קטגוריה: נמרוד אבישר

אנחנו לא חצינו את הגבול, הגבול חצה אותנו

הערה: הפוסט יעסוק בסרט מצ'טה ויצא מנקודת הנחה שקוראיו ראו אותו. עלול להכיל ספוילרים. למעשה, הוא מכיל ספוילרים, כולל כאלה שאין אפשרות אמיתית לסמנם. ראו הוזהרתם.

נפלתי על הפוסט של איתמר על מצ'טה עשר דקות אחרי שחזרתי הביתה מהקרנה פרטית של, ובכן, מצ'טה. כעשרים אנשים התכנסו על גג בניין בפלורנטין, מקרן נלקח ממקום העבודה של אחד, מחשב נייד מאחר; איש יקר הגיע עם דיסק-און-קי עם הסרט ומערכת סטריאו חבוטה. עד מהרה התברר שחסר לנו כבל לחבר את המערכת למחשב. טיול קצר של אחד הנוכחים לביתו סיפק את הכבל, בזמן שיתר האנשים התגודדו סביב שולחן עמוס בירות, צ'יפסים ובמבות. שעה לאחר המועד שנקבע ישבנו על כסאות פלסטיק מול קיר לבן שעליו נגן המדיה של חלונות הוקרן. למטה אופנוע חצה את הרחוב הצר במהירות. ישבנו, תופעת הצופים האירוניים שכמונו, לצפות במצ'טה. אבל בניגוד למה שאיתמר מייחס לי, לא הלכתי לראות את הסרט מתוך אירוניה כלפי הסרט, לא הלכתי לראות את הסרט הגרוע משום שהוא גרוע. להיפך – הלכתי לראות אותו משום שהוא טוב. טוב מאוד, אפילו. ולא אני האיש שידבר בשם כולם, אבל נדמה לי שרוב הנוכחים שם הגיעו מאותה הסיבה.

זה זמן שאנחנו עושים את זה: מתכנסים בביתה של ידידתי הנהדרת אחת לחודש, מישהו מזמין נודלס, ויושבים לראות "סרט גרוע". ברברלה, Tank girl, Reefer Madness. לרוב הסרט מלווה בהסבר קצר על אודותיו, ואז הצפייה מתחילה. צפייה בלתי מחייבת, סלונית, אל מול שיחות קולחות ועשן סיגריות. צפייה בלתי קולנועית בעליל. אנחנו לא שם כדי ללעוג לסרט – או בעצם, אני עושה את הריבוי המלכותי שוב, ולא הוסמכתי על ידי איש – אני לא שם כדי ללעוג לסרט. אני שם כי אני מתענג עליו.

ביני לבין כמה חברים כבר הגדרנו את זה, שיש שסרט הוא כל כך "גרוע", שהוא חוצה לצד השני והופך להיות ממש ממש טוב. מצ'טה, אגב, אינו בדיוק סרט כזה, כי להבדיל מחלק מהסרטים שנמנו קודם, הוא נעשה ככזה מלכתחילה. יש אירוניה בחדר, אבל לפחות זו שלי אינה מופנית כלפי הסרט, יוצריו, ז'אנר הוליוודי כזה או אחר או כל דבר כזה. היא מופנית כלפי אלה שייצאו מהקרנה כזו והבעה חמוצה על פניהם, תוך שהם ממלמלים לעצמם כמה רע היה הסרט. היא מופנית כלפי אלה שאינם יודעים ליהנות מהיעדרו של הערך האמנותי הסטנדרטי. היא מופנית, ככל הנראה, גם כלפי איתמר. הסרטים הללו הם חידות, חידות שרק מי שיכולים לראות את הסרט וליהנות מכל רגע יודעים לפתור; שפה שרק מי שלא נורא לחוץ לו קו עלילתי בהיר יכול להבין; מין קוד למביני עניין שעצם קיומו מסב לי עונג – והרי זה אחד העניינים המרכזיים לאירוניה בכלל. מעצם הסתירה שהופכת את כוונתו האמיתית של האירוניסט לבלתי ברורה עבור סביבתו הוא שואב הנאה. וכך אני עם הסרטים האלה – אני שואב הנאה לא רק מהסרט, אלא גם מעצם זה שאני רואה בו מה שאחרים לא רואים בו, מה שאולי אפילו יוצריו לא התכוונו שאראה בו.

מצ'טה נבדל מרוב הסרטים האלה, שרובם נעשים ברצינות תהומית ובכישרון מעט פחות תהומי, והם הופכים, עבור האירוניסטים, לקומדיות. אם היו גרועים באמת אפילו לצחוק מהם לא היה בגדר האפשר; אבל היכולת שלי למצוא בהם עודפות סמיוטית שכזו ולהפוך אותם לקומדיה מבריקה גורמת לי הנאה. מבנים קלאסיים של סרטים ותסריטים הם המלצה שנועדה להישבר, ומשבירתה יש שנמצא מבנה שרבים יעקמו אפם כלפיו, אולם מעטים ימצאו משהו חדש, מרענן ומרנין – בעצם שלילת המצופה מהסרט, ובקונטקסט שכל אירוניה זקוקה לו.

מצ'טה, מראש, נעשה כפארודיה אירונית; אבל מצ'טה איננו פארודיה על סרטי פעולה משנות השבעים, כפי שאיתמר מציע. מצ'טה הוא פארודיה על פארודיות על סרטי פעולה משנות השבעים, פארודיה על סרטים גרועים. ועצם זה שאני כותב את זה, עצם זה שאני צריך להסביר את זה במילים, פוגם בסרט, כי זהו בדיוק הרובד האירוני שבו, המימד שבו הוא מרמז למשהו, אבל הרמז הוא העיקר והמסר המשתמע ליותר משתי פנים הוא לב לבו של העניין. להסביר אירוניה זה קצת יותר גרוע מלהסביר בדיחה – כשהיא פרוטה לפרטים, שוב איננה אירוניה; שוב אין בה הנאה. הקריפטיות שלה הוא חלק בלתי נפרד ממנה, ופיצוחה הוא חלק בלתי נפרד מהעונג שהיא מסבה.

כשאנחנו, כצופים, שומעים את אנתוני השייקספיריאני אומר לרומאים "But Brutus says he was ambitious, and Brutus is an honorable man", חלק מההנאה שלנו טמונה בכך שהצלחנו לפצח את הקוד שלו, שאנחנו מבינים שהוא מטיל ספק ביושרתו של ברוטוס, תוך שהוא אומר בדיוק את ההיפך. כשאני, כצופה, מצליח לפצח את הקרבן האמיתי של המצ'טה של רודריגז, ההנאה שלי מהסרט היא שלמה.

היותו של מאצ'טה פארודיה על פארודיות וסרטים גרועים מרומזת לאורך כל הסרט. בניגוד למה שאומר איתמר, התחושה שלי היא דווקא שהסרט גדוש באופן מטריד באירועים שאינם מקדמים את העלילה כלל ועיקר. דקות ארוכות מתעכב הסרט על מצ'טה השוכב במיטתה של לוז, על הביצה שהיא מעבירה על פניו ומניחה על הרצפה; דקות ארוכות הסרט מתעכב על רכביהם של המקסיקנים המקפצים מעלה מטה; אפריל וג'ון לא מקדמות את הסרט לשום מקום (למעט למכירות הכרטיסים ששדיה החשופים של לינדסי לוהאן בוודאי מביאים, עבור מי שאוהב דברים כגון דא); הסרט מתחיל לזוז, הלכה למעשה, רק בסצינת קרב האגרוף ברחוב ובשרשרת המאורעות שהיא מביאה, ולפניה דקות ארוכות של אקספוזיציה (אחרי האקספוזיציה הראשונית החושפת את החשבון של מצ'טה עם טורז). ועוד דוגמאות כיד הדמיון הטובה, מפני שהעלילה של מצ'טה היא פשוטה וקצרה להחריד, וחלקים נרחבים של הסרט מוקדשים אך ורק לבדיחות או לבילד-אפ לבדיחות. כך למשל, כשמייקל בות' אומר לביתו שהוא ישלח אותה למנזר – עוד סצינה שאין לה כל משמעות עלילתית – ובהמשך נראה אותה בגלימת נזירות. אבל במצ'טה, להבדיל מפארודיות קלאסיות, הבדיחות לא מקדמות את העלילה. יש שהעלילה מתקדמת באופן שהוא משעשע, אבל לרוב הן שם פשוט כדי להצחיק, בפני עצמן, באופן שהוא מוגזם – ואני ארצה לטעון, מוגזם במכוון, מוגזם כדי להדגיש את המוגזמות המצופה מפארודיות.

כשהבדיחות מאולצות – כפי שקורה בפארודיות לא אחת – הן ממש מאולצות, באופן מובהק וברור ומכוון להפליא. ומה שמצחיק בהן איננו הבדיחה עצמה, אלא האילוץ שלה, ויותר מזה – הרפרנס הברור לאילוצים בפארודיות אחרות. ניתן לראות דוגמה לכך בסצינות עם החרמש החשמלי והשומר, או בספק-התאבדות של טורז, או בשמותיהן של אפריל וג'ון, או בנאום המגוחך של סרטנה ריביירה שהכותרת לקוחה ממנו. ויותר מזה – זו רק הפארודיה הבולטת. חלק גדול מהקטעים ההומוריסטיים משתלבים בעולם של הסרט בטבעיות גמורה. הטבעיות ההזויה הזו היא פארודיה חבויה, כאילו לומר "הנה, ככה עושים את זה, ככה צריכות להיראות פארודיות".

מצ'טה הוא סרט שלא מפסיק להיות מודע לעצמו, אבל לרגע לא שובר את מסגרת הסרט – תעלול קולנועי זול שנפוץ בפארודיות, וחישבו לרגע על המצלמה ששוברת את החלון ב"גברים בגטקעס"; הוא יוצר עולם אפי אך בה בעת מלגלג על האפיות שלו ועושה זאת באופן שגורם לאיתמר לכתוב על העולם האפי, כלומר באירוניה דקה; יוצר משולש רומנטי חסר מתח; מנפק משפטי מפתח בקצב של אחד בדקה; הוא פארודיה, אבל הוא לא מראה כמויות של צבע אדום ופלסטלינת-עור שלא היו מביישות כל סרט פעולה. הוא בנוי כולו על ניגודים של ניגודים, על הפכים של הפכים – ובכך, הוא מתקרב להיות האירוניה המושלמת.

איתמר "מאשים" אותי בהיותי צופה אירוני. לא היא: לא הצפייה שלי היא אירונית, הסרט הוא אירוני ואני צופה בו כפי שהוא מבקש ממני. ואני צוחק יותר, כי אני מרגיש שאני צוחק מהסיבות הנכונות, וזו התחושה שהסרט מעלה בי. כשמצ'טה אומר "מצ'טה מאלתר" אני לא צוחק כי המשפט הזה מצחיק, אני צוחק כי המשפט הזה מופרך, ואני צוחק בו זמנית גם על סרטי פעולה ממין זה וגם על פארודיות על סרטי פעולה ממין זה, כי בפארודיה המופרכות מודגשת, וכאן מנסים למכור לי אותה כטבעית, והיא רק יכולה להיות טבעית אם מדובר בפארודיה על סרט פעולה, אבל הטבעיות של המופרכות היא כשלעצמה, מופרכת. ואם זה נשמע מסובך, אני יכול לנסות לתמצת את זה: כשההגזמה שהיא מנת חלקה של כל פארודיה, היא עצמה מוגזמת; מנגד כאשר אותה ההגזמה, במקומות אחרים, מנסה להיראות טבעית, אז מה שעומד מול חיצי הפארודיה זו הפארודיה עצמה (וכמובן, בכך הסרט צוחק מעצמו), באופן מוסווה היטב, באופן אירוני, על ידי שלילת הכוונה המיוחסת לסרט. מצ'טה הוא סרט ששולל את עצמו.

או, בפראפרזה על הכותרת, אנחנו לא צופים אירוניים, האירוניה צופה בנו.

על חבל דק

 

קפיצה קטנה. מהסוג שהייתי עושה כל הזמן כששיחקתי כדורסל. קפיצה אחת קטנה, וזה רק אתה מול העולם. יש לך חמש שניות להחליט: קופץ או לא קופץ. מסביבך הנוף עובר להילוך אטי, קירות הנקיק נמתחים ומתכווצים, הראש הולם. בבטן, התחושה המוכרת של האדרנלין שמשתחרר בנפנופי כנפי פרפר מעולם לא הייתה חזקה יותר. לידי עומד איזה פול אחד, ניו זילנדי גדול ומזוקן, נותן לי הנחיות אחרונות. בקפיצה השניה למעלה צריך למשוך בחבל לכיוון שמאל. הרתמה תשתחרר ואני אעבור למצב ישיבה. אחר כך הם ימשכו אותי חזרה למעלה. קפיצה גדולה, הוא אומר, ידיים קדימה. מוכן?

יש מצבים בחיים שחייבים להחליט. אבא שלי לימד אותי להמנע ממצבים כאלה, לשמור על אופציות פתוחות, להחליט רק כשכבר אין ברירה. השיעור הזה מסבך אותי עם בנות זוג כל הזמן. "לאן הולכים?" היא שואלת אותי. "לא יודע, נחליט באוטו. נחליט בצומת. נחליט כשנהיה מוכרחים". וכשאני אומר "נחליט", אני מתכוון שאת תחליטי, כי אותי לימדו לא להחליט, להשאיר אופציות פתוחות. "אולי נעבור לגור יחד?" הציעה לי האחרונה. אולי. בינתיים אני לא חייב להחליט. אז היא החליטה, והיום היא גרה איתו. אבל לא הייתי תלמיד מוצלח במיוחד. מדי פעם, אני עדיין מוצא את עצמי במצב שבו אני חייב להחליט. צריך לוותר על אלטרנטיבות, לסגור אופציות – להחליט.

הכדור קופץ על הטבעת ונופל החוצה, ישר לידיים שלי. צריך להחליט, וצריך להחליט עכשיו. זורק או מוסר. שתי שניות על השעון. אני עולה לזריקה מחצי מרחק, עדיין לא בטוח שהחלטתי, העיניים מחפשות מסירה, הידיים כבר זורקות. אחד היתרונות הגדולים בזה שמאמנים אותך, כמו שנוטים לעשות בארץ, לשחק עם הגב לסל, זה שאתה לא ממש צריך לראות את הסל. יש לך את המרחב המצומצם שלך, ואתה מכיר כמו כת כף ידך. אני זורק. יש שתי אפשרויות, פנימה או החוצה, נצחון או הפסד. אחד הדברים שאני שונא לגבי החלטות הוא שברגע שהחלטתי משהו, האפשרויות לא משתנות, האופציות לא מתבטלות – הן פשוט כבר לא תלויות בי.

פול סופר אחורה מחמש, מהר. כשהוא מגיע לאפס אני צריך לקפוץ. או לא לקפוץ. הבחור לפניי פחד לקפוץ. חמישה נסיונות, בסוף הוא – אם להודות על האמת, יותר מעד מאשר קפץ. אני עוצם את העיניים, לוקח נשימה עמוקה וקופץ. כי אם חייבים להחליט, אני מתכוון לעשות את זה עד הסוף, עם הראש קדימה ובלי מורא. לפעמים הכדור יוצא החוצה, לפעמים אני מפסיד, לפעמים אני נוחת על הראש – אבל אם כבר חייבים להחליט, אין טעם למתוח את זה, ותמיד צריך ללכת על ההחלטה המפחידה יותר. בבת אחת העולם מסביבי משתנה. הזמן מאט לכדי עצירה, והמרחב מאץ. קירות הנקיק הם לא יותר מטשטוש אפור-חום-ירוק, הרוח – פתאום כל כך זריזה שאפשר לראות אותה – מעוותת את העולם ומכה בי, ורק הקרקעית של הקניון, כמאה מטרים מתחתיי, מתקרבת בצעקה. או אולי אני צעקתי. בדי.וי.די זה נשמע כמו הקול שלי.

ואז שקט. הרוח סותמת את האזניים, וכל מה שנשאר זה הקרקע ואני. ובפעם הראשונה מאז החורף של 1999, זה שקרה במקומות הרגישים, אני לא שומע את הרעש שהראש שלי מייצר כל הזמן, מין זמזום עמום וחזק שמזכיר לי שחלומות לא תמיד מתגשמים. בפעם הראשונה מאז 1999 אני שומע את עצמי חושב, נקי, בלי הפרעה, וזה לא נשמע כל כך נורא. אני נזכר איך הראיתי לה את הצלקת, בלילה ההוא שבו, בפעם הראשונה. בעצם, זו לא הייתה הפעם הראשונה. הפעם הראשונה הייתה תשע שנים קודם, במגרש הכדורסל, עם החלאה מאחוריי, מושך לי בשיער, מצלק אותי ביותר ממובן אחד.

יש לך מרחב אחד שאתה מכיר, ואתה חייב להכיר אותו הכי טוב, כי אתה חייב ללמוד איך משחקים עם הגב לסל, כשהשומר שלך נלחץ מאחוריך, ואסור לך לבכות.

בפעם הראשונה בחמש שנים אני יכול לחשוב בשקט, וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה על מה שגרם לרעש מלכתחילה. העולם שמאט מסביבי והלחץ על הרגליים אומרים לי שלא נשאר הרבה זמן של שקט. אם החבל היה נקרע עכשיו, האם הייתי שמח? אם היה לי סכין, האם הייתי חותך את החבל?

לא פספסתי את הקליעה ההיא. הכדור קפץ על הטבעת, והחליט ליפול פנימה, וניצחנו. כולם מחבקים אותי. כולם אוהבים אותי. האנשים בקהל – הם באו מרצונם החופשי, לא שחררו אותם מלימודים בשביל המשחק הזה, הוא היה אחר הצהריים – צועקים. חמישה מטרים מימיני, מאחורי הקו, יש ספסל, ספסל שהכרתי מקרוב, קרוב מדי, תשע שנים קודם. כולם אוהבים אותי עכשיו. חוץ ממנה.

ההאטה של העולם נעשית בקצב כמעט לא מורגש. אולי החבל השתחרר? אולי זהו, אולי אני לא אאט יותר, אולי כאן ועכשיו – בשקט המבורך הזה – אולי כאן ועכשיו זה נגמר?

כשהחבל נמתח עד הסוף, ונוריתי למעלה במהירות, לא הצטערתי. אני עדיין לא מצטער. רגעים של שקט הם מבורכים. אני מודה עליהם.