1. בפעם הראשונה שהפסקתי לעשן, עוד בצבא, הפסקתי לשבועיים. לאחר שבועיים שלחו אותי לאבט"ש ליד ג'נין. היה יכול להיות כיף, היה רע. התכסחתי עם אחד השומרים, וכשמילואימניק עבר ליד השער, ביקשתי ממנו סיגריה (מרלבורו לייט. מילואימניק, אחרי הכל). בפעם השניה שהפסקתי לעשן, הפסקתי לארבעה ימים. לאחר ארבעה ימים שלחתי את עצמי למכולת, וקניתי חפיסה. לא לעשן יותר בחיים. לא לעשן יותר בחיים. לא לעשן יותר בחיים? בפעם השלישית וכו', הפסקתי לפחות מיום. לאחר פחות מיום וכו', וגו'. 2. יש את הסיגריה של הבוקר, הסיגריה של אחרי האוכל, הסיגריה שעם הקפה, והסיגריה שאחרי. יש את הסיגריות שבין הסיגריות הללו. העישון אינו נדבק למצב עניינים, הוא נדבק למושג של מצב עניינים. מרגע מסוים, המושג "בוקר" נעשה קרוב יותר לאידיאה שלו – לבוקר כפי שבוקר אמור להיות – אם יש בו סיגריה. המעבר מ"קפה" לסיגריה הוא כבר מטונימי כל כך, עד ששני אלו כבר קיבלו צורת סמיכות בלשון: "קפה וסיגריה". חודש ושבוע ללא סיגריה. בירידה מהאוטובוס הרעב לסיגריה גדול יותר. לפני שהפסקתי, היה בזה היגיון. הרי האוטובוס הוא הפסקת עישון כפויה. עכשיו, הירידה מהאוטובוס, המושג של ירידה מהאוטובוס, מלווה בצורך. 3. ביום הראשון להפסקת העישון הזו הייתי בעיקר רעב. הרעב לעשן עבר מקנה לוושט. הצורך מסמן את עצמו, ולא תמיד במדויק. 4. עכשיו, אחרי כמה וכמה ימים ללא סיגריה, נדמה לי שהסיבה להתעלקות הזו של העישון על מושגי הזמן שלי היא מסובכת יותר משחשבתי קודם. המהלך הראשוני הוא פיזי לחלוטין: העישון בורא צורך בעישון, הצורך בעישון גורר אחריו עישון, שגורר בתורו סיפוק. השאר זה כבר עניין לפסיכוסמיוטיקה הקטנה שלי. העישון והסיפוק מהעישון נצמדים זה לזה במהלך כפול: מקשר של סיבה ותוצאה לקשר של דמיון. הסיגריה, במיוחד כשהיא לא ברשותך, נעשית הסיפוק מהסיגריה. כך או כך, הבוקר כבר לא מלווה רק בזיכרון הסיגריה, אלא גם בזיכרון הסיפוק ממנה. 5. ואולי זה לא כך. כשאני שוכב על הדשא, אני כבר לא בטוח אם אני רוצה לעשן בגלל שאני נהנה מלשכב על הדשא, והנאה נקשרה אצלי לסיגריה, או בגלל שהמושג "לשכב על הדשא" היה מלווה במשך זמן רב כל כך בעישון, ועתה, בלעדיו, חסר כאן משהו. אולי אני פשוט עדיין צריך ניקוטין. 6. באשר למושג "מושג": אם לצטט מעשן ידוע (אולי שמעתם עליו), "חוקר רנסנס ידוע (אולי שמעתם עליו), ק.ס. לואיס", הגדיר את המיתוס כ(מהזיכרון אני מצטט, והזיכרון לקוי)"חתיכת העלילה הבסיסית, שהופשטה מסממניה הקונקרטיים, שיש לה השפעה עלינו". לפני שיקומו לתקן אותי – אנא, קומו לתקן אותי – אנהיר לדוגמא, ש"האודיסיאה", בבסיסה, היא סיפור השיבה. לסיפור השיבה, כסיפור שיבה, יש אפקט בסיסי עלינו, גם מבלי שנדע דבר על אודיסיאוס. גם אם לא מסכימים עם לואיס (מבחינתי השאלה היא לשם מה אנו מגדירים מראש), עדיין מעניין הצמצום הזה של האודיסיאה לשלד עלילה מופשט כל כך, מופשט מספיק בשביל שיוכל להשמין בעוד ועוד נרטיבים. הפכנו עלילה למושג, למסומן. 7. כבר כתבתי את זה כאן פעם: כלב הוא חיה עם 4 רגלים, אבל אנחנו נקבל ככלב גם חיה עם 3 רגלים בלבד. הקטגוריות שאנחנו משתמשים בהן נזילות למדי, אפשר להשמיט או לשנות חלק מהתכונות שלהן. (אגב, במוסף "מאה שנות מדע" של "הארץ" מתאר אחד הכתבים ויכוח מצחיק בין מדענים בעניין ה"מהו אדם?") חוקרת בשם אלינור ראש ערכה כמה ניסויים בעניין, והצליחה להראות שישנן תכונות ואיברים מהותיים יותר לקטגוריה מאשר תכונות או איברים אחרים. היא קראה להן "תכונות פרוטוטיפיות". כך, קיווי יהיה פחות פרוטוטיפי בקטגוריה "ציפורים" מאשר "דרור". אפשר לתאר זאת מכיוון אחר – תכונות מסוימות מהותיות מספיק לקטגוריה על מנת לסמן אותה. "דרור" יסמן ביתר קלות את הקטגוריה "ציפורים" מאשר קיווי. הידד. 8. הנה, אני מגיע לעניין עצמו: אני מעשן, ומוליך את הסיגריה במעלה היררכיית התכונות בכל קטגוריה וקטגוריה, בקטגוריות של זמן ושל עלילה. בוקר עם קפה וסיגריה נעשה פרוטוטיפי יותר, מייצג יותר, מאשר בוקר ללא שני אלה. "עישון" אינו הכרחי באף אחת מקטגוריות הזמן שלי, גם היום – סיגריה לא מסמנת "בוקר" יותר מכפי שהיא מסמנת "צהריים". אבל "הסיגריה של הבוקר" קיימת, ואתה מגלה פתאום שחיית את הבקרים שלך באנלוגיה לבקרים קודמים, כדי למצוא איזה מיתוס, בוקר פרוטוטיפי, הבוקר של הבקרים כולם. 9. ובזה העניין נגמר. (והתמונה: רויטרס)
צודק לגמרי. נראה לי שבדיוק הגדרת לי למה כבר שנים אני מרגישה שכלא-מעשנתאני באיזשהו מובן אדם חלקי, או יותר נכון – לא גמור. הסיגריה כאילו נותנתאת הטאץ’ האחרון, המגדיר, התוחם, להרבה פעילויות אנושיות.
מצד שני, אולי החלקיות או הטשטוש הזה הם מציאותיים יותר, והתיחום וההגדרה הם אשליה.
מצד שלישי, מה רע באשליות?
מענייןןןן…
שמחתי לקרוא ולדעת…
=)))
אחלה בלוג..
בהה בייי…~ענברבי הייתה כאן~
זה נכון ויפה.
בגלל זה אני לא מבינה למה אנשים רוצים להפסיק לעשן: מה עוד נותר לנו מלבד נרטיב מדומיין?
בחיי,זה בעצם אמר בדיוק את מה ששאפתי לתאר בפוסט תגובה כשבישרת על התקרבותו של הפוסט הזה.
מה שכן, בתור מעשן יחסית ארעי, אני נמצא במקום קצת שונה על אותו הציר-הסיגריה היא סוג של יומן, סוג של מצלמה, או אפילו, ניתן לומר, הסיגריהממלאת את אותו הצורך שממלאת כתיבת שירה לירית. מכיוון שמבין כלל הרגעיםבחיי, אלו שמלווים בסיגריה הם מועטים יחסית, ומשתנים, הסיגריה, כמו כתיבהשעושה שימוש בחומרים אוטוביגורפיים (שירה לירית במובן הרחב של המילה,נגיד) היא תהליך של סלקציה. רגעים מסוימים נבחרים בזהירות לעבוראסתטיזציה, להישלף מבין שרשרת גרגירי הרגעים חסרי החשיבות ולעבור משמעו,להיכנס לאיזה פנתאון של "הרגעים שמהם מורכבים חיי"- בהם נשלפת סיגריה.
אבל אולי להפך מהפרוטוטיפי שלך, מבחינתי הסיגריה, בהיותה בו בזמן התנהגותטקסית ואביזר אופנה, עושה את זה באמצעות המהלך ההפוך- היא מעניקה לרגעמלאכותיות, קומפוזיציה, אקזוטיות. כלומר, שליפת הסיגריה כאילו אומרת – אניבוחר להפעיל על הרגע הזה את כוחה הגואל של האסתטיקה ושל התודעה כדי להעניקלו אופי, התחלה, סוף, צורה ומשמעות.
אין רע באשליות, אבל נדמה לי שיותר משהסיגריה אכן תוחמת רגעים מסוימים, זההזיכרון שלה שתוחם. כלומר, אם תעשני תמשיכי להרגיש אדם חלקי, לא שם וכו’,אלא שתדעי, לכל הפחות, שניסיתי לסגור את החסר.
מלבד זאת, הדבר המגניב באמת בלהפסיק לעשן, שעליו לא כתבתי דווקא, הואתחושת הסופרמן. פתאום יש קול שהצטלל במוח, ולא כמה קולות שקטים שמספקיםרציונליזציות לצורך פיזי די מאוס, בסך הכל.
ראי הפסקה השניה לתגובתי לג’ני. או, לחילופין, תגובתי המורחבת, שתבוא במהרה, לפלאי.
יפהאמרת, אבל המהלך הוא אותו מהלך. הרגע נעשה אסתטי בין אם משום שהוא עונה עלצורך פיזי ובין אם משום שהוא מתיישב נהדר בכל מיני חצאי נרטיבים מגניביםשנטחנים בחצאי סרטים מגניבים כבר מאה שלמה מגניבה, פחות או יותר.
והעניין הוא שגם כאשר הסיגריה כבר אינה כזו – כלומר, הסלקטיביות כמעטשנעלמת – עדיין נדמה לך שאם תדליק אותה היא תעניק לרגע מלאכותיות,קומפוזיציה, אקזוטיות וכו’. פעם אמרה לי מישהי שכל הטריפיונרים מנסיםלחיות מחדש את הטריפ הראשון, הקאנוני, שלהם. אתה מגלה שבמקום לשדרג רגע,הצבת לך שורת הגבלות. הרגע אינו באמת רגע, אלא אם כן הוא אנלוגי לרגע אחר,חצי מוקדם בהרבה חצי מדומיין בהרבה.
אני, אגב, התחלתי לעשן בגלל שאהבתי את כל משחקי הסיגריות האלה: האיש שמשתין בקאמל, והנאצים על המרלבורו.
המשפטהזה "פתאום יש קול שהצטלל במוח, ולא כמה קולות שקטים שמספקים רציונליזציותלצורך פיזי די מאוס" הוא בדיוק המשפט שממנו אני מפחדת.
אני יודע, אותו כנ"ל, אבל זה כך.
כל מפסיקי העישון האלה, עם העוויית הפנים בתיעוב אל כל המעשניםהישנים, כאילו עכשיו הם זכו למעמד הסופרמן שלהם, וכולכם יכולים ללכתלהזדיין. כן, זה מגעיל. גם אותי. ובכל זאת, אני תופס את עצמי מרגיש ככהלפעמים, וכמה שסוג הטיפוס בזוי בעיני – ובעיני הוא בזוי – בכל זאת כיףלהיות הוא, מפעם לפעם.
נ.ב.
אבל זה באמת כך. יש קול שמצטלל, ויש רציונליזציות. באחד הימים תפסתי אתעצמי מנסה להסביר לעצמי למה נורא הגיוני, בעצם, לקחת עכשיו סיגריה, ואיךבדיוק זה יעזור לי להפסיק לעשן.
טענתהסופרמן מזכירה לי, לא שאני משווה, להבדיל וגו’, את הטענה של כל הכוסיותהאלו על זה שהן בעצם אוהבות חסה, ושבעצם חסה היא מתנת האל לאדם.
אני מבינה למה נמאס לך לעשן. זה יקר. זה כבד בריאות. זה חיפוש בלתי פוסקאחר "הסיגריה הנכונה" – כמו אותו טריפ שכתבת עליו למטה. לעשן זה לא פיקניק.
אבל את כל השאר אני לא קונה. אתה לא מפסיק בשביל הקול שמצטלל, אתה לאמפסיק בשביל להיות סופרמן, ואתה לא מפסיק כי אתה מפחד לא לחיות בגיל 50.
אתה מפסיק כי מגעיל לך, כי הנרטיב לא גובר על שבירתו.
בברכת "מצא את הטקס שלך במהרה".
(אגב, שמעתי שיש קטע נהדר עם מרפסות באיזורים אורבניים ועליהן כיסאותפלסטיק ועציצי גרניום. אמנם זה מוגבל לגיל 40 ומעלה, אבל אתה יכול לנסות,אומרים שיש שם בריזה משהו משהו)
אני שונא להיות ההוא שמצטט ויילד, אבל בכל זאת: "הסיגריה היא התענוגהמושלם. היא נפלאה,ומותירה אותך בלתי מסופק. ההנאה שהיא גורמת תמיד פחותהמההנאה שמצפים שתגרום"
היי, רק עכשיו קלטתי כמה מעליב היה מה שכתבתי קודם. לא לכך כיוונתי.
איך לומר, הקול המצטלל וכו’ נעלם אחרי שבועיים בערך. אתה נשאר עם שלל קולות שהם רציונליזציות לדחפים, פשוט לדחפים אחרים.
עם זאת, אני אישית כן הפסקתי כדי להיות סופרמן. נשבע.
החלק הראשון של התגובה שלך (מ"אני ועד ל"ויילד") הוא מבריק. השאר לא משהו.
-אני יושבת כאן מלאת קנאה באנשים שמסוגלים לראות בצורך פואטיקה.
-אניהתחלתי לעשן כי רציתי שאוכל לשים את הצורך העמום שהרגשתי בכל גיל ארבעעשרה במסגרת מסודרת, רוצה לומר: שאוכל לתלות את העצבים באין סיגריות, אתהדיכאון באין סיגריות. עבד קצת.
-הפסקתי לעשן לשלושה שבועות בקייץ האחרון, כשהייתי באמריקה. הדבר הראשוןשעשיתי על אדמת ישראל היה לרוקן שוט טקילה ולהדליק מרלבורו לייט (למה,לעזאזל, לא יכולות החברות שלי לעשן סיגריות נורמליות?). אחר כך במשך חודשהשתעלתי והסתחררתי מכל סיגריה.
רגע, עכשיו נפל לי האסימון: זה לא אתה מהסיפור המיתולוגי עם "מעכשיו אני בחיים לא רודף יותר אחרי אוטובוסים"?
החלק הראשון של התגובה שלך (מ"החלק" עד "מבריק") הוא מבריק. השאר לא משהו.
מי? איזה סיפור מיתולוגי?
זול. זול ממש. גם אם נכון.
אנילא רואה בצורך פואטיקה, אני חושב שהצורך מסווה את עצמו בפואטיקה. כלומר,בראשית היה הצורך, ולאחריו המסגור שלו בתוך מושג, וההבניה שלו כהכרחילמושג.
משתחווה
בלאחס.זה היה אמור להיות צמד כוכביות, כפי שנהוג לפעמים לעשות במדיומים שכאלוכדי לסמן תיאור פעולה של הדובר. אבל ישרא החליט שזו הדגשה.
אתה גאון!