אני שואל את עצמי האם קלינטון, כשהיא מדברת על מנהיגים שמאמינים שלהם זה לא יקרה, מתכוונת גם לאלו שלנו. אני לא מפנטז, כמו כמה, שאזרחי ישראל יצאו לרחובות בגלל מחירי הדלק או כדי להפיל את הדיקטטורה הנוראה של שדרני גלי צה"ל. אם אלו היו הצרות של המצרים, גם הם לא היו יוצאים לרחובות.

כאן, אולי, קבורים שורשי משבר הדמוקרטיה הישראלית. מוגבלת וחלקית ככל שתהיה, הדמוקרטיה הישראלית היא סוג של מובן מאליו, עבור יהודים, ונמצאת בסביבה מספיק זמן כדי שאנשים יגדלו בה ולא יחוו מציאות אחרת. לכן, מרבית תומכי הדמוקרטיה בישראל הם כאלו שהדמוקרטיה היא חלק מזהותם, שאותה הם תופסים כמערבית וככזו תמיכתם בדמוקרטיה היא פרקטיקה זהותית, משהו כמו השתתפות בהילולא של הבבא סאלי. הם בעדה, אבל לא חשים על בשרם את הצורך בה.

הדמוקרטיה איננה זהות ואיננה שיטת שלטון או ניהול, כפי שמפמפם הימין הישראלי בלי לקבל מענה הולם. היא רדודה מכדי להוות זהות ולא אפקטיבית מספיק כדי לבחור בה על פני שיטות ניהול אחרות. הטעם היחיד לדמוקרטיה וההצדקה היחידה לקיומה היא ההגנה שהיא אמורה לספק מפני דיכוי. לכן המדוכאים הם אלו שיוצאים לרחובות, ולא המדכאים. כשאלו שנהנים מדמוקרטיה רואים בה בעיקר מטרד, מי שסובל מהיעדרה לומד להעריך אותה, לפחות זמנית, אפילו אם היא איננה חלק מהשקפת עולמו.

שלל הפרשנים שמהמרים על אבן הדומינו הבאה שתיפול באזורינו נוטים לשכוח שבתחום שליטתה של ישראל יש מיליוני אנשים שבשבילם אין דמוקרטיה. רובם נשלטים ע"י ישראל בעקיפין, ב"תחום מושב" שנקבע על ידה ובאמצעות רשות שלטונית אוטונומית שמתקיימת רק בגלל שישראל מרשה לה להתקיים. וישראל מרשה לה להתקיים רק משום שזה מאפשר לה להתנער מאחריותה כלפי הנשלטים. את הרוחות שמנשבות בימינו במזרח התיכון אי אפשר שלא לקחת בחשבון כשמדברים על קיץ 2011. תשננו את התאריך. בספטמבר הקרוב, ככה זה נראה, עומד ליפול דבר.

בציבוריות הישראלית, המעט שבא לידי ביטוי מהמתרחש בצד הפלסטיני הוא ההכרזה החד צדדית הצפויה על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, שתוכר ע"י האו"ם. לתרחיש זה, עושה רושם, גם מתכוננת הממשלה הנוכחית ויש לה מענה בקנה. מי שמוביל אותו הוא ליברמן, אבל הוא מוסכם על כל המרכז הפוליטי והוא נקרא "מדינה בגבולות זמניים".

לפי תסריט זה, ישראל תפגוש את הכרזת העצמאות הפלסטינית בתכנית שאכן מעניקה עצמאות לפלסטינים, בגבולות אזור A. הגבולות הללו יהיו "זמניים" כמו שמשטר הכיבוש היה "זמני". כלומר, הם מיועדים להישאר אתנו עוד כמה וכמה עשורים, עובדה שליברמן לא טורח להסתיר. כך, לשיטתם, תוסר הבעיה העקרונית ביותר של "הכיבוש" – השליטה בעם אחר, והסכסוך יהפוך להיות סכסוך טריטוריאלי רגיל כמו שיש בין מדינות רבות.

ההתנחלויות, שאחרי שלוש דורות של תושבים כבר הפסיקו להיות אמצעי להגשמת רעיון ארץ ישראל השלמה והפכו למטרה בפני עצמה, יישארו במקומן. האזורים שנמצאים בקונצנזוס יחסי, ירושלים המורחבת עד זרא, בקעת הירדן והגושים הגדולים של התנחלויות "איכות החיים" יישארו בידינו. כך תוגשם תוכנית הבנטוסטאנים ששרון הגה עוד בשנות השבעים, זאת שכדי להגשימה בישל את "המפץ הגדול" ועשה את ההתנתקות. ובעיקר, בהיעדר עניין השליטה בעם אחר, המגמה העולמית של הפיכת ישראל למדינה מצורעת, שהם מזהים בצדק כסכנה קיומית, אמורה להיבלם. נושאי גבולות וזכויות קניין על אדמה כשלעצמם אכן מעוררים פחות אמוציות, ובצדק. הרבה חורים יש בתכנית הנכלולית הזאת, וספק אם תעבוד אפילו אם תוגשם. אבל השאלה הגדולה יותר היא האם בכלל תהיה הזדמנות להגשים אותה.

הפלסטינים מחזיקים בקלף נוסף בשרוול – פירוק חד צדדי של הרשות והחזרת המפתחות לישראל. אין זה סוד שהרש"פ איננה פופולארית, שכן היא נחשבת ע"י הפלסטינים כמעין משת"פ של הכיבוש הישראלי. נזכיר שהרשות, לפי הסכמי אוסלו, היא שלב מעבר בלבד לפני הקמתה של המדינה העצמאית, שהיא קיימת זמן ארוך פי חמש מהזמן המיועד לה ושפתרון הקבע לא נראה באופק. ברגע שהזמניות של הרש"פ תיעשה לעניין קבוע היא תאבד את שאריות הלגיטימיות שלה, ואני חושב שראשיה מבינים זאת היטב.

אני מנחש שהפוליטיקאים הפלסטינים מסתכלים על מה שקורה בתוניסיה ובמצרים ויודעים שהעם שלהם מסתכל על זה גם כן. הם ודאי יודעים שכשאפקט הדומינו יגיע אליהם, הם יצטרכו לבחור האם להיות היעד של המתקוממים, או לעמוד בראשם. מבחינתם, הדבר הנכון לעשות, הן למען הישרדותם האישית והן לטובת המטרה הלאומית, יהיה הטריק הערפאתי הישן – לרכב על הנמר.

אימוץ המאבקים העממיים סביב חומת ההפרדה ונוכחות הפוליטיקאים של הרש"פ בהם מצביעה על נטייה לבחור במסלול זה. העניין הוחמץ ע"י הציבוריות הישראלית שמייחס את השקט הביטחוני הנוכחי למבצע "חומת מגן" ההוא ולחומה הפיזית שבנייתה עוד לא הסתיימה. אך אין שום סיבה לחשוב כך. הפיכת המאבק הפלסטיני מטרור רצחני למאבק עממי בלתי אלים ברובו תוך בניית מוסדות "מדינה בדרך" הרי השיג עבור הפלסטינים את המטרה האסטרטגית המרכזית ביותר שלהם, זו שהם ניסו להשיג מאז 1948 – בינאום הסכסוך. וכצפוי, זה מלחיץ את ישראל יותר מהפדאיון, יותר מחטיפות המטוסים ואפילו יותר מאוטובוסים מתפוצצים במרכזי עריה. לא במהרה הם יוותרו על ההישג הזה ואפילו החמאס נזהר מלפגוע בו באמצעות חידוש פיגועי ההתאבדות. הם לא נסוגו מהצדקת השיטה ומ"זכותם" לפעול לפיה, אבל הם מכירים בכך שזה "לא משרת את האינטרס הפלסטיני".

אם מנהיגי הרש"פ עוד התלבטו האם עליהם להכריז על מדינה עצמאית או שמא להחזיר את המפתחות לישראל, האירועים האחרונים במזה"ת בהחלט מטים את הכף אל האפשרות השנייה. לפי תסריט זה, החזרת המפתחות תובנה ותוצג כעוד התקוממות נגד רודנות בשרשרת, אך הרודנים שנגדם מתקוממים לא יהיו מנהיגי הרש"פ שמושלים באדיבות ישראל, אלא ישראל עצמה. להתקוממות זאת יצטרפו, אני מניח, גם הערבים אזרחי ישראל וכמה יהודים, והאהדה הבינ"ל אליה תהייה חד משמעית.

התכנית הישראלית של הקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים תהפוך באחת לניסיון עלוב לתקוע אצבע בחור שבסכר, בדומה ל"רפורמות" עליהן הכריז דיקטאטור תוניסיה לפני שעלה על המטוס ואלו שמנסה להציע הדיקטאטור המצרי כיום. לא יהיה בה כדי להרגיע את ההתקוממות.

לדעתי, מדובר בתסריט סביר מאוד, ואף מתבקש. תוצאותיו, לעומת זאת, קשות יותר לחיזוי. נראה שאזורינו נכנס לעונת הנדידה של הברבורים השחורים. המציאות נהפכת לבלתי צפויה, אבל אפשר בהחלט לחזות את הפיכתה לכזו. קשה לצפות האם החמאס ינהג כמו תנועת האם שלו במצרים ויישאר בצד בתקווה להשיג את מטרותיו במסגרת דמוקרטית, או שמא יאמץ את דוגמת 1979 של פטרוניו האיראנים וינסה להשתלט על המהפכה.

השאלה האם תוניסיה ומצרים יצליחו להכיל את האסלאם הפונדמנטליסטי בתוך מסגרת דמוקרטית היא שאלת מפתח. ולא רק שלהם, שכן אין שום הבדל בין האחים המוסלמים במצרים לפונדמנטליזם היהודי שמתגבש בישראל בהובלת מטורללים כמו שמואל אליהו. ההבדל הוא שהאחים המוסלמים קיימים יותר משמונים שנה ואולי למדו דבר או שניים על גבולות הכוח, בזמן שהפונדמנטליזם היהודי רק התחיל בתהליך בדיקת הגבולות שלו. השתלטות האסלאם הקיצוני על ההתקוממויות במדינות ערב תתווה, כנראה, גם את דרכה של ההתקוממות הפלסטינית הקרובה, וזה הדבר היחיד שעשוי להציל את המדיניות הנוכחית של ישראל. ואת המשפט הזה כדאי לקרוא שוב. מה זה אומר עלינו ועל המדיניות שלנו, אם השתלטות השקפת עולם מהמטורללות שידעה האנושות משרתת אותנו?

התגובה הישראלית, לצערי, איננה ברבור שחור כלל וכלל. עבור הציבוריות הישראלית, מובן מאליו שהפונדמנטליזם האסלאמי ישלוט בכיפה. מה שעבור כל השאר הוא אפשרות, עבור הישראלים הוא מציאות. ומן הסתם זה לא מפני שהישראלים חכמים יותר משאר תושבי כדוה"א, אלא מפני שהישראלים מכורים לפחדים של עצמם ולכן לא נותר להם אלא לממש אותם. פחד נוצר לא מאפשרות אובדן הקיום הפיזי אלא מאפשרות אובדן הזהות, מה שאנחנו חווים כ"עצמי". כש"עצמי" מורכב בעיקר מפחדים, והמוטו היהודי המקובל בישראל הוא "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו", קל יותר לאשש את הזהות באמצעות מימוש הפחדים הגרועים ביותר מאשר להפוך את הזהות עצמה לבריאה יותר.

לכן, התגובה הצפויה תהיה ניסיון לדרדר את ההתקוממות העממית למלחמת טרור, בדומה למה שעשינו באוקטובר 2000. זה יאפשר לישראל לשמר את הפנטזיה שהתחזקות הפונדמנטליזם האסלאמי תגרום למערב לתמוך ללא תנאי בכל גחמה שלנו, בסיוע ריכוך ההתנגדות ע"י יצירת סטטוס קוו חדש של מדינה בגבולות זמניים, שתחליף את הסטטוס קוו הישן של "תהליך שלום" שלא נגמר אף פעם שבעצמו החליף את הסטטוס קוו הקודם של שטחים "בתפיסה לוחמתית זמנית". כמובן שעתידו של הסטטוס קוו הזה הוא כעתידם של הקודמים. אם אתם לא חושבים שהמשיח יגיע בשנים הקרובות, נשאר רק לקוות שהתגובה הישראלית הצפויה פשוט לא תצליח.

מנהלי1: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומאחל לו שיזכה לא להיות פטיש ולא מסמר, במהרה ובימינו.

מנהלי2: חיבור האינטרנט שלי מקרטע קשות בשבוע האחרון, כך שאתרים רבים, כולל הבלוג שלי, לא עולים. אני מודה לאיתמר שאלתיאל שהעלה את הפוסט עבורי, ומתנצל מראש על עיכובים באישור תגובות (אם הן כוללות קישורים, נדרש אישור) וכיו"ב.

2. הרב עמאר קבל במאמר בניו יורק טיימס שהפלגים הדתיים הליברליים בארה"ב מתערבים בחוק הגיור בישראל, בסתירה לעקרונות הדמוקרטיה בהם הם מאמינים, בעצם זה שהם מעזים לנקוט עמדה ולהשתתף בדיון. האמת, נשבר לי מדתיים ואנשי ימין שנתלים בעקרונות הדמוקרטיה. קודם כל, אני חושב שלרוב הם בכלל לא מבינים מהי דמוקרטיה. רמת ההבנה הנפוצה אצלם לגבי דמוקרטיה מקבילה לזו של החילוני שחושב ש"הדתיים עושים כל מה שהרב אומר". לרוב, הם גם לא ממש בעד דמוקרטיה, אחרת היו דואגים ללמוד אותה טוב יותר. וכמובן, הקטע הזה של להגיד לנו, הציבור הדמוקרטי, איך להתנהג בהתאם לעקרונות הדמוקרטיה, בזמן שהם לא חושבים לעשות זאת בעצמם, זאת חוצפה ממדרגה ראשונה. אולי אנחנו נתחיל להגיד לדתיים איך לעשות קידוש?

3. אבי טרנגו עלה על נקודה נכונה כשהאשים את אהוד ברק בהדלקת שריפות כדי לקבל קרדיט על כיבויין. רק שלא מדובר ב(עוד) דפיקות של החייזר ממשרד הביטחון, אלא בתרבות ניהול ישראלית קלאסית. אולי היא קיימת גם במקומות אחרים, אבל היא בהחלט בולטת בישראל, ואני לא אתפלא אם הצבא הוא המקור שלה. הרי ניהול לסוגיו, מניהול המדינה, דרך דירקטוריונים, מועצות מנהלים ואפילו בתי ספר, הוא קריירה שניה מקובלת מאוד לפנסיונרים של צה"ל. לא אופתע אם הם אלו שהפיצו את תרבות הניהול הקלוקלת הנ"ל. תיאורית הניהול הפירומני עובדת כך: אם אתה מכלכל את צעדיך בתבונה, בונה מערכת שעובדת חלק גם בלי שהבוס צריך לדחוף ולמשוך, צופה משברים ומונע אותם בעוד מועד, אז אתה נתפס כמי שלא עושה כלום, לא ברור בשביל מה צריך אותך ואתה כנראה תפוטר כדי לפנות מקום למנהל נמרץ יותר. אני בטוח שבמקום העבודה שלכם, אתם נשפטים לעיתים קרובות לא עפ"י התוצאות, אלא עפ"י כמות האטרף, התזזיתיות והלחץ בהתנהלות שלכם. אבל אם תבנו מערכת מועדת לפורענות שכל יום משתבש בה משהו שאי אפשר לפתור בלי להזעיק אותך כדי שתבוא להציל את המצב, אז אתה מצטייר כמי שאי אפשר להסתדר בלעדיו, כזה שמקדיש את עצמו ל"עשייה" ו"טוב במצבי משבר", ערכים הרבה יותר סקסיים מסתם ניהול אפקטיבי. אף אחד לא מתכנן את זה כך, אבל המערכת פשוט מתגמלת פירומנים, והברירה הטבעית עושה את שלה.

4. אות הזניית השפה העברית מטעם האקדמיה לשיחדש הולך השבוע למנכ"ל איגוד הבנקים, משה פרל, על טענתו שפרסומת מפעל הפיס בה כדורי הגרלה שמים עניבה של בנקאי רשע במגרסת נייר (אוקיי, תעצרו, דמיינו את זה קורה לבנקאי שלכם ותרשו לעצמכם להתענג על הרגע) "גובלת בהסתה". פעם, לפני שהשפה העברית הושפטה סופית לזנות באמצעות השאלת יתר של מונחים לשימושים אחרים, עד לרמה שהם אומרים כ"כ הרבה שהם בעצם לא אומרים כלום, "הסתה" היתה אמירה שקוראת לאלימות וקיימת קיימת סכנה ברורה ומיידית שאכן תוביל לאלימות. אבל השיח הפוליטי בארץ, שמהווה את אחד המרתפים הטחובים בו השפה העברית עוברת אונס קבוצתי, כבר הפך כל אמירה לא נחמדה על מישהו ל"הסתה". זה התחיל אחרי רצח רבין. נגדו, הסיתו. ואז המסיתים, שנקטו בהגנת הסימטריה, התחילו לקרוא לכל דבר לא יפה שנאמר עליהם "הסתה" (או בטוקבקיסטית: "הסטה"). עכשיו זה חילחל גם למקומות אחרים. מחר הילד שלכם יחזור מהגן ויגיד ש"רותי הסיטה עליו", חכו חכו.

בברית המועצות, קראו לזה "אויבים אובייקטיביים". מונח שונה – אותה הגדרה. יש מישהו אי שם, שלא מעלה על דעתו שהוא בוגד חתרן שעובד בשביל הבורגנות הבינ"ל או כל שם אחר שהעניק המשטר לאויב הדמיוני חובק העולם והערמומי לאין קץ שקם על המדינה הסובייטית לכלותה, אבל ה"השלכות" של מעשיו משרתות, לדעת הקומיסר המקומי, את האויב ולכן "אובייקטיבית" האיש הזה הוא אויב. הוא לא יודע, אבל "מי שצריך" לדעת, יודע גם יודע. קרוב משפחה רחוק שלי, למשל, גילה יום אחד שהוא מרגל יפני, אז לך תדע.

רונן שובל ממצב את עצמו בתור הקומיסר השכונתי. הוא זה ש"יחשוף" את אותם אנשים (הקרן החדשה לישראל היא הדוגמא שהוא מביא) שבעצמם לא יודעים שהם "נגד המדינה", אבל הוא יודע. גם השיטה מוכרת מההווי הסובייטי. שם השתמשו בה לפעמים, אבל במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית שבה נדרשת (עדיין) יותר לגיטימציה לסתימת פיות ו"טיפול" במי שלא נאמן מספיק לדעת הקומיסרים, חייבים לעשות את כל השבאנג. ככה זה עובד:

שלב ראשון: אזרחים נאמנים ומודאגים, בצר להם, מתחילים בהוקעה פומבית "ספונטאנית" של האויב האובייק… סליחה, אנטי ציוני "במשתמע". הם ילדים טובים עם הקו"ח הנכון, הם כנראה במצוקה אמיתית אם אפילו הם מתחילים להתנהג קצת לא יפה. ומה אם יש אתם כמה אנשים פחות נחמדים? לפחות הם "בעד המדינה", והמצב באמת קשה.

שלב שני: עיתונאי חצר בכירים נותנים במה לאזרחים המודאגים, ומוסיפים כהנה וכנהנה התלהמות משלהם, בלי לשכוח לבכות שה"ברנז'ה" הבוגדנית עושה להם, אאוטסיידרים מסכנים שכמותם, את המוות. ה"יוזמה מלמטה" הופכת לקריאה לפעולה.

שלב שלישי: הפוליטיקאים, נפעמים מהצעירים האידיאליסטיים שמזכירים להם ימים תמימים ויפים יותר, עושים קצת רעשים של "ידינו קשורות" אבל ניגשים במרץ לראות מה אפשר לעשות כדי להיענות לרחשי ליבו ההומים של העם.

כל אחד משחק את התפקיד שלו בקרקס הזה. הטוקבקיסטים ומטורללי הימין משחקים את האספסוף שמועד לצאת משליטה ולקחת ת'עניינים לידיים. רונן שובל מתרגם את המלל המתלהם הישן ל"מניפסט" מהוקצע, מוקפד ועמוס בז'רגון "אקדמי" כדי שאזרחים מהוגנים יוכלו להגיד שהם, כמובן, לא שייכים לאספסוף, אבל הם "מבינים", "יש כאן משהו", "צריך לבדוק" וכיו"ב. הפוליטיקאים משחקים את המבוגר האחראי, שלא נסחף אחרי ההתלהמות, אבל ממצב את עצמו כמנהיג עממי ("דמגוג" ביוונית עתיקה) שמעז להתייצב מול הכוחות החתרניים ש"קושרים את ידיו". כך יש לו תירוץ טוב גם "לטפל" בבוגדים, ובו בזמן, להציג את עצמו כקורבן שלהם.

רונן שובל וחבורתו נטועים עמוק באספסוף הטוקבקיסטים מצד אחד, ובפוליטיקה מצד שני. על התנהלותם ברוטר.נט כבר כתב יוסי גורביץ. וגם הזינוק של פוליטיקאים על עגלת "אם תרצו" זה לא דבר חדש, וזאת למרות (או בגלל?) שמדובר בארגון שלא מציע שום מדיניות משלו, אלא חותר לעשות "מהפיכה" ב"תודעה" וב"שיח". אגב, "תודעה" הופכת למילה אופנתית בימין. בוגי יעלון, אחד הממליצים על כריכת המניפסט, דיבר על "צריבת תודעה" לפלסטינים. הוא גם אמר ש"שלום עכשיו" הם וירוס (הם באמת מגעילים, אבל זה עוד לא אומר שצריך להרוג אותם). תחברו אחד ועוד אחד. ואם כבר חיבורים, אז הרבצ"ר היוצא, תא"ל אבי רונצקי השחיל לצה"ל דבר שנקרא "תודעה יהודית". במסגרתה, נאמר לחיילים שמבצע "עופרת יצוקה" הוא בעצם מלחמת קודש על שלמות ארץ ישראל, שממנה "אסור לסגת אפילו כציפורן", מיסיונרים יהודים פעלו להחזיר את חיילי צה"ל בתשובה, קצינים עשו שבתות חינוך בהתנחלויות של עמותת אלע"ד במזרח ירושלים וחוברות של הרב גינזבורג חולקו לחיילים ע"י אנשי הרבנות הצבאית.

זה יותר מסתם אסוציאציות חופשיות. האסטרטגיה של אותו חלק בימין הדתי שעוד לא ויתר על המדינה היא כיבוש השיח ("התנחלות בלבבות"). הצבא, שבו "אם תרצו" משתמשים בציניות כמוקד הזדהות קמאי, נתפס כאחד המסלולים העיקריים לעשות זאת, בימין הדתי, אלה דברים שנאמרים במפורש. רונן שובל מוזמן לתבוע אותי, אבל ברור לי שהוא, חילוני המחמד של ה"כתומים", זה שאמור למצוא דרכים ללב החילוני שכרגיל נרתע מהשיח הדתי.

אז כארגון שמתעסק ב"תודעה", היעד הראשון בחיבור לפוליטיקה הוא תחום החינוך. כבר ראינו אותם בוועדת החינוך של הכנסת, שבה דובר על "רגולציה" על מרצים, ושבה סתמו את פיו של נציג ציבור ערבי שביקש לדבר על הגברת האפליה התקציבית בין בתי ספר יהודיים וערבים. (קומי)שר החינוך, גדעון סער, הוא אחד מראשוני הפוליטיקאים לצבוט בלחיי הצעירים האידיאליסטים, כחלק מהמדיניות שהתווה נתניהו לחיזוק ה"ערכים" בחינוך, הטיל על פרופ' בנימין איש שלום להפיק תכנית לתגבור לימודי ה"יהדות" בבתי ספר חילוניים. כמיטב המסורת, כשצריך להרביץ תורה בחילוני, לוקחים איש דתי. ואיש שלום הוא לא רק דתי, אלא מופיע גם הוא כממליץ משתפך במיוחד על כריכת מניפסט "אם תרצו".

היבט נוסף של משולש "אם תרצו", פוליטיקה וימין קיצוני דתי אפשר למצוא בתחרות העבודות על "עולי הגרדום" שהפיק גדעון סער לאחרונה. את הפרסים הראשונים גרפו ילדי מתנחלים מהצד הקיצוני, שהערצת האצ"ל והלח"י היא תופעה בולטת אצלם בשנים האחרונות. בין הזוכים המאושרים: עובד פדרמן (בנו של הכהניסט נועם פדרמן) ונערה חסודה בשם שפרה גנירם. שפרה היא בתו של הרב מרדכי גנירם, ראש ישיבת "הר שלום" במעלה אשתמוע (שפונתה מחומש בהתנתקות), בנו של טרוריסט מהמחתרת היהודית, תלמידו של הרב הקיצוני אליקים לבנון, והואשם בשיבוש הליכי משפט אחרי שסירב להסגיר למשטרה את תלמידיו, שתקפו (לכאורה כמובן) רועים פלסטינים. לפני כשנה, ברק העמיק לישיבה שלו מעמד של ישיבת הסדר.

היות שאני לא אחד ממטומטמי "אם תרצו", אני לא טוען שיש כאן קונספירציה. מה שיש כאן, לעומת זאת, זה אוסף ביטויים שונים של אותה אידיאולוגיה. האוסף הוא גם אנכי, מהטוקבקיסט, דרך "אם תרצו" ועד שר החינוך, יו"ר וועדת החינוך הכנסת והמשנה לראש הממשלה, וגם רוחבי, מהכהניסטים שעל הגבעות, דרך "אם תרצו" ה"ניאו-ציונית" (כהגדרתם) ועד לימין החילוני בראשות ביבי שמחקה את הניאו-שמרנות האמריקאית. כל שלושת הגורמים הנ"ל, אגב, ממומנים ע"י קיצונים אוונגליסטים שחושבים שהיטלר נשלח ע"י אלוהים כדי להחזיר את היהודים לארץ ישראל, ושישראל צריכה להיות מושמדת במלחמת גוג ומגוג, ע"י אחמדינג'אד אולי, כדי שישו יחזור. אולי בגלל זה רכז המדיה של "אם תרצו" כתב פעם שהם "מוכנים לקחת כסף מכל אחד, אפילו היטלר ואחמדינג'אד".

שני דברים מחברים את כל הערב רב הזה:

הראשון: מיתולוגיה חדשה שמנכסת את אבות הציונות, משטיחה את דמויותיהם לאיקונות,  מערבבת אנשים שלא היו מוכנים ללחוץ יד אחד לשני (כמו בן גוריון וז'בוטינסקי, הרצל ובני דמותו של הרב געאייר, דמות הרשע ב"אלטנוילנד") לבליל "פטריוטי" ריקני שלו הם מעיזים לקרוא "ניאו-ציונות". "אם תרצו" לא מוכנים להשתתף, או אפילו לאפשר ויכוח קשה, נוקב וגורלי כמו זה שהיה בין אבות הציונות לבין עצמם, שבו נשמעו דעות שהיום, הם עצמם היו מתייגים כ"בגידה". "אלטנוילנד" היא דוגמא טובה. ילדים, אל תהיו כמו רונן שובל – תקראו אותו!

השני: שיטת האויב המשותף הישנה והטובה. בארץ, אין באמת "ימין" ו"שמאל" (מצב שבו "אם תרצו" עושים שימוש בעצמם). אבל יש דמות דמיונית של "השמאלן", סטריאוטיפ שמורכב מכל הדברים שאנשי ימין מכל הסוגים שונאים, ולכאורה מתקיימים כולם אצל השמאלן. הדמות הזאת, העירוני החלשלוש המנותק משורשיו הבוגדני העשיר ההומו הנהנתן וכו', הוא גילגול ישראלי של ה"קוסמופוליט" הסובייטי הזכור לרע. אגב, תקשיבו לימין פעם, זאת אכן המילה בה הם משתמשים. הקוסמופוליט, כמובן, הוא גלגול סובייטי של סטריאוטיפ ה"יהודי" שתואר גם הוא בדיוק כך. זהו גם הסטריאוטיפ שאימצה ציונות "כור ההיתוך" (יענו, איפה שכולם אותו דבר) כדמות "היהודי הגלותי", שכל ציוני אמיתי אמור להיות ההיפך ממנו. בימין יש מגוון דעות שיכול לבייש אפילו את פלגני השמאל המנוסים ביותר, והציבור הדתי-לאומי איבד מזמן כל אתוס משותף ועומד בפני מספר קרעים קרובים. שנאת ה"שמאלן", זה כל מה שמחזיק את האסופה המתפוררת הזאת ביחד.  וזה, לדעת הימין החדש, או ה"ניאו-ציוני" אם תרצו, גם מה שאמור להחזיק את המדינה המתפוררת הזאת ביחד.