-הפס שקדמו לפליקר וליוטיוב, יש במשפט הזה גם אמת פחות פרוזאית על האינטרנט האנונימי. למשך זמן קצר – קצוב מראש, כנראה – היו לאינטרנט איכויות של עולם פנטזיה: מקום שבו, כמו בספרות פנטזיה במובן המקורי שלה, כל דמות, מקום או פעולה הם התגלמות של רעיון או של אידיאה. מקום שבו הכל דחוף וקיומי ומיתי מכדי לבזבז מילים על האיכויות הדהויות שמרכיבות את האדם הממשי שברא את הניק. גיל, כתובת, מקצוע, מצב משפחתי – כל זה טפל בעולם שבו, כמו בפנטזיה או בלא-מודע, לכל פרט צריכה להיות משמעות. למשך זמן קצר האינטרנט היה מקום כזה – העולם שמעבר לארון הבגדים.

לא היה סיכוי שזה יחזיק, והסיבה היא כלכלית: כמעט תמיד מגיע הרגע שהאדם הממשי מתקנא בניק שלו ורוצה נתח מהרווחים. לאו דווקא רווחים כספיים (אם כי בסוף גם זה הגיע), אלא קודם כל רווחים חברתיים, תדמיתיים. לניק יש חברים ואוהדים, והאדם מאחורי הניק רוצה לעצמו את החברות ואת האהדה. וכך פרטים ביוגרפיים מטפטפים פנימה, ומה שהיה פעם בריכה צלולה נעכר בבוץ של המציאות. היום האינטרנט הוא כבר לא אלטרנטיבה לעולם אלא המשך של העולם.

 

הפוסט הזה נולד משיחה עם מיטל בחוף גאולה. סיפרתי לה שאני פותחת בלוג, והיא אמרה שזה נורא 2010 מצידי (שלא לומר 2003) כי היום כולם עושים פייסבוק וטוויטר. יש לי פייסבוק די רדום ולרגע או שניים היה לי גם טוויטר, אבל ככלל אני מסרבת להיסחף בגל הזה. המציאות השתנתה וניקים אנונימיים זה פאסה, אבל אני מסרבת להיכנע לקוטב ההפוך, שבו המפגש בין ניקים אנונימיים התחלף במפגש בין כרטיסי ביקור. כי במובן פרדוקסלי מסוים, איכשהו דווקא האנונימיות, המידע המסונן והחלקי, העניקו לרשת את הרב ממדיות של המפגש פנים-אל-פנים. במציאות פוגשים אדם והוא חידה. לוקח זמן עד שמקלפים את השכבות וחושפים מיהו (או שלא). ברשת, האנונימיות היתה מה שאיפשר חשיפה איטית, הדרגתית כזאת. יותר מאשר בחיים, היא אפשרה לפגוש תעלומה ולא כרטיס ביקור. המסתורין הזה אבד לעד, אבל אני רוצה להשאיר לפחות אותה מידה של אניגמטיות שישנה במציאות.

 

הפוסט עלה גם בבלוג מתי נגיע?

 

 

23 תגובות “רקוויאם לאנונימיות”

  1. סליחה. עכשיו שנשמתי עמוק:

    בעיני מה שאת מתארת הוא סוג מאוד מסויים של אנונימיות, נקרא לו "אנונימיות פורומים/בלוגים" (להבדיל מ"אנונימיות טוקבקים"). אני מתכוונת לסוג של אנונימיות שעדיין מספק לך איזושהי אחיזה מתמשכת שתאפשר לקורא בניית דמות- =ניק קבוע, או לכל הפחות משתנה באופן שניתן לעקוב אחריו ולקשר בין כל המופעים של אותו הכותב.

    זה סוג "מנצח" של אנונימיות גם בעיני, באופן קיצוני עד כדי כך שבחרתי לגרור את הניק שלי לתוך הממשות, אפילו שיש מעט מאוד אנשים שהלכו איתי חלק מכברת החיים הוירטואלית של "צנצנת". בהקשר הזה האפקט הוא הפוך ממה שאמרת, מפני שזו נהייתה שורה בכרטיס הביקור של האדם הממשי ר"צ, במקום להיות קריאה לקריאה וירטואלית. בהעדר פרשנות, הניק חזר להיות חלק מהמסתורין בפגישה הממשית עם האדם ר"צ. ומאידך, יש תנועה מקבילה של קונקרטיזציה בוירטואליה של אותו ניק.

    אולי יש עילה להחליף את ה"ישנה" האחרון ל"היתה".

  2. אני כותב את התגובה הזו מהטלפון. בגלל זה היא תהיה קצרה למדי. אני חושב שיש קשר הדוק בין התהליך הזה לבין העובדה שהרשת הולכת איתי לכל מקום דרך הטלפון.
    בכל מקרה, אני לא חושב שהתהליך הזה הוא בלתי הפיך ושהאנונימיות ברשת מתה. אנחנו בשלב ביניים. כרגע הכי קל לעשות כסף על חשבוננו דרך הדרישה הפייסבוקית לזהות מקוונת אחת. אבל הדרישה הזו לא עונה על כל הצרכים והציפיות שלנו מהרשת. אני בטוח שיום יבוא ובו יגובש מודל אחר, כזה שיאפשר לכל אחד מאיתנו לנהל ברשת את מגוון הזהויות המסוכסכות שמרכיבות אותו.

  3. אבל זה לא קצת טירחה לשמור סודות וכל זה?
    פייסבוק באמת נראה לי קצת מצמית, אבל בלוג הרבה פחות פרוץ. לא?
    הכרטיס ביקור הוא דלת צדדית אם בכלל, אתה לא מגיע דרכו.

  4. פוסט מכונן. את חושבת שהוא בהכרח אבד לעד? אולי הוא פשוט התכווץ לממדיו האמיתיים ארוכי הטווח?

  5. נכון, הכוונה לאנונימיות עקבית, כזאת שיוצרת פרסונה.
    המקרה שלך הוא באמת יוצא דופן, ועדיין, הוא חלק מאותה זליגה שנובעת מחוסר היציבות האינהרנטי של הרשת האנונימית.
    את המשפט האחרון שלך לא הבנתי.

  6. פחות פרוץ אבל אין בו את האיכויות שדיברתי עליהן. וכל מה ששווה משהו כרוך בטרחה, לא?

  7. היי! כיף לראות אותך פה, ותודה.
    אני חושבת שהוא אבד לעד, אבל כמו שעניתי לשחר – ימים יגידו.

  8. לא מבינה מה נסגר עם מנגנון התגובות פה. נשבעת שעניתי לכולם ב"תגובה לתגובה".

  9. אני רוצה להשאיר לפחות אותה מידה של אניגמטיות ש*היתה* במציאות.

  10. אחלה פוסט.

    זו אחת הפעמים היחידות שבהן אי אפשר להגיד לי "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדת", כי הייתי שם!

    אני חושבת שהפוסט קצת לוקה בנוסטלגיה. אני מדברת על משפטים כמו "מופע של ישויות מוקצנות, טוטליות, משוחררות מכל המורכבות הדיפלומטית האפרורית של "החיים האמיתיים". מקום של ארכיטיפים. ארץ יצורי הפרא, והפלא"
    אני ממש זוכרת רגעים שאני יושבת מול מנגנון התגובות של ישראבלוג, ואני אומרת לעצמי: "אני רוצה לכתוב שהוא ממש היה מנייאק, אבל הוא ייעלב". או "מה זה אומר? שהם הזדיינו?"
    זה לא היה ישויות טוטליות בעיניי. זה היה אנשים רגילים עם העלבויות ובירוקרטיות וסודות.

    הבינג סייד דת, זה נכון שהאישיות החוזרת שהם בחרו לעצמם שחררה אותם מכמה עכבות של המציאות. וזה היה אחלה. וזה באמת לא קיים בפייסבוק.
    והכי, זה באמת היה פחות קפיטליסטי.

  11. קודם כל יופי של פוסט. התהליך הזה של מעבר מאנונימיות כסטנרדט (ותחרות על ניקים מגניבים ומתוחכמים) לשימוש בשם האמיתי כסטנרדרט הוא באמת מרתק.

    אני חושב שלחלק מהתהליך אחראית גם ההתרחבות של הרשת, ושל הכתיבה ברשת, מקהל שהוא מאוד גיקי ומוכוון-טכנולוגיה לקהל כללי. אני לא מצליח לשים את האצבע על כך בדיוק, אבל נראה לי שכחלק מהשימוש ברשת ככלי ליצירת עולם חברתי אלטרנטיבי לזה שקיים מחוצה לה לשימוש בכינוי היה משקל גדול מאוד.

  12. כן, אתמול משום מה לא הבנתי למה "היתה" ולא "ישנה", אבל עכשיו נפל לי האסימון :)

  13. נכון שזה פוסט נוסטלגי.
    אני מודה, זה לא היה עולם נטול כל צנזורה עצמית, אבל זה לא בדיוק מה שדיברתי עליו. אני התכוונתי למשהו שונה קצת משחרור עכבות. היו הרבה ניקים שאני יודעת בעובדה שהפרסונות שהם ייצגו היו הרבה יותר שטוחות, הרבה פחות רב-ממדיות, מהאנשים שיצרו אותן – לטוב ולרע. לזה התכוונתי, לא לנימוס או לפחד להעליב או לצאת מניאקית או גסת רוח.

  14. תודה יובל!
    לגבי התפקיד של הניקים אני מסכימה לגמרי.
    לגבי ההתרחבות וכו', צריך לזכור שלא רק גיקים מוכווני טכנולוגיה השתמשו בניקים. האמת שאני דווקא מדברת על איזה שלב ביניים שבו פורומים ואח"כ בלוגים כבר חרגו מתחום הטכנולוגיה ומשכו קהל טיפה יותר מגוון, אבל עדיין לא כל העולם ואשתו. (ובמילים אחרות, התקופה שבה אני כבר הייתי חית אינטרנט – ואני ממש לא מוכוונת-טכנולוגיה – אבל ההורים שלי עוד בקושי פתחו מייל.)

  15. אה, ולמען הרקורד – את הקישור בין אובדן האנונימיות לקפיטליזם מיטל עשתה ראשונה, באותה שיחה על חוף גאולה.

  16. אני גם חושב שהפוסט לוקה בהרבה נוסטלגיה, ושצריך ליצור הבחנות מסויימות (שכבר נעשו מעליי).
    ראשית, ההבדל בין מה שקרוי למעלה "אנונימיות טוקבקים" ו"אנונימיות בלוגים" הוא הבדל מהותי. אי-אפשר ליצור מערכת יחסים עם "אחד שמבין" שכתב תגובה על כתבה בווי-נט, אבל כן אפשר לפתח מ"י עם כותב בלוג או כל יישות ווירטואלית אחרת ש"מתמשכת בזמן".

    באמת נדמה שחלקים מסויימים של האינטרנט "נעשו המשך של החיים", במקום להיות מדיום ברור ונפרד, אספקט אחר של קיום\יצירה אנושית. פייסבוק הוא "המשך של החיים"; במקום מסויים הוא לא שונה מהטלפון או מהאימייל. הוא מאפשר תקשורת יעילה ופשוטה יותר בין אנשים. ובכל אופן, ברור שאנשים "יוצרים את עצמם" דרך אותם פרופילים של פייסבוק כפי שהם יוצרים את עצמם דרך בלוגים "אנונימיים".

    באותו הזמן, כל אותם מבנים-אינטרנטיים שהיו קיימים לפני 10 שנים עדין עומדים כיום וממשיכים להבנות. טרנדים מתארים לאן שההמון נוהר, אולי, אבל הם לא מתארים את כלל מבנה האינטרנט. ספרים הם כל-כך-המאה-ה19, אם לא לפני, אבל אנשים עדין כותבים וקוראים אותם בעוד אנשים רבים — לא. אני עדין נהנה יותר מלקרוא בלוגים מסויימים מלטייל בפרופילים של אנשים בפייסבוק, בלוגים אשר חלק נכבד מכותביהם הוא "אנונימי" והפרופילים שלהם לא מקושרים לפייסבוק-ג'ימייל-יוטיוב-טוויטר-קומלפלקס. ואנשים עדין כותבים בפורומים ולא דרך שמם הפרטי. כן, אלה כבר לא כל-כך פופולאריים כיום, אבל למעשה הם גם לא היו כל-כך פופולאריים 10-15 שנים אחורנית.

  17. או ואבוי, דוקטור! זה מסוכן? מתים מזה?
    סתם. כבר הודיתי שזה פוסט נוסטלגי, וגם הסכמתי להסתייגויות שחזרת עליהן שוב בטובך. אני אודה אפילו ביותר מזה: בתקופה המדוברת אני בעצמי הייתי די מנותקת מהעולם, אז יכול להיות שהפוסט לא רק נוסטלגי אלא גם משליך את החוויה הפרטית שלי על הכלל.
    בכל אופן, גם אם זאת היתה הזיה, וגם אם זאת הזיה שאני ממציאה אותה בדיעבד, מהתגובות של חלק מהאחרים כאן אני מסיקה שהיא בכל זאת משותפת לאיזשהו קולקטיב, גם אם הוא מצומצם.
    לגבי המשך הקיום הוירטואלי האנונימי בכמה שמורות טבע, בדיוק הבוקר חנה מרון מצוטטת בכתבה בהארץ ואומרת דברים שרלוונטיים גם כאן, אני חושבת:

    "העובדה שאנו מופיעים יחד בהצגה לא גורמת לקומוניקציה בינינו מחוץ לבמה ומבחינה זו זה שונה מאוד מבעבר. פעם, אחרי ההצגה היו מדברים או שותים כוסית ביחד, ועכשיו, נגמרת ההצגה, את עוד נפוחה מהעשייה הזאת, את עוד בתוך העולם של המחזה והדמות, וישר הולכים הביתה. קצת עצוב לי. אני חוזרת הביתה כשאני עוד בהיי".
    מה עוד השתנה?
    "במשך כל הקריירה שלי הייתי מעורה חברתית, ולא רק בתיאטרון. הייתי מופיעה במלחמות. יש לי תמונות עם יצחק רבין ועם זה ועם זה. הייתי חלק מהחיים פה. חלק מהאנשים מתו, עם אחרים לא נשמר הקשר. אנשים השתנו. הייתי מקושרת עם אנשים מהצד החברתי-פוליטי. הדגש הוא על ‘הייתי'. פעם האנשים האלה היו באים לתיאטרון; האמנות היתה חלק חשוב מהחיים. אבל זה נגמר מזמן".
    (http://www.haaretz.co.il/gallery/theater/1.1707181)

    התופעות האלה עוד קיימות, אבל ההקשר השתנה. מבחינתי, לפחות, זה כבר לא זה.

  18. אהבתי. אבל אני לא משוכנע שהסיבה העיקרית למות האנונימיות היא הכלכלה (או כלכלת הצומי).
    כשהאינטרנט נולד לא היו לאנשים מחשבים ניידים ובטח לא סמארטפונים כך שהאינטרנט באמת היה ארץ יצורי הפלא או פלך עלום של עולם פנטזיה. גם הזמן שהיינו מקדישים לעולם הזה היה זמן יעודי – צריך לשבת במקום מסויים (בבית ליד המחשב עם המודם והחייגן) ו"לשחק" בדמויות. בדיוק כמו שהיינו משחקים במשחק מחשב ונכנסים לדמות או כמו שהיינו משחקים D&D (למעשה אף פעם לא שיחקתי, אבל זו לא הנקודה).

    הנקודה העיקרית כאן היא לא מימוש ההון הוירטואלי אלא ההתקדמות הטכנולוגית שמאפשרת לאינטרנט ולדמות האינטרנטית ללכת איתך לכל מקום. פתאום האינטרנטים האלו עם החיבור התמידי נהיו חלק מהחיים – אלו החיים היומיומיים והאפורים. לכן השימוש בהם משקף את החיים היומיומיים והאפורים ולא את ארץ הפלאות.
    ומעבר לזה, הצד השני של מטבע החיבור התמידי הוא שגם אם הייתי רוצה לתחזק זהות ווירטואלית קיצונית ופרועה (צד מודחק באישיות) – היה לי קשה (קוגניטיבית ופסיכולוגית) לתחזק את הדמות הזו 24/7 כי, מה לעשות, זה אמנם פן באישיות אבל לא בכדי הוא לא הפן הדומיננטי.

    פייסבוק*, במובן זה, תוכנן כאקסטנשן של החיים האמיתיים למדיום חדש. מראש הוא לא מאפשר אנונימיות, לא (רק) בגלל ההיתממות של זוקרברג שלאנשים ישרים אין מה להסתיר אלא בגלל שהם יסתירו אותו כמו שהם מסתירים דברים בחיים האמיתיים – תחת השם האמיתי.

    הבחירה בבלוג (נורא 2003) בדיוק מתאימה לרצון לפנטזיה – תיחזוק בלוג דורש השקעת זמן רצינית, כלומר בניגוד לסטטוס או לייק, צריך לייחד זמן לכתוב פוסט את זה, כמו שמייחדים זמן למשחק D&D.

    *גם אין לי פייסבוק.

    (וואו, איזה אורך. ישמור האל. )

  19. הי אורן! אני דווקא שמחה שהארכת כי העלית נקודה מעניינת שלא חשבתי עליה.
    אתה צודק כמובן. יש כאן שני תהליכים. אחד זה מה שקראת מימוש ההון הוירטואלי, שבו הדמות האנונימית באיזשהו שלב שוברת דיסטאנס ומתחברת לזהות החוץ-וירטואלית שמאחוריה. זה התהליך שאני תיארתי.
    התהליך האחר – זה שבו הזהות החוץ-וירטואלית רוכשת באינטרנט נחלה שהיא מלכתחילה תחת שמה (פייסבוק וכו') – הוא זה שקשור להתקדמות הטכנולוגית שתיארת, ולדעתי בסופו של דבר מה שמניע אותו הוא כן עניין כלכלי במובן הכי חומרי של המילה – כלומר האינטרס של אותן חברות שמפתחות את מכשירי ה-24/7 שהקיום הוירטואלי יהיה חלק אינטגרלי ורציף וחיוני מהחיים שלך ולא מובלעת מנותקת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>