הנה צ'יקי מקבל במה אצל דרור משעני ועונה למבקריו מגליון כתבי העת שפורסם לפני שבועיים, בשמו ובשם חבורת העורכים הצעירים כולה. אפשר כבר להריח איזו מהומה ספרותית ראויה לשמה, לחפור בביקורות, למצוא טיעונים לכאן ולכאן. לא אני, אין לי כוח. אני מסתפק בחמש המלים הראשונות שמתחת לכותרת. גם שם יש די והותר. נתחיל מהשם, שתי מלים: רועי ארד. לא חסר לכם שם משהו? אפילו באכסניה כבדת הראש והאפרורית של 'גלובס' למול קהל קוראים נרגן של ברוקרים ורואי חשבון הותר לארד לשמר את צ'יקיותו. רק ב'מוסף ספרים', במכובדת שבבמות, הוחלט באיבחת עכבר חדה להסיר את הגידול הנורא הזה של קלות דעת וזלזול בקהל. נראה כאילו ההחלטה הזו נועדה לתת משנה תוקף לטענות של צ'יקי, להדגיש את ההסתגרות והשמרנות של המוסף. עוד לפני המילה הראשונה של המאמר עצמו מישהו טרח להרים לצ'יקי להנחתה. נמשיך אל הפתיחה עצמה, עכשיו המלים הן של צ'יקי: "החלטה ראויה לקחו" הוא מספר לנו (יש גם המשך למשפט כמובן, אבל אפשר לעצור כאן). מי שבא לטעון בזכות הרמה המקצועית והלשונית של כתבי העת הצעירים לשירה, מי שמשתתף בעריכה של אחד מאותם כתבי עת ונמנה על מקימיו, מדבר על החלטה ש נלקחה. אפשר לתהות ממי נלקחה ההחלטה, ומה ניתן בתמורה לה, ואפשר להגיד בפשטות שצ'יקי פשוט "שם את רגלו בפיו" כבר בפתיחה. את הכדור הוא הנחית הרבה מעבר לקווי המגרש.

הצפייה בשורטבאס השאירה בי תחושה של פספוס, על אף היותו מעניין, עשוי כהלכה, מרשים – או כל סופרלטיב אחר שנהוג להצמיד לסרט אהוב. לקח לי, אם כן, זמן מה להבין מה מקור התחושה הזו. האינסטינקט הראשוני הצביע על סופו הקונבנציונלי להחריד של סרט ×–×” – סוף העומד בניגוד גמור לרובו של הסרט. לאחר מחשבה נוספת הגעתי למסקנה שאני עדיין "סאקר" של הפי-אנדים (שנים של תיבנות על ידי סרטים אמריקאיים לא נמחקות בכזו קלות).

למען האמת כנראה שלא הייתי מצליח להבין תחושה זו לולא חברי לצפייה, אשר סיפר לי במפורט על תגובות הקהל הסינמטקי בהקרנה שבה × ×›×—. על פי החבר, כל קטע בסרט שנוקט באלמנטים פורנוגרפיים בסרט הלא-פורנוגרפי ×”×–×” – וכאלה לא חסרים בו – לווה בתזוזות ורחשים של אי-נוחות מהקהל. רחשים אלה התגברו והגיעו לידי הבעת גועל מופגנת בתמונות ×”"פחות מקובלות" בסרט, כגון הנשיקה המוצמדת לראש העיר הזקן, או משמניה הנשפכים של אחת הנשים ברקע אחת מסצנות האורגיה הרבות.

שורטבאס מציג עולם בועתי: לכל אורך הסרט אנו חוזים בחברה בעלת מיניות משוחררת הפתוחה לניסיונות הפרטים בתוכה לבדוק את גבולות המיניות שלהם. נדמה כאילו כל העולם המאכלס את הסרט משתייך לחברה זו. העולם החיצון בא לידי ביטוי רק על ידי הדמות המנסה להיכנס ממנו אל הבועה, ואין הופעה ישירה של תגובות חברתיות שליליות שהיו מתעוררות, קרוב לוודאי, בעולם החיצוני.

×–×”, לדעתי, מקור תחושת הפספוס שעלתה בי: צפיתי בסרט בבית ובחברת זוג חברים, כששלושתנו לא "סטרייטים", במידה זו או אחרת. בכך איבדתי את ההזדמנות לחזות בחלק ממה שזכה חברי לחזות בו – התנפצות הבועה של הסרט אל העולם החיצוני, התנפצות הנחווית בעוצמה גדולה יותר עקב היעדרו המוחלט של העולם החיצוני מהסרט עצמו.שמור בטל