המשך תרגום הראיון עם דייוויד סימון שפורסם ב-The Believer

חלק ראשון

—

ניק הורנבי: ואיך מכרתם את זה?

דייוויד סימון: מכרתי את "הסמויה" ל-HBO כאנטי-סדרת-משטרה, סוג של מרד נגד כל החרא של תכניות ההליכים המשטרתיים המייסרות של הטלוויזיה האמריקאית. אני מתנגד באופן נמרץ לאיסור על סמים; מה שהחל כמלחמה בסמים בלתי חוקיים לפני דורות הפך בימינו למלחמה במעמדות הנמוכים של אמריקה, ומה שהסמים לא הרסו בערים שלנו, המלחמה נגדם הרסה. אמרתי ל-HBO – שעד אותו זמן הפיקה דרמות חדשניות שעסקו בנושאים שהטלוויזיה בכבלים לא יכלה לעסוק בהם (הסופרנוס, סקס והעיר הגדולה וכו') – שהם יכולים להרחיב את העמדה שלהם באמצעות אימוץ תכנית המשטרה הסטנדרטית של הכבלים ושינוי הפורמט שלה. במקום המבנה הרגיל של הטובים רודפים אחרי הרעים, אפשר להעלות שאלות אודות התיוג של טוב ורע ולתהות האם אכן מדובר ברעיונות מוסריים עמוקים כל כך.
במקום זאת, התכנית תעסוק בקפיטליזם ללא רסן שיצא משליטה, באופן שבו הכוח והכסף מנווטים את עצמם בעיר האמריקאית הפוסטמודרנית, ובסופו של דבר, בשאלה מדוע אנחנו כאנשים אורבניים כבר לא מסוגלים לפתור את הבעיות שלנו או לרפא את הפצעים שלנו. בשלבים מוקדמים של יצירת הדרמה, אד ברנס ואני – כמו גם בוב קולסברי המנוח, יוצר הקולנוע המושלם ששימש כמפיק מביים ויצר את הדגם הוויזואלי של "הסמויה" – חשבנו על סדרה שתחתוך פלח נוסף מהעיר האמריקאית בכל עונה, כך שבסוף הסדרה כולה אפשר יהיה לראות בולטימור בעלת ריבוי-פנים שתייצג את אמריקה האורבנית, ואפשר יהיה להתייחס לכל הבעיות המהותיות של האורבניות.
עונה ראשונה: חוסר התוחלת של המלחמה בסמים והנושא המתמשך של מוסדות פוסטמודרניים שמתחזקים את עצמם וטורפים את האנשים שאותם הם אמורים לשרת. עונה שנייה: מות העבודה ופירוק מעמד הפועלים באמריקה של עידן הפוסט-תעשייתי, שעבורה הוספנו את נמל בולטימור. עונה שלישית: התהליך הפוליטי והאפשרות של רפורמה, שעבורם הוספנו את רכיב מועצת העיר. עונה רביעית: הזדמנות שווה, שעבורה הוספנו את מערכת החינוך הציבורית. העונה החמישית והאחרונה תעסוק בתקשורת וביכולת שלנו לזהות את המציאות שבה אנחנו עצמנו חיים, שעבורן הוספנו את רכיבי העיתון היומי והטלוויזיה.
האם סיפרנו על התכניות הגרנדיוזיות האלה ל-HBO בהתחלה? לא, הם היו צוחקים עלינו כבר בפגישת המכירה. במקום זאת, דיברנו רק על ההיפוך של תכנית המשטרה ועל בדיקה מדוקדקת של המלחמה הלא יעילה בסמים. אבל לפני שעברנו לנמל בעונה השנייה, ישבתי עם המנהלים של HBO והצגתי בפניהם את הרעיון של בניית עיר אמריקאית וחקירת הנושאים לעיל במהלך הבנייה. ועל כן אנחנו יושבים כאן.

ניק הורנבי: אני חושב שלבולטימור הייתה עליי השפעה מקצועית רחבה יותר מכל עיר אמריקאית אחרת, עכשיו כשאני חושב על כך. בהחלט ב"נאמנות גבוהה", אחד מהדברים שניסיתי לעשות הוא לשלב בין בארי לוינסון ואן טיילר. לוינסון, טיילר, הסמויה, ג'ון ווטרס. נדמה כי האנשים האלו לא חולקים אפילו מבע אסטתי, ובכל זאת יש גוף יצירה מובחן בהחלט שמגיע מהעיר שלך. מעולם לא הייתי שם, למרות שהייתי רוצה לבקר. האם תוכל להסביר איך העיר מפיקה את גוף היצירה הזה?

דייויד סימון: אני קצת מתקשה להסביר את כוח המשיכה הסיפורי של בולטימור. הדבר המעניין הוא שכולנו חותכים חתיכות שונות מאותה עיר. המעמד החברתי המפוקפק שאני עוסק בו הוא בהחלט לא הבולטימור של בארי לוינסון או של ג'ון ווטרס במונחי קולנוע, ואף אחד מאיתנו לא מתקרב לאזורים כחולי הדם של פארק רולנד על פי אן טיילר. לורה ליפמן נעה בכל רחבי העיר, אבל הרומנים האחרונים שלה מתבססים בעיקר על מחוז בולטימור, שהוא הפרבר שמקיף את העיר בולטימור. היא ביקרה במקומות כמו טוסון ופאדוניה ואוינגס מילס, שאליהם עברו הרבה מהעשירים בני המעמד הבינוני.
דבר אחד אני כן חושב והוא שבאמצעות היציאה מהמקומות המסורתיים כמו ניו-יורק, לוס-אנג'לס, וושינגטון, שיקאגו, כותבים מקבלים הזדמנות טובה לדבר על התנאים שמייצגים הרבה מהערים הלא-כל-כך-ייחודיות או לא-כל-כך-גרנדיוזיות. ניו-יורק, לוס-אנג'לס, שיקאגו, וושינגטון הן כולן ערים ייחודיות, במובנים של גודל, עושר ואספקטים מיוחדים בתרבות שלהן (ניו-יורק כבירת הכלכלה, האופנה והתיאטרון וכסמל תרבותי, וושינגטון כעיר הממשלה, או לוס אנג'לס כבירת הקולנוע של המדינה). בולטימור היא עיר פוסט-תעשייתית, תחובה בין וושינגטון הבירה לפילדלפיה ונאבקת כדי למצוא את עתידה ולשקם את עברה. במובן זה, היא דומה לסיינט לואיס ולקליבלנד ולפילדלפיה ולהרבה מערי התעשיה האמריקאיות, ולכן לסיפורים שמגיעים ממנה יש סיכוי לדבר על משהו שהוא מעבר לבולטימור עצמה. ייתכן כי הסיפורים שמספרים על המקום הזה הם מפורטים למדי מבחינת גיאוגרפיה מקומית ותרבות, אבל הם מיתרגמים בקלות לכל מקום אחר, ועל כן יכולים לזכות בתוספת רלוונטיות.
אני מתאר לעצמי, בהתבסס על הבורות הכללית שלי, שסיפור שמתרחש בלונדון הוא סיפור על לונדון, שאי אפשר להעביר אותו לשום מקום אחר בבריטניה, מבחינת הסביבה המתוארת. אבל סיפור שמתרחש במנצ'סטר יכול בקלות להדהד את לידס או את ליברפול או את ניוקאסל או כל מקום אחר. אנחנו מציגים את עצמו כייחודים, ואנחנו באמת מעריכים את כל מה שהוא תוצר ייחודי של בולטימור, אבל ברמה אחרת, אנחנו כל-עיר.

דיוויד סימון. לא חרא הוליוודי. (תמונה: viceland)

ניק הורנבי: יש חלק ברומן של אן טיילר, נדמה לי, שבו הדמויות מבולבלות בנגע לשאלה אם בולטימור היא עיר דרומית או צפונית – אני בטוח שזה גם מוסיף, העמימות, אם מנסים להימנע מהנטייה לערים גדולות שעליה דיברת…

דייוויד סימון: כן, השורה הזאת אודות העיר הדומית הכי צפונית או העיר הצפונית הכי דרומית מוכרת היטב לכל בולטימורי. מרילנד (ובולטימור) הייתה מפולגת מאד עם פתיחת מלחמת האזרחים והנשיא לינקולן נאלץ לאסור את המחוקקים העירוניים ולכלוא אותם ללא כתב אישום במצודת מקהנרי כדי למנוע מהמדינה לפרוש ולהצטרף לקונפדרציה. הדהוד של גוואטנאמו. החוף המזרחי (בצד השני של מפרץ צ'ספיק) תמך בעבדות, כמו גם דרום מרילנד והרבה מתושבי בולטימור. מערב מרילנד הייתה בעד האיחוד. והחללים הראשונים של מלחמת האזרחים נהרגו ברחוב פראט במרכז בולטימור, בשעה שאזרחים התפרעו וזרקו אבנים על חטיבת מסצ'וסטס שצעדה מתחנת רכבת אחת לשנייה במסעה דרומה לחיזוק וושיגטון בתחילת המלחמה. אה, וג'ון וילקס בות', שרצח את לינקולן, היה בולטימורי ומשפחת השחקנים הידועה שלו, גם ג'ון וילקס עצמו היה שחקן, קבורה בעיר, בבית הקברות גרינמאונט.
ואם להמשיך בשיעור ההסטוריה חסר התועלת הזה, ייתכן שאתה זוכר כי מצודת מקהנרי הייתה המקום שבו נכתב ההמנון הלאומי שלנו בידי בחור בשם פרנסיס סקוט קי, שהיה אסיר על אוניה בריטית שהפציצה את המצודה במהלך מלחמת 1812. אתם הבריטים שרפתם את וושינגטון ואת פילידלפיה והתכוונתם להבעיר באש את בולטימור, והעברתם גדודים סמוך לעיר. אבל חיל הים יכול היה להפליג אל הנמל ולהשתתף בפלישה, רק לאחר שהמצודה הוכנעה. בבוקר, הדגל זרוע הכוכבים עדיין התנוסס מעל מקהנרי וקיבלנו משהו לשיר בתחילת אירועי ספורט, והצבא הבריטי, לאחר שנכנע בתום קרב הנקודה הצפונית, חזר לספינות הוד מלכותו והפליג לדרכו.
מה שמביא אותי לרגע המכוער ביותר שלי כאמריקאי, רגע שבו אני מתעקש להתגאות. לפני שנים טיילתי בקתדרלת סיינט פול בלונדון והראו לנו את כל הגנרלים שזכו להיקבר סביב לוולינגטון. והמדריך הקטן והמקסים הזה, שכבחור צעיר עמד על גג הקתדרלה בזמן הבליץ והעיף ממנה את הגיצים כדי להציל את המבנה המפואר, קרץ בעינו ואומר "קולוניאליסטים שכמוכם ודאי ירצו לראות את מקום קבורתו של האלוף רוס, ששרף את עיר הבירה שלכם ב-1812". והוא היה שם. והקבר שלו, אם אני זוכר נכון, אמר: "מנצח הקרבות על וושינגטון ועל פילדלפיה. פעל בקרב על בולטימור".
 אם ב-1985 הייתי מכיר את האופציה להחזיק את הזין בהתרסה הייתי עושה זאת בזמן שמלמלתי: "אני מבולטימור. ואני יכול לספר לך מה זה 'פעל'. פירושו של דבר שכיסחנו אותו". רגע של שקט חלף בקתדרלה, והאמריקאים האחרים בטיול כמעט מתו. באותו רגע, חשבתי שטוב שלא המשכתי לומר את מה שידעתי, משום שרוס למעשה נפצע אנושות בקרב הנקודה הצפונית בידי שני תושבי בולטימור עם רובי צייד שהתגנבו, ירו בו, והפילו אותו מסוסו, ובכך הרגיזו מאד את הבריטים, ששלחו פלוגה שלמה של מרינס כדי להרוג את הצלפים, ששמם היה וולס ומקקונס (הם קבורים תחת אנדרטה בלב הגטו של מזרח בולטימור ויש רחובות הקרויים על שמם סמוך למצודה).
"שקט", אמר מדריך התיירים, שחייך לעברי בסלחנות, משועשע למדי. או לפחות אני אוהב לחשוב שהוא היה משועשע למדי.