כל הפוסטים מאת גילי גוראל

מתלהטים בלי להזיע – הפגנת המיליון במצפה רמון

"ראית שהשאירו את השווארמה והפיצה פתוחות? בדרך כלל ברגע שחושך הכל נסגר", מבחינה אפרת אורן, מבית ספר שדה הר הנגב, בעודנו משקיפות על המרכז של מצפה, שנראה פתאום אחרת. "היסטוריה" הייתה מילה שנשמעה הרבה הערב, כשכ-800 תושבי הנגב מילאו את כיכר המדינה שלהם. כאן אין במות נוצצות ושלטים מתוחכמים. הבמה היא נגרר שכוסה בשטיחים, השלט המרכזי כתוב ביד, מתוח בין שתי סנדות. לידו ניצב בשלווה גמל ולועס את השיחים. על דבשתו כרזה: "הקש ששבר את גב הגמל".
"אפילו הגמל, שהוא חית מדבר מדבר רגישה מאד, הגיע לכאן, לעיר, בלב פתוח", אומר לי האוחז ברסן. כמה עשרות מנציגי הפזורה הבדואית, גברים צעירי, יושבים קצת בצד. עאדל וולידי, שעובד בבית ספר שדה, מסביר לי ש"מי שהבין את הרוח של האירוע הגיע". הגמל שייך לאבא שלו.


בני הנוער נותנים את הטון בשירה סוערת. מסביבם מבוגרים עם ניצוץ בעיניים ומבט שמתקשה להאמין. חלק מהצעירים מהפנימייה המקומית, רבים ממדרשת שדה בוקר, שהוציאה ארבעה אוטובוסים להפגנה, גם מקיבוצי הסביבה. נוכחות פעילי הנוער העובד מורגשת היטב והם האוחזים במגפונים. מדי פעם התשואות הופכות למה שנשמע כמו פעולה של תנועת נוער.
"תגיד, אתה חושב שזה בזכותנו כל האנשים האלה?", שואל נער שמחזיק שלט את אחד המדריכים. שתי נערות מספרות לי שבסופ"ש עבדו על שלטים במקום לצאת עם חברים. אחת מהן הייתה בהפגנה בתל אביב, השנייה לא הייתה מעודה בהפגנה כלשהי. "למה לא ארגנתם במקום זה אוטובוס לנסוע לתל אביב?", אני מתגרה בנער. "תל אביב?", הוא עונה בפליאה, "זה רחוק לנו".


המיצפאים, או "הילידים", כפי שאחד מהם כינה אותו ואת חבריו, אינם זוכרים הפגנות בעיר מאז 1973, אז מחו על כך שהלחם מגיע לעיירה רק פעם בשבוע. "זה כיף", אומרת לי בהתרגשות מזל בוקסנבאום, שחיה במצפה כבר 33 שנים ומתגוררת בדירת עמידר. "המפגינים עושים עבודה של אנשים חלשים יותר", היא מסבירה.
"אנו מאמינים כי צדק חברתי בנגב הוא קידום שירותי בריאות וחירום רפואי!", קוראת אחת ממארגנות ההפגנה, אפרת קדם-סילברט, מעל הבמה, "אנו מאמינים כי צדק חברתי בנגב הוא הפיכת דיור ציבורי רעוע לדיור ציבורי ראוי! השקעה בחינוך ותמיכה בתרבות!". הדרישות קונקרטיות, ברורות מאליהן, וזוכות לתשואות סוערות. אחרי הכל, במצפה רמון, עיר של כ-4,500 תושבים, אין אפילו רופא בלילה. 
לא נראה שהשאלה שהייתה תלויה באוויר בימים האחרונים, "המחאה לאן", הדאיגה את הנוכחים. רובם עמדו משתאים לנוכח עצם היציאה לרחובות, שהפכה שגרה בתל אביב עירי. "לא חשבנו שיהיה פה משהו", מספרים דניאל ובת זוגו, תושבי מצפה טריים, "ראינו טלוויזיה ואז שמענו צעקות, אז יצאנו החוצה והצטרפנו".
ואולי זה יהיה אחד מהישגיה של המחאה החברתית של הקיץ הזה: כיבוש מחדש של המרחב הציבורי על ידי אנשים רגילים. ללא חסות תאגידית, ללא מפלגות, ללא משרד יח"צ מלוקק. ממעגלי השיח ומיצגי האמנות ברוטשילד, ועד להסעות שהגיעו למרכז של מצפה רמון, מהסדנאות, הההרצאות והסרטים בשדרה ועד למסמך העקרונות והחזון של מאהל מצפה, הוכיחו הפעילים פשוט שאפשר להיות פעיל. שזה אפילו כיף, שזה כדאי. שאפשר לצאת החוצה ולדבר עם אנשים זרים על שינוי, על חזון ועל החיים בכלל. שפתאום הם כבר לא כל כך זרים.
במצפה, בניגוד לתל אביב, לא מזיעים בהפגנות. הרוח המדברית הקרירה מחייבת ללבוש סווצ'ר. כשפנינו ללכת נראה המרכז תוסס מתמיד. בשווארמה ובפיצה שנותרו פתוחות ישבו המפגינים, מכונסים בסווצ'רים שלהם, ושוחחו בלהט.

מוצ"ש, ה-30 ביולי, רחובות תל אביב. דם וירטואלי ויזע ממשי

"תחשוב מה זה לצאת להפגין כשאתה יודע שיירו בך, איזה אומץ לב צריך בשביל זה", אמר המפגין מאחוריי לחברו, בזמן שצעדנו בנחיל שפנה מאבן גבירול לשאול המלך, אפופים עשן מכתובת האש "העם קם", מוקפים שלטים מאולתרים וצעקות. "אל תדאג, בקצב הזה עוד כמה שנים גם אנחנו נדע איך זה", ענה לו מפגין מבוגר יותר, לפני שנבלע בהמון שרוצה צדק חברתי ומשהו קר לשתות.

 
מדי כמה דקות מתחיל גל של תשואות שמקורו לא ברור, כאילו מישהו החליט ששקט מדי. מדי כמה דקות פוצח מישהו בקריאות קצובות של "העם. רוצה. צדק חברתי" וכולם מצטרפים. במיוחד אם המישהו הזה עלה קודם על עמוד חשמל.

 
מעטים, כמעט לא קיימים הם ההולכים לבד. אנשים שהולכים לבד להפגנה בדרך כלל לא צועקים. יש בהם משהו אאוטסיידרי גם כשהם במרכז העניינים, ממש ליד השלט הענק של צ'ה גווארה העשוי כולו פקקי בירה. קריסת רשת הסלולר מנעה את חבירתי לכוחות נוספים (קנוניה טייקונית?) וכך ניצל גרוני. כשהרבה אנשים מתקבצים יחד ומתחילים לצעוק זה או מפחיד או מלהיב. הערב, כמו בכל השבועיים האחרונים, זה היה מלהיב, אין מה לעשות.

 
נתקנאנו בגויים. הרי משום כך, בין היתר, הומים הרחובות. "כיכר. תחריר. לא רק בקהיר", צעקו המפגינים. "המחירים בשמיים, ניאבק כמו במצרים". אני חשבתי על הסלוגן שאני הייתי תורמת לאירועים: "גם אני רוצה להיות בורגני". וזאת לא ביקורת.

 
בזמן שכולם שלפו מצלמות סלולר שלפתי אני את העט והנייר והתחלתי לכתוב. "תרשמי, תרשמי שהגענו", אומר לי מישהו ומנסה להציץ. בחור עם גיטרה ומגבר מנסה למשוך קהל להופעה צדדית.

 
שני דוסים עומדים על אי תנועה ואוחזים שלטים: "ביש"ע זול". מישהו מחבק אותם ומתווכח, מישהו צועק להם "בגלל שאצלכם זול אצלנו יקר, תתביישו". הרוב מצלמים או מתעלמים. בהמשך שלט מתכתב: "גם אני רוצה אבא מתנחל".

 
על עמוד חשמל סטיקר עם הפנים של אילן בן דב ועליו כתוב "לא פרטנר". מתוחכם. משהו מהשיח הפוליטי מחלחל, ולו ברמת הקופירייטריות. יותר פוליטי מזה לא רוצים כאן. יוצאים לרחובות להפגין למען עתיד ילדינו, כדי שיוכלו לחיות בארץ הזאת בדירה סבירה. אחרי הצבא כמובן, אחרי שיתרמו את חלקם למלחמה האינסופית שכבר נמאס לנו לשמוע ממנה ואנחנו שמחים שהצלחנו לחמוק ממנה, אל אפיקי מחאה חברתיים יותר.

 
ליד המקדונלד'ס נפתחת מיני צעדה נפרדת: "העם דורש אוכל טבעוני", "כלוב זה לא אוהל, שחררו את התרנגולות". מרחוק אני רואה שלט שצד את עיני: "ישראל זקוקה לטיפול נפשי". שמא זו מחאת הפסיכולוגים המתמחים שלא ממריאה? חבל, מה שהמערכת עושה להם הוא דוגמה ומופת לניצול של אנשים משכילים, חרוצים ומסורים.

 
"זכויות גם לצמחים", מצד אחד של השלט, "Legalize it (לגליזציה)" מהצד השני. אני חסה על הפרחים הנרמסים באי התנועה. אחר כך אני רואה גם כמה שמניפים כרוביות על מקלות או מחזיקים אותן בידיהן. המנהיג מסביר לי שלמנהיגים שלנו יש ראש כרובית.

 
"מפריטים את הבריאות, מי שלא עשיר ימות" היא סיסמה שזוכה להצלחה בקרב הקהל שלא הגיע לרחבת המוזיאון ומתקבץ סביב מכונית עמוסת רמקולים ודגלים אדומים. לידה אני גם רואה את השלט הראשון בערבית ומצליחה לראות את המילה יפו ו"ד = דאר" (בית). המכונית לא מפסיקה להפגיז סיסמאות. "דיור. ראוי. במחיר שפוי", "התשובה להפרטה – מ-ה-פ-כה". ואני חושבת על הקופירייטר של חברת קסטרו ("צאו לרחובות, צאו להפגין אהבה") שהפגין כושר ניתוח מעולה שאני מקווה שהביא לקידומו, או לפחות גרם לו להפוך לסוציולוג.

 
בדרך חזרה הצלחתי סוף סוף ליצור קשר עם א'. "שהממשלה תקרוס כמו הרשת של אורנג' בערב של הפגנה", גידפנו. א' ביקש שאכתוב שהוא שונא קפיטליזם כמו כולם, אבל לא מבין איך נעשה מהפכות בלי אייפון. לידינו כמה ח'ברה נושאים אלונקה שעליה חבר מחופש לנתניהו וצועקים שכבד להם. הם אוחזים שלט שעליו כתוב "מובארק, אסד, נתניהו". "ביבי אפס, העם אחד" היה עוד שלט פופולרי.

 
בדרך מהעצרת שהתפזרה למחאה המתהווה באבן גבירול פינת קפלן חלפנו שוב על פני הבחור עם המגבר והגיטרה. קהל גדול, רובו לבוש חולצות כחולות או נושא דגלים אדומים התגודד סביבו ורקד. הוא שר את "קלינקה" ברוסית.

התמונה: מכאן