על המיאוס

לאשר טוקבקרים יכול לעלות לך לראש. בהתחלה אתה מזדעזע, חשיפת היתר צורבת ממש, ואתה פוסע בעור אדמומי במשך חודש. אחר כך מתרגלים. אני לא זוכר מתי זה קרה, אבל בשלב מסוים, מוקדם למדי, הטוקבקרים נעלמו, והפכו למעין בִּיצה עכורה, שאפשר לנגן בה כרצונך. שינוי מילה מוציא מהם אדוות זעם, התפעלות, או את ה"חחח" הנמתח הזה. לא אנשים, אלא דעות, שמצאו להם אנשים שידבררו אותם. אתה כבר יודע את כל המהלכים מראש, אתה רואה אותם מקפיצים את הסיסמאות שלהם, ואז עונים לעצמם בסיסמאות מנוגדות, חגים בבטלה סביב איזה אירוע, ואומרים עליו את כל מה שכבר אמרו עליו, כאשר הוא התרחש בעבר – אירועים תמיד כבר קרו בעבר, בווריאציה זו או אחרת – וכל מה שעוד יאמרו עליו כאשר הוא יתרחש שוב. חסרה לי מטאפורה. לא בִּיצה, כי אם גירוסקופ, שלעולם אינו יוצא מהקווים. מכל אירוע ניתן תמיד לצאת לאותם מהלכים לוגיים, רטוריים, אמוציונלים, שלעולם אין לחרוג מהם. ואז אתה מגלה שהטוקבקרים לא שונים בהרבה משאר אנשי מדור הדעות. הם עושים זאת בפחות עידון אמנם, אבל המהלכים אותם המהלכים, הדוגמאות אותן דוגמאות, ההנחות אותן הנחות. הגירוסקופ חג סביב עצמו, וגבולות הדיבור נותרים כשהיו. מחר יכתבו במדור הדעות בעיתון על ועדת החקירה הפרלמנטרית שאמורה להיאבק בשחיתות השלטונית. לא בגלל שיש לה חשיבות, אלא בגלל שהיא אירוע, אירוע מהסוג שמותר לכתוב עליו. בין השאר, יכתוב מישהו שאין לה חשיבות. אחד אחר יכתוב שזו לפחות התחלה. מישהו, הטיפש שבהם, יהלל. ביום אחר יקום אמסטף, ויכה באיזו אביבית גנות, ובמשך שבועיים נשמע על אמסטפים. לא רק במדורי הדעות, אלא גן בחדשות עצמן: אמסטפים לאין מספר יקומו וינשכו, ויבעלו, ויזילו דמעות פיט-בול. אחר כך זה ישעמם, ואיזה חייל יכריח פלסטיני לנגן בכינור במחסום, ואנו נוצף בכתבות על התעללות חיילים בפלסטינים במחסומים, כמו התאחדו חיילי צבא ההגנה, וקמו על הפלסטינים לכלותם, רק היום, פתאומיים לעד. * אבל המיאוס לא שם. שם מותר, אפשר לסבול. המיאוס זע במוספי התרבות, בוויכוחי הסרק הממוחזרים, בשיחות גילמן אינטלקטואליות למחצה. "הארץ" התהדר בפולמוס על "הו" לאחרונה. הירשפלד ומנור התכתשו, ומהר מאוד מה שנותר מהוויכוח הזה הוא ויכוח סרק ישן, שממאן לגווע, על משקל, טוב ורע. זה לא פולמוס, זה חיקוי של פולמוס, ויכוח שהיה מגוחך עוד לפני מאה שנה, וככל שהוא חוזר כך הוא נראה יותר לגיטימי, מקבל הצדקה מעצם החזרה. אם מישהו מתווכח, הרי שוודאי יש בכל זה טעם. הוויכוח אותו ויכוח, רק השמות התחלפו. ואי שם, בהתחלה, מישהו אמר משהו עם טעם. מישהו העלה נקודה שיש לדון בה. אבל הבִּיצה התעוררה, והחלה לכסות. גירוסקופ באיזון מושלם. אלה לא אנשים שמדברים שם, אלה דעות שחיפשו להם בני אדם; שברי רוחות ממלמלות את הצייטגייסט. ואולי אני צריך חופש. [התמונה: גוגל]

28 תגובות “על המיאוס”

  1. פנה לכיסא משמאלך, אמור לו: אני לוקח חופש.
    הדוף את הכיסא לאחור, התחל לצעוד, ואל תפסיק עד שאתה יוצא מן הבניין. אל תחזור במשך לפחות שלושה ימים.

    (הכי מצחיק זה שזה קרה גם עם הצונאמי – אפשר לחשוב שגם אלוהים משתתף במשחק ה"חפש איש שיחווה את הדעה").

    פוסט מעולה.

  2. לכיסא משמאלי אין אנשים כרגע. עם מעט מזל, יהיו לו בשבוע הבא. ואז, הו, אז, הו.

    לגבי הצונאמי, אשכרה. רויטרס הוא מעין זרם תודעה חדשותי. פתאום כל מני מדינות נכנסות לתודעת העולם, משחקות שם קצת, ואז חוזרות החוצה.

  3. לו הייתי לא-אני, הייתי יכולה להעלות השערה שהכל תלוי בזרם הצ’קים של צלמירויטרס. הם מוצבים להם שם בעולם, ומתחננים למשכורת. אלא מה? הם מקבליםמשכורת פר צילום שרויטרס לוקחת, ולכן מדי פעם, איזו יד נעלמה של צדקהחולפת במשרדי רויטרס, ומעלה לתודעה איזו בנגלדש, כדי שהצלמים שם יסכימולהמשיך ולעבור ברויטרס. מצחיק.

  4. אניחייב לומר- במאקרו זה מאוס, אבל במיקרו יש איזה חן מיוחד בלהמשיך מדי פעםבאותה שיחה נצחית שמעולם לא הגיע לסיומה ומעולם לא פסעה צעד לינארי. זהככה גם באוניברסיטה- לכל אחד מבינינו, או לפחות, אם להיות קונקרטיים יותרוקיומיים פחות, לכל אחד מחובבי הנראטולוגיה הכבדים, יש את התיאוריה-של-הכלשלו, וכל עבודה שהוא כותב, מנאבוקוב ועד ווצ’מן, מייצוגי זמן ועד אירוניה,היא רק וריאציה עליה עם דגשים קצת אחרים.

    יתרה מכך, עם כל אחד מחברי הקרובים אני למעשה מנהל אותה שיחה בדיוק(דהיינו, אותה שיחה חוזרת שוב ושוב עם אותו חבר קרוב, לא שהשיחות עםהחברים הקרובים השונים זהות) בניסוח שונה בכל פעם שאנחנו מתראים. אני יכוללהמיר תישעים ושמונה אחוז מתוכן האינטרקציות המשמעותיות ביותר שאני מנהלבקומץ אפיגרמות מבורחס, ויטגנשטיין, אליוט, נבוקוב וגלעד כהנא – שאמנםיעברו טרנספורמציה הקשרית שתשנה את תוכנן לחלוטין, נוסח מבשרי קפקא וכו’,אך הנקודה כאן היא לא חוסר המקוריות אלא הקביעות – ומובטח שלא אומר לגביהפילסופי, האסתטי, הביקורתי, האישי והרגשי בשנה הקרובה דבר שלא מבולעבאותו הקומץ. אבל אני מגזים נורא,

  5. ומהשראוי לציין הוא שהאפיגרמות האלו לא לוכדות דבר ממה שאמרתי לפני שנה,וסביר שלא ממה שאומר בעוד שנה. לפני שאבדתי ברטוריקה הקהלתית הייתה לינקודה:
    אני לא חזק במאקרו החברתי-תרבותי, בורות ואדישות חלקית וחוסר פרספקטיבה וכו’. אבל אנסה ללכת עם האנאלוגיה בכל מקרה:
    עם אחד מידיד ישבתי ב34 בשדרה משהו כמו ארבע-חמש פעמים בתחומו של חודש,וניהלנו שיחה חוזרת וזהה בעליל על כמה באגים רגשיים מקבילים שיש לנו באשרלבחורות ומיני שכאלה.
    אף אחת מהשיחות האלו לא הרגשה , ולא נראת לי היום, מיותרת או ברת קיזוז,שכן השיחה אינה תמיד טלאולוגית להגעה לסיכום או אפילו למוטציה לתוך מערכתטיעונים חדשה, אלא מספקת, לעיתים, צורך לבלות כמות מסוימת של זמן שרויבמטונימיה עם פינה כלשהי של המחשבה. נושא השיחה הוא לעיתים פשוט מקום שאתהחש צורך לחזור ולשהות בו, כעומד בפני עצמו.
    על לשון זו- מה בעצם הפלא בכך ששוב מדברים על אמסטפים? האמסטפים לא נעלמו.
    אצלך בטענה יש סינתזה בין חזרה בלי התפתחות כבעיה עצמאית לבין חזרה בליהתפתחות על משהו מופרך מיסודו, כך שאני מעוניין לחלוק רק על הראשוןבמרכיבים.

  6. לא נעים, אבל כל כמה זמן חשבתי שהנה, אני עוקב ומבין, ואז הפסקתי לעקוב ולהבין. אני אנסה שוב עוד חצי שעה, ונראה.

  7. ואני הצלחתי, בסופו של דבר, להבין לפחות את הרוב, ורק רציתי לאמר שהיה שווה את המאמץ, ולו בשביל ההבחנה של מהו נושא השיחה.

  8. ראשית: הבנתי!

    איני חושב שכל שיחה אמורה להגיע לעבר טיעון חדש. יש לשיחות טעמיםנוספים, ולא רק הבהרה או חידוד של טיעון ישן, אלא, כפי שאמרת, ההנאהשבלהמצא במחיצתו של אותו טיעון. יש גם טעמים נוספים (אגב, טלאולוגים כולם,פשוט הטלוס משתנה).

    עם זאת, התרבות מייצרת כמויות על כמויות של רעש, רובו רעש לבן. וכמעט תמידכל הרעש הזה מסתובב מחופש לדבר מה הגיוני וחשוב, לדבר מה שטרם נאמר. אזאולי אני מן הולדן קולפילד. יש בזה משהו נורא רומנטי, בלצעוק "זה מזויף".ידוע.

    מצד שני, כובד הראש שהכל נאמר בו, ויותר מכך – הוויכוחים המיותרים האלה,שלעולם לא מגיעים באמת לנקודה, שהנקודה בהם היא עצם הוויכוח.

    ואתה יודע מה? עוד משהו: המהירות שבה דברי הטעם אובדים. מישהו אומר משהו,ומהר מאוד כל הדן מרגיליתים קופצים להעלים, כאילו לא נאמר דבר.

    אולי הדבר המציק ביותר בכך – וכן, אני יודע, אני שוב מדבר על המאקרו – הואהידיעה שבתוך שדה הקרב של הרעיונות (אם להשתמש במטפורות שנשחקו עד כלות)אין יחידות קומנדו של איש אחד. בתוך כל הלהג הזה, הדרך היחידה כמעט להוסיףמשהו חדש היא בשיטה הסובייטית – דיביזיות על ד

  9. אני לא מסכים בענין הקומנדו. אם כבר, אני חושב שקרובה יותר לאמת היא ההכרזה:
    Never doubt that a few committed individuals can change the world. Indeed it is the only thing that ever has.
    (מרגרט מִיד). זה מוגזם לכיוון השני, כמובן, אבל אני חושב שזה נכון יותר מגישת הדיביזיות שלך.

    אם כבר, הדיביזיות הן אלו אשר מקבעות את הסטטוס-קוו, הן הדיביזיות שלההמון, העדר, והבינוניות השבעה והמפונקת. הוגים נועזים או אפילו סתםמורדים אנרגטיים יכולים לעקוץ את הפיל (הופ! התחלפה מטאפורה) שלהבינוניות, לפעמים עד כדי שיעדיף לזוז מעט בכיוון זה או אחר.

  10. ודאי שאינדיבידואלים עשו שינוי. אבל בד"כ זה קרה כאשר הם התאגדו בדיביזיות.

    אני יודע שאני לא מנסח כראוי את שאני חש. אנסה לספק הצרנה תיאורטית: אםמוען מתאים את השדר שלו לדימוי שיש לו של נמען, אזי אפשר לתאר את מרביתתקשורת ההמונים כתהליך של פזילה מתמדת לעבר נמען מדומיין. במשרדי "ידיעותאחרונות", כמו גם במשרדים אחרים, מדמיינים כל יום מחדש את "העם", וכותביםליציר דמיון זה. הכל מכוון לאיזו נקודה מדומיינת.

    גם כאשר ב"ידיעות" נותנים לשולמית אלוני פינה לכתוב בה, היא כותבת מתוךהמשבצת המסוימת, שבתוכה מותר לה לכתוב. היא שמאל קיצוני. ובמה היא "שמאלקיצוני"? ביחס לנקודת מרכז מסוימת, שזזה תמיד, שאיש אינו יודע היכן היאנמצאת. וכאשר היא כותבת, וכותבת ראוי, תמיד אפשר להתעלם מכך, להסתפקב"נתנו לשמאל הקיצוני" מקום.

    ונכון שדברים משתנים, והעם זז. אבל, גם להחזיר את הדיון לתרבות, אתה מגלהפתאום שלא רק שיש עמדות, שמוצרנות אל תוך מערכת היחסים הזו (במובן המקורישל המלים, מערכת של יחסים), אלא שיש גם מהלכים שמוצרנים לתוכה. כלומר,יכול אדם לכתוב מאמר ש

  11. המשך:
    כלומר,יכול אדם לכתוב מאמר שלם, שכל כולו מטאפורה, ולאו דווקא מטאפורה שיש בהכדי להסביר משהו, אלא מטאפורה לשם המטאפורה. אתה מגלה, שבשדה השיחהתרבותי, המהלך הזה מותר. ועל מנת לגרש מהלך – לא דיעה – יש צורך ביותרמאינדיבידואל.

    הרי כל זה לא פסח גם על האקדמיה, לא לחינם מלאה "תורת הספרות" אסכולות על אסכולות.

  12. כן, סליחה על הניסוח המפותל. זה מה שקורה כשמנסים לכתוב טיעון במצב רוח פואטי- מתקבל בן כלאיים שלא עובד לא ככזה ולא ככזה.
    בכל מקירה, אין לי ממש השגות, חוץ מעניין הטלאולוגי-
    אתה מרחיב את משמעותו בצורה כזאת שעל אף שאתה שומר על דיוק טכני, אתה הופך את המושג למכיל כל וכך לחסר משמעות.

  13. אני חושב שאתה טועה. אני אומר שזה טלאולוגי, אך התכליות משתנות. לא נראהלי שזה הופך את העסק לחסר משמעות, רק למדויק יותר. במקום א’ טלאולוגי,והשאר אלוהים יודע, יש לנו א’, ב’ ו-ג’ טלאולוגיים, אך מכוונים כלפיתכליות שונות. אני לא מבין את הבעיה.

  14. הענייןהוא כזה- קיימת, למשל, אבחנה בין תורות מוסר טלטאולוגיות לתורות מוסרשאינן טלאולוגיות. תורת מוסר שאינה טלואלוגית היא כזו המורה כי יש מעשיםשערכם החיובי או השלילי טמון בהם לכשעצמם בלי תלות בתוצאה אליהם היאמובילה.
    כמובן, גם תורת מוסר שאיננה טלואולוגית היא טלואולוגית, במובן זה שהפעולההנכונה היא נכונה מכיוון שהיא מקיימת ערך כלשהו – מילת אלוהים, ציוויקטגורי וכו’- אך ההבדל בין "אסור להפר הבטחה, לא משנה לאיזו מטרה או מההמחיר, מכיוון שהפרת הבטחה מפרה את הציווי הקטגורי שנובע משוויון היצוריםבעלי התבונה", ל"צריך להביא למיקסום האושר בעולם בכל אמצעי שמביא לכך, וכלפעולה המביאה למיקסום האושר היא טובה" הוא דיי מובהק.

    אם במושג ה"שיחה" שלנו אנחנו כוללים לא רק את אירוע-החלפת המילים, אלא אףאת המצבים המנטליים הכלולים בו, הרי ששיחה שאין מטרתה להביא לפתרון אולהתפתחות דיון, אלא רק השהיה במצב הקרבה-לנושא, היא לא-טלאולוגית במובןהצר.
    זאת כפי שאכילת קובית שוקולד היא לא טלאולוגית באותהצורה בה נטילת אקמול היא טלאולוגית- שוב במובן הפרגמטי, שמאפשר אבחנה חי

  15. … הפרגמטי, שמאפשר אבחנה חיונית. לא המובן הטכני, שבו התואר "לא-טלאולוגי" מוצא את עצו מחוסר עבודה.

  16. ובכן, במובן הפרגמטי, נדמה לי שאפשר להגדיר באופן מדויק יותר, ופחות נתוןלבלבול, את תורת המוסר ה"לא-טלאולוגית" כטלאולוגית, ולהבחין בין התכליות.מצד שני, זה ויכוח די משעמם, גם אם לא עקר.

  17. אוקי-לשיטתך, אין דבר שנכון לומר עליו שהוא אינו טלאולוגי. זה מותיר את התוארחסר משמעות באופן מוחלט. באותה מידה אפשר להמציא תואר שמשמעותו "בעל צבע",כאשר אנחנו מגדירים גם לבן ושקוף כצבע.

  18. ראשית, לשיטתי יש לא מעט דברים שאינם טלאולוגים. למשל? האבולוציה. אבל, גםאם כל דבר היה טלאולוגי, עדיין ראוי לציין זאת כטלאולוגי. כלומר, ראוילומר שכל דבר בעולם הוא תכליתי (אם כך אכן היו פני הדברים).

    I win.

  19. באותה מידה ניתן לומר שיש דברים שאין להם צבעים, למשל רעיונות, אינטליגנציה, וקילומטר מרובע.
    דהיינו- זוהי אבחנה שכל קיומה הוא לגבי מעשים ותוצרים של ישות תבונית.

    ולומר שכל דבר בעולם הוא תכליתי זה לא כמו לומר שכל דבר בעולם הוא אדום-זו טענה, בצורה שאתה מציג אותה לגבי כל מעשה אנוש, א-פריורית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>