החוק שקיבלה הכנסת אמש מראה שוב כיצד ישראל בוחרת, מרצונה ובמודע, בהתקוממות אלימה נגדה

כנסת ישראל הצביעה אמש (ב’) בעד מאבק אלים פלסטיני. הכנסת קיבלה בקריאה שניה ושלישית את הצעת החוק של רועי “מי” פולקמן (כולנו) ובצלאל סמוטריץ’, שקובעת כי שר הפנים לא יאשר את כניסתו לארץ של אדם התומך בחרם על ישראל, כמשמעותו ב”חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם.” את הצעת החוק אפשר לקרוא כאן.

ההתייחסות לחוק החרם קריטית, כי כך הגניב הימין היהודי את איסור התמיכה בחרם על תוצרת ההתנחלויות לספר החוקים הישראלי. החוק, כזכור, חל לא רק על מדינת ישראל אלא על “אזור שבשליטתה”, אותו אזור שהפך לבעל כוח משיכה משל עצמו שהמדינה שלכאורה שולטת בו סובבת סביבו. במילים ברורות יותר, אם אתה קורא לחרם על ההתנחלויות ואתה לא אזרח ישראלי, לא תוכל להכנס “לאזור שבשליטת” ישראל.

וזו, בסופו של דבר, המטרה של החוק. אנשים שקוראים לחרם על ישראל, אחרי הכל, לא מנסים להגיע לישראל. הם מנסים להגיע לשטחים הפלסטיניים הכבושים; השטחים, שמתוקף העובדה שהם נשלטים על ידי הדיקטטורה הצבאית הישראלית, הכניסה אליהם מותרת רק ברצונו של הכובש.

זו לא הפעם הראשונה שישראל מפגינה את העובדה שהיא ספרטה קטנה ומסריחה. בשנת 2008, מנעה המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון בעיני עצמה את כניסתו של ההיסטוריון נורמן פינקלשטיין, בטענה המטומטמת שהוא מהווה סיכון בטחוני. בשנת 2010, מנעו המנגנונים שלנו את כניסתו של הליצן הספרדי איוון פראדו, שרצה לארגן פסטיבל ליצנים ברמאללה. באותה השנה, מנעה ישראל את כניסתו של נועם חומסקי לגדה המערבית. בשנת 2014, מנעו המנגנונים את כניסתו של אמן הקומיקס מקסימיליאן לה רוי.

אבל החלטת הכנסת אמש חורגת מגבולות צרות המוחין המקובלת, או ממסגרת הצנזורה על טקסטים שהפעילה ישראל ב”אזור” שבשליטתה עד הסכמי אוסלו. מה משמעותו של מאבק באמצעות חרם כנגד ישראל? משמעותו היא דחיה של השימוש באלימות. הבחירה בחרם היא בחירה מודעת בפעולה לא אלימה על פני מאבק אלים.

יש לכך סיבה טקטית טובה: מאבק אלים משחק לידיה של הדיקטטורה הצבאית. האלימות שהיא מסוגלת להפעיל גדולה עשרות מונים מהאלימות שמסוגלים הפלסטינים להפעיל, ואין לדיקטטורה כמעט שום מעצורים ביחס לטרור שהיא מפעילה – כל זמן שהיא יכולה לתרץ אותו באלימות פלסטינית, בלתי יעילה ככל שתהיה. איום הקסאמים, למשל, משמש כל כמה שנים כאצטלה לטבח של מאות מאזרחי רצועת עזה (על מדיניותה הכוללת של ישראל כלפי הרצועה, בתקווה בקרוב).

המאבק האלים הישראלי במאבק כלכלי איננו חדש. חלק מרכזי מהאינתיפאדה הראשונה היה מאבק כלכלי: שביתות כלליות וסירוב לרכוש מוצרים ישראלים. ישראל הגיבה באלימות ושלחה חמושים כדי לאלץ סוחרים לפתוח חנויות, ובאפיזודה טראגי-קומית אף הכריזה על עדר פרות של פלסטינים כסכנה לבטחון הלאומי. את ה”אינתיפאדה הלבנה”, ההפגנות העממיות בשורה של כפרים בגדה, כינתה הדיקטטורה “טרור עממי” ודיכאה אותה באש והרוגים.

אוכלוסיה כבושה ומדוכאת מתקוממת. זה הטבע האנושי, ומולו קצת קשה לטעון שהמתקוממים אינם קיימים, אינם בעצם עם, או שאיזה לורד בריטי ביטל פעם את זכויותיהם עד דור אחרון במשיכת קולמוס. ההתקוממות יכולה להיות שלווה או שהיא יכולה להיות אלימה; אתמול הבהירה הדיקטטורה הצבאית הישראלית – זו שאחד מבכיריה, מי שספר קלוריות לתושבי עזה, כבר הצהיר שהיא “לא טובה בגנדי” – שהיא בוחרת באלימות.

אז אנא, כשתגיע האלימות, אל תייללו. כשתדקרו ברחובות או תתפוצצו באוטובוסים – כל אחד מהמעשים האלה פשע מלחמה עד פשע נגד האנושות, ואף על פי כן הם יקרו, כי פשעי הדיקטטורה היומיומיים פשוט לא מגיעים לכותרות – זכרו שרועי פולקמן ובצלאל סמוטריץ’ חושבים שמותכם הוא מחיר מקובל כדי למנוע חרם על ההתנחלויות. הנציגים שבחרתם בחרו להעלות אתכם לקורבן. את התלונות נא להפנות אליהם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשישראל מונעת משר דרום אפריקאי לבקר ברשות הפלסטינית, היא מפוצצת את אחד השקרים של עצמה

אחת הטענות החוזרות על עצמן של הימין היהודי בישראל היא שאין בעצם כיבוש בגדה המערבית, ואם יש הוא זניח: רוב הפלסטינים, נטען שם, ממילא נמצאים תחת שליטה פלסטינית. יש מספר קטן של פלסטינים שחיים בשטחי סי, אבל זה לא סיפור רציני. אין כיבוש כי רוב הפלסטינים חיים תחת הנהגה פלסטינית. הטמבל שעומד בראש המפד”ל אפילו בנה תכנית מדינית-עאלק סביב הרעיון הזה: היא אומרת שישראל צריכה לספח את שטחי סי, במידת הצורך להעניק אזרחות לתושבים שם, וחסל סדר.

זה בלוף נאה, רק שאין לו אחיזה במציאות. קודם כל, בניגוד לציורים של בנט, אי אפשר לחלק את הגדה המערבית לשלושה אזורים מובחנים: המדובר במובלעות. שנית, הפלסטינים לגמרי לא שולטים על עצמם. מי שטורח לקרוא את החדשות, יכול היה לשים לב, למשל, שהפלסטינים לא מסוגלים אפילו לשלוט על ההכנסות של עצמם: הם תלויים לשם כך בישראל, וזו מעכבת את העברת התשלומים כרצונה. הפלסטינים עצבנו את נתניהו? עובדי הממשלה שלהם לא יקבלו משכורות עד שיהיו מספיק צעקות מאירופה וארה”ב. ומי ששם לב לדיווחים היומיים של צה”ל על המעצרים שהוא מבצע מדי לילה, ישים לב שחלק ניכר מהם מתבצעים בכלל בשטחי איי – אלה שאמורים להיות תחת שליטה פלסטינית מלאה. מדי פעם מבצע מעצרים כזה מסתבך, ואז צה”ל הורג כמה פלסטינים בלי שהציבור הישראלי שם לב.

הדוגמא האחרונה לכך שבניגוד לתעמולה הימנית, השליטה הישראלית על הפלסטינים בגדה מעולם לא הסתיימה התרחשה בסוף השבוע. בלייד זימאנדה, השר הדרום אפריקאי לענייני השכלה גבוהה, קיבל הזמנה לביקור רשמי ברמאללה. אממה, משרד החוץ הישראלי ממש לא אוהב את זימאנדה. שם ראו בשלילה את העובדה שזימאנדה לא התכוון כלל לבקר בישראל אלא רק ברשות הפלסטינית, ואת העובדה שהוא מבקר תקיף של מדיניותה של ישראל, ועל כן הודיעו שלא יתנו לו ויזה.

ההודעה לוותה בלהג הרגיל של אביגדור ליברמן, שצריך להוכיח שהוא עדיין קיים ועדיין מועמד לתפקיד שר החוץ, אבל היא לא מסתירה את העובדות: שכל מי שרוצה להכנס לגדה המערבית, צריך את אישורה של ישראל. ולא מדובר רק בשרים דרום אפריקאים: בשעתו, אסרה ישראל על כניסתם של הבלשן והפעיל נועם חומסקי, הליצן הספרדי איוון פראדו, ואמן הקומיקס מקסימיליאן לה רוי לגדה.

כלומר, ישראל שומרת לעצמה את הזכות לקבוע לפלסטינים לא רק אם הם יקבלו את הכספים שישראל גבתה עבורם, אלא גם מי יהיה הליצן שלהם, מי יתארח בפסטיבלי הקומיקס שלהם, ואיזה בלשן יוכל לנאום שם. היא שןלטת בגדה שליטה מלאה באמצעות המעברים. היא שולטת אפילו ברישום האוכלוסין של הפלסטינים, מוקד לטרגדיה מתמשכת בזכות עצמה. בגדה יש אלפי תושבים שנולדו בעזה, אבל ישראל סירבה לאשר את שינוי הכתובת שלהם – למרות שחלקם מתגוררים שם יותר מעשור. המשמעות היא שבכל רגע נתון, ישראל יכולה לעצור את ה”עזתים” הללו, להודיע שהם מתגוררים בגדה בניגוד לחוק, ולגרש אותם לעזה. ישראל מסרבת לאפשר לפלסטינים לעבור לגדה מעזה, וכך נוצר מצב שיש, למשל, אב שגר בגדה במשך שנים ואיננו יכול לראות את משפחתו – כי ישראלל מסרבת להכיר בכך שהוא תושב הגדה, איננה מאפשרת למשפחתו להתאחד איתו, ואם יצא לפגוש אותן בעזה, לא יוכל לשוב לגדה. מצד שני, אם אתה תושב הגדה ויש לך קרוב משפחה בעזה שנמצא על סף מוות, בכלל לא בטוח שישראל תיתן לך לראות אותו בזמן.

ישראל, במילים אחרות, כל כך לא שולטת בגדה וברצועה, שהיא קובעת לפלסטינים מי מהם יגור איפה; היא קובעת איזה זר יוכל לבקר שם; היא שולטת במשכורות של עובדי הממשלה; והיא שומרת לעצמה את הזכות לבצע פשיטות צבאיות על השטחים הפלסטיניים כאוות נפשה. הישראלים אולי שכחו, אבל הפלסטינים זוכרים את השתוללות הוונדליזם והביזה שכונתה מבצע “שובו אחים” מהקיץ האחרון היטב.

אלא של-hasbara אין שום קשר אין המציאות. היא גם לא אמורה לשכנע את האנשים שחיים מחוץ לישראל. המטרה שלה היא לסמא את עיני הציבור היהודי שחי בישראל. בזה היא דווקא מצליחה היטב.

ועוד דבר אחד: לנתניהו יש קואליציה בטוחה למדי של 67 ח”כים, ואף על פי כן הוא לא הצליח להקים ממשלה ב-28 הימים הראשונים שניתנו לו. מותר לשער שהוא מבוהל עד מוות מהאפשרות שאשכרה יצטרך להקים ממשלה כזו, שתחסל את היכולת שלו להעמיד פנים בפני העולם שהוא בעצם איש ימין מתון. בינתיים, לא נראה שהרצוג מתכוון להציל אותו מעצמו. לא נשאר לו עוד זמן רב. יש להניח שמשה כחלון לא ישחק את תפקיד יאיר לפיד ולא יאפשר לנתניהו להפיל עליו את התקציב האסוני שכדי שלא להעבירו הלך נתניהו לבחירות. למיטב זכרוני, הפעם האחרונה שבה ראש ממשלה לא הצליח להקים קואליציה ב-28 הימים הראשונים שלו היתה ב-1988. יש להניח שנתניהו מפעיל לחץ רב על הרצוג ומנסה לפרק את המפלגה שלו – בזה, בניגוד לכל השאר, הוא דווקא מוצלח.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ישראל מנעה את כניסתו של אמן קומיקס לפסטיבל קומיקס פלסטיני, והדגימה בכך את פחדיה – ואת השליטה שלה בגדה

השב”כ, מנגנון האופל כפי שקרא לו אורי אבנרי, מנע בשבוע שעבר את כניסתו של מקסימיליאן לה רוי לפסטיבל הקומיקס הפלסטיני הראשון, שנערך במקביל באל קודס (מזרח ירושלים) ורמאללה. הסיבות למניעת הכניסה לא נמסרו; נמסר שלה רוי מנוע כניסה לישראל במשך עשור. התקשורת הישראלית לא דיווחה על האירוע. אני מודה לנועם ר. על ההפניה.

למה נמנעה כניסתו של לה רוי? אין לדעת, כי כאמור הנימוקים להחלטה לא פורסמו. אבל אפשר להסיר מראש את הטענה האוטומטית של הימין היהודי, שלה רוי היה סיכון בטחוני: אילו אכן היה סיכון בטחוני, היה נעצר, לא מגורש.

למנגנון האופל יש היסטוריה ארוכה של גירוש אנשים לא נוחים לו. בשנת 2010, הוא מנע את כניסתו של הליצן הספרדי איוון פראדו, שרצה לארגן פסטיבל ליצנים ברמאללה. באותה השנה, נמנעה גם כניסתו של נועם חומסקי לגדה. שנתיים קודם לכן, גורש ההיסטוריון נורמן פינקלשטיין מישראל, כשניסה להכנס אליה, בטענה המפגרת – שאף על פי כן, הימין היהודי יבלע אותה ללא היסוס – שהוא היווה “סיכון בטחוני.”

על כל זה יש להעיר שתי הערות. קודם כל, שבמנגנון האופל מפחדים פחד מוות מדעות “מסוכנות,” כמו אלה של חומסקי ופינקלשטיין. צריך גם להזכיר שעד הסכמי אוסלו, ישראל גם היתה מצנזרת את הספרים שפורסמו בגדה המערבית. אפילו אמן קומיקס מאיים על מנגנון האופל. עד כדי כך המעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון, שמפעילה את ארגון הטרור החזק ביותר בו, רואה עצמה כעלה נידף ברוח: כל ליצן וכל אמן קומיקס מסוגל לאיים עליה.

ושנית, וחשוב יותר: בעשור האחרון טוענים גורמים ישראלים שאין בעצם כיבוש, כי רוב הפלסטינים לא חיים תחת שלטון ישראלי ישיר. המדובר כמובן בקשקוש, כי אין פלסטיני שלא צריך לעבור במחסום של ארגון הטרור הירוק שלנו, ואין לפלסטינים יכולת לנוע ממקום למקום – מה גם שישראל מרשה לעצמה מדי פעם לפלוש לשטחים שלכאורה נמצאים בשליטה פלסטינית, כפי שראינו במבצע “שובו אחים.” אבל – כמו בעזה – השליטה הישראלית הדוקה אפילו יותר מכך: היא יכולה לקבוע מי ייכנס לשטחים הפלסטינים ומי לא ייכנס, מי יצא ומי לא יוכל לצאת. בפועל, היא מנהלת את הגדה המערבית כמו כלא גדול ונטול – ברובו – חומות. מארגן כנס ליצנים? כנס קומיקס? פעילות שהיא מובנת מאליה בישראל עצמה? כדאי שלא תעצבן את מנגוני האופל, או שהאורחים שלך לא יצליחו להגיע.

זו רמת השליטה היומיומית של המדינה היהודית בנתיניה הפלסטינים. לידיעת האנשים שטוענים שאין כיבוש.

ועוד דבר אחד: שורה של חברי כנסת מהימין, כולל צאר החוץ שלנו, התחרו זה בזה היום בקריאות לשלול את אזרחותה של חברת הכנסת חנין זועבי, משום שהעזה לומר שצה”ל הוא ארגון טרור. ובכן, הח”מ קורא לצה”ל ארגון טרור מאז 2006. כשתשללו את אזרחותה, אל תשכחו לשלול גם את שלי; לא תרצו שיאשימו אתכם באפרטהייד, בתפיסה שלאדם ממוצא יהודי מותר לומר מה שלפלסטינית אסור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הילד הנורא של בחירות 2013 לא עושה חשבון, לא רוצה להשאר בפוליטיקה לנצח, חושב שערביי ישראל נאמנים הרבה יותר משיהודים היו במצבם, הוא מכין הפתעה לנוני מוזס ורוצה לגרור את שרה נתניהו והאוליגרכים לשימועים חסרי רחמים בכנסת

אלדד יניב פרץ לתודעה הציבורית בשנת 2009, כשפרסם יחד עם שמואל הספרי את הספרון "השמאל הלאומי," ולאחר מכן היה פעיל מאד במהלך המחאה החברתית. בתוך כל זה, הוא העניק מספר ראיונות פרובוקטיביים שבהם פירט איך היה חלק מהשיטה שפועלת נגד האזרחים הישראלים.

עכשיו הוא רץ לכנסת, במסגרת רשימת "ארץ חדשה," שעד כה משכה תשומת לב בעיקר בשל שורה סרטונים פרובוקטיביים שחושפים צדדים לא מוכרים של הפוליטיקאים הישראלים. אחד מהם, שגם פורסם בבלוג, התייחס לשליטתה של שרה נתניהו בבעלה – ולעובדה שנתניהו בחש בפריימריז של מפלגת העבודה כנגד אהוד ברק. הסרטונים עשו רעש ניכר ברשת, הרבה בזכות פוטנציאל תביעת הדיבה שלהם – עד כה אף פוליטיקאי שהוזכר לא הגיש תביעת דיבה, אם כי נתניהו איים בכזו – אבל לא זכו כמעט לכל חשיפה בתקשורת הממוסדת.

נפגשתי עם יניב לראיון שלשום (א'). הוא ממוקד, אנרגטי ובאופן מפתיע – במיוחד בהתחשב בכך שאין לאיש אלוהים והוא לא מפחד מכלום – רך דיבור.

שוב ושוב אתה אומר שאין טעם ללכת עם החומר שלך למשטרה או ליועץ המשפטי לממשלה, כי ידיהם כבולות. אמרת שאף אחד לא רוצה לגמור כמו ניצב מזרחי. האם השיטה לא פשטה רגל על כדי כך שאי אפשר לתקן אותה?

"אני אומר לך יותר מזה. אני אומר לך שאיווט ליברמן ידע מראש מה הולכים לשאול אותו. כשאתה שומע את מה ששודר [בתחקיר של ערוץ 10 – יצ"ג], את התשובות של ליברמן, עם הנונשלנטיות, והחוסר לחץ ואפילו השנינות, אז מה שאני אומר לך עכשיו יישמע הרבה יותר הגיוני: הוא ידע מראש מה ישאלו אותו. ראיתי אותו ביותר ממקרה אחד כזה. עכשיו, ללכת למשטרה כל אחד יכול, לא רק אני יכול, כל אחד יכול, אבל מה יצא מזה? עוד 15 שנים של חקירה? עוד תיק שמעלה אבק אצל מבקר המדינה?

"יש דבר אחד במלחמה בשיטה שעוד לא ניסינו, וזה לייצר שקיפות של 100%. 100% שקיפות תתן לנו 100% נקיון משחיתות. עכשיו, אני לא חושב שנוכל להגיע ל-100%, אבל אני חושב שבמאבק נחוש ואקטיביסטי אפשר להתקרב. אם תלחם בשיטה מאבק חורמה, תוכל לנצח. זה נראה כמו מאבק סיזיפי, והוא מתסכל, כי אתה מטפס במעלה ההר וצונח חזרה, אבל גם במאבק כזה האבן אף פעם לא חוזרת באמת לנקודת ההתחלה. זה מתיש ושוחק את הצד השני. למאבק כזה בשחיתות יש סיכוי לנצח.

"זה לא מקרה שהחבורה הזו היא כמו עטלפים: באור הם לא יכולים לתפקד. הם אבודים. אם תחצין את אורחות חייהם בשידור חי, לא בסרטונים אלא מהכנסת… תאר לך שחברי כנסת אקטיסטיבים היו חוסמים את הכניסה ללוביסטים לכנסת. לא שמים עליהם תגים; חוסמים את הכניסה שלהם. מה היה עושה יושב ראש הכנסת? יביאו משטרה? יפנו את חברי הכנסת בכוח? אם כן, מאות אלפים יעלו לירושלים. האופוזיציה חייבת להיות אגרסיבית. אני מאד מאמין במה שחומסקי אמר: מול אלימות שלטונית, חייבים לעמוד בכוח. בנחמדות זה לא יילך."

איך אתה רואה תפקידך כחבר כנסת?

"אנחנו צריכים חבר כנסת שיגרור לוועדת הביקורת המדינה של הכנסת את היועץ המשפטי לממשלה, כי היועץ הזה לא יכול להחליט בנושא של ליברמן. אחרי הכל, הוא [וויינשטיין] היה עורך הדין של צ'רנוי. והוא לא יכול להחליט בענייני נתניהו; הוא היה העורך דין המשפחתי שלו. ואת מבקר המדינה החדש צריך לגרור לכנסת לחקירה, כי הוא עבר אודישן על ידי נתניהו.

"ורק חבר כנסת יכול לגרום אותם לחקירה. אנחנו רוצים להכנס לכנסת כי רק משם אפשר לחקור אותם. כעיתונאי, אתה יכול להגיע אליו עם שאלות, אבל יכול להפגין לו מול הבית, אבל הוא לא רואה אותך. אזרח לא יכול לעשות את זה. אתה לא יכול לגרור אותו לחקירה. תאר לעצמך שאתה גורר אותם לשימועים ובירורים. אנחנו ניצוק תוכן לתפקיד הח"כ. ואם הם לא ירצו להגיע, נעתור לבג"צ. ככה זה כשאתה ח"כ, ועם חסינות, ולא יאונה לך רע. אפשר לעשות מופעים של אומץ, אבל השינוי יגיע רק מהכנסת.

"תחשוב על אורי אבנרי: הוא הלך לכנסת כשהבין שהולכים לסתום לו את הפה באמצעות חוק לשון הרע. והוא היה, לבד, קוץ בתחת של השלטון. ואז לא היו רשתות חברתיות, ולא היו בלוגרים, היה ערוץ אחד שמשדר דקה וחצי ביום ו"קול ישראל" שכפוף ללשכת ראש הממשלה. היום, שלושה חברי כנסת יכולים לחולל מאבק עצום לשקיפות. לא נהיה המחוקקים הכי גדולים, אבל נהיה הבולמים הכי גדולים של השחיתות.

"ואנחנו לא מפחדים מתביעות. אדרבא, שיגישו תביעות. כל מה שאנחנו אומרים מתבסס על עדים שהוקלטו, שהדברים שלהם תועדו, ושיש לנו התחייבות מצידם להתייצב במקרה של הליך משפטי. עכשיו, תאר לעצמך שאתה חבר כנסת: כל זה כבר לא סרטוני בחירות, הם לא יישארו תעמולת בחירות, הם יהפכו לשימועים. ושם נוכל לנהל מאבק אמיתי, כשעורך הדין שמרון לא יכול לסוכך על נתניהו. ואני אזמן את שרה נתניהו לכנסת, ואם מישהו לא יסכים, אז נלך לבית המשפט. אנחנו נזמן את כל העדים. אנחנו נערכים לזה יותר מחצי שנה, וזה תפקיד לא פחות חשוב מלחוקק.”

הרבה יותר קשה להכנס לכנסת כנציג של מפלגה חדשה.

יניב מהנהן. "כמעט בלתי אפשרי."

אז למה לא לחבור למפלגה קיימת?

"כי שינוי כזה מתוך מפלגה קיימת בלתי אפשרי. שום מפלגה קיימת לא היתה מאפשרת לך לחולל קמפיין בחירות כזה. הסרטונים שלנו התחילו כקוריוזים, אבל חכו להמשך: זהו דוקו-אקטיביזם, לא סתם תעמולת בחירות. זה חייב להתחיל מהקל אל הכבד, לעבור מההומוריסטי לכואב. זה לא ייגמר בגרביים: אמרנו מראש שיש לנו 20 פרקים.

"אנחנו עושים את המקסימום שניתן במסגרת האילוצים. רק ב-29 בנובמבר קיבלנו תעודת הרשמה כמפלגה. ביום חמישי השבוע נציג את הרשימה שלנו, עשרה מתמודדים: חמישה גברים וחמש נשים. ואז, החל מיום ראשון, אנחנו עולים על אוטובוס וחורשים את הארץ במסלול אלכסוני. אנחנו נהיה חודש בדרכים, ונעלה סרטונים מהמסע שלנו כמו גם עוד סרטוני שיטה. אנחנו מתכננים לסיים בסרטון שישאל מה עושים האחים עופר בכור בדימונה. נעלה סרטון נגד נוני מוזס [הבעלים של תשלובת "ידיעות אחרונות" – יצ"ג]: אנחנו אומרים שאנחנו צריכים לבחור, או דמוקרטיה או נוני מוזס. נעלה סרטון, שילווה גם בשלטי חוצות ובמודעות בעיתונים נגדו.

"עכשיו, יכול להיות שזה יאמר ששום גוף של נוני מוזס לא יסקר אותנו במהלך כל הקדנציה, אבל אנחנו רשימה חדשה, שבהחלט יכול להיות שהיא באה לקדנציה אחת: כי כדי לנהל את המאבק הזה, אסור שיהיה לך שום שיקול של עתיד, שום חישוב של קואליציה, שום חישוב של עם מי אתה רב. אנחנו באים לארבע שנים, שמונה שנים. לא חושבים על תפקיד של שר, לא על תפקיד ראש הממשלה. אנחנו נפעל תחת ההנחה שאנחנו עומדים להתפרק, נשלם כל מחיר – כולל לא להיות שוב בכנסת. אין לנו בעיה לשלם מחיר כבד. ובעידן הזה, היכולת שלך להניע ציבור לתמיכה היא עצומה. הרבה שנים לא ניהלו את המאבק הזה ככה. רק תחשוב מה הליכוד עשה לקדימה, עם 12 מנדטים, ואנחנו נוכיח שאפשר לעשות את זה גם עם שלושה."

אמרת בעבר שאם תראו, זמן קצר קודם לבחירות, שאתם לא נכנסים לכנסת, תוותרו על המירוץ.

"כן. המטרה שלנו היא לא לגרום לאובדן קולות למחנה הדמוקרטי. אם יומיים לפני הבחירות נראה בסקרים – אין לנו הרי אינדיקציה אחרת – שאנחנו לא עוברים את אחוז החסימה, אז נודיע שאנחנו פורשים ונבקש מוועדת הבחירות המרכזית למשוך את הפתקים שלנו. אבל אני מאמין שאחרי המסע שאליו נצא ביום ראשון, ואחרי הקמפיין שנרים – "נוני ונוחי לא קובעים" – אז בסופו, אני מאמין שהסקרים יראו שאנחנו עוברים את אחוז החסימה.

אני שומע ושוב ושוב את הטענה שאתה הורצת על ידי אנשים אחרים כל כך, שגם עכשיו אתה בעצם שליח של מישהו אחר.

יניב צוחק במרירות. "זה כל כך הזוי. למה שמישהו יעשה מהלך של סיכון אישי כזה, לצאת נגד האנשים החזקים במדינה, שפגיעתם רעה ואנושה – למה לי להעמיד את עצמי בסיכון כל כך גבוה כפרונט של בנאדם אחר? אתה מכיר פוליטיקאי שבכלל מסכים עם מה שאני עושה? זה מהלך שרני בלייר ואני מסכימים לעשות אותו; אין אדם אחר שמוכן לשלם את המחיר של יציאה נגד "ישראל היום", כפי שנצא, או שיהיה מוכן לצאת ככה נגד נוני, איווט, ועיני."

במובנים מסוימים אתה מתנהל כמו חוזר בשאלה. מה היתה נקודת התפנית שלך?

"אני לא בטוח שהיתה כזו. זה היה תהליך של שנתיים או מעט יותר. לא היתה שם נקודת תפנית הוליוודית – כל מראיין מציג סיבה אחרת למפנה שלי. מצאתי את עצמי מאבד את כל החברים שלי, מאבד את ליאור אשתי, מגדל קרחות חרדה. ובעיקר, בכל פעם שקראתי על הסתבכות של מישהו בעיתון, אני חושב לעצמי "עוד רגע אני אהיה כמוהו, עוד רגע אני מחליק כמוהו, ולא יוצא." ואז אתה צריך לקבל החלטה בסיסית: גלישה במורד, או תיקון עמוק.

"וזה שינוי של כל אורחות חייך. ביקורת על כל מה שעשית, וזה היה צריך להיות תהליך פומבי. בגלל שהייתי מאד מוחצן בחיים הקודמים שלי, חשבתי שבכל זאת, אני אחד מהסמלים של הסיאוב והכיעור, וחשבתי שהשינוי צריך להיות פומבי, ושאם אתעד את כל התהליך באופן כנה וחושפני, גם אם אחטוף ביקורת, אהיה דוגמא לאנשים אחרים, שיפעלו גם הם כמוני."

למה השמאל הלאומי לא המריא? למה פנית למסגרת חדשה?

"כי במחאת הקיץ של 2011 קיבלתי את השיעור הכי גדול של החיים שלי. הבנתי שהתגיות של ימין ושמאל לא מדברות יותר לאנשים הצעירים. מבחינת מאות האלפים שיצאו לרחובות, המיליונים שהשתתפו במחאה, המחנות של ימין ושמאל לא רלוונטיים יותר. מה שכן רלוונטי הוא קיומו של מחנה דמוקרטי ומחנה של זכויות אדם. מתוך הערכים האלה נובעת כל תפיסת העולם שמדברת על שוויון וצדק חברתי.

"רני בלייר, השותף שלי להקמת 'ארץ חדשה', מגיע מהשמאל הרדיקלי, הוא הצביע בל"ד. אני הגעתי ממה שכיניתי שמאל לאומי או שמאל ציוני, ואתה מבין שהשיח – גם הרדיקלי וגם הציוני – לא אמיץ ולא מעודכן. אנחנו אמורים להיות מחנה שמתעדכן, פורץ גבולות ופורץ שיח, לא להיות שמרנים בגוף של מים עומדים, ובעצם הצעירים מתקדמים הרבה יותר מאיתנו ואנחנו שמרנים, מעין רפובליקנים כאלה, שמדברים על דמוגרפיה, דמוגרפיה, דמוגרפיה, שסתם קוראים לעצמם שמאל. אנחנו עדיין עומדים באמצע השיח של שנות התשעים, שכבר מזמן לא רלוונטי. וזה מה שקרה למחנה הרפובליקני בארה"ב – ודאי אחרי הבחירה השניה של אובמה, אבל גם לפני.

"אנחנו צריכים להתחבר לרב תרבותיות. מחאת הקיץ היתה אולי בוסרית, אבל היה בה משהו מאד אמיץ. תראה מה קרה במאהל בבאר שבע: בדואית עולה על הבמה, נואמת, וזוכה לתשואות עצומות, לא לצעקות נוסח בית"ר ירושלים.

"ואז אתה מבין שהמחנה שלנו בעצם נתקע. התחלנו להסתובב ברחבי הארץ, והגענו למסקנה שהמחנה שלנו לא מציג אלטרנטיבה, הוא עסוק בחיפוש ספינים. ואת זה עשה גם 'השמאל הלאומי'. במקום להבין שאנחנו צריכים להציג אלטרנטיבה חברתית שלמה, במקום להבין שאנחנו במאבק ארוך טווח, ושלמרות זאת תפיסות עולם משתנות מהר – תראה מה קרה לטייקונים בשנתיים האחרונות; הם לא מקבלים הלוואות, המונופולים שלהם קורסים והם הופכים לפרסונה נון גרטה – אם רק אתה תציב אלטרנטיבה רעיונית. את מה קרה לטייקונים, אפשר לעשות למאבק הפוליטי – אבל רק אם אתה לא מתחפש לנפתלי בנט.

"הדרך להתמודד עם הפאשיסטים היא להציג מדיניות ערכית שלמה, וזה לא משנה אם תפיל את נתניהו עכשיו או עוד שנה. תן לו להקים ממשלה 'משלנו', כמו שאיווט אוהב; תן להם לשלוט כמו שהם רוצים. שום ליברל אמריקאי לא מעלה על דעתו שג'ון קרי צריך היה להכנס לקואליציה עם בוש. ושום מדינה לא נחרבת רק בגלל שהצד השני מחזיק בשלטון. הטשטוש מחריב את הסיכוי לשינוי אמיתי.

"וזה מה שעושה יחימוביץ'. היא קורצת למחנה הפאשיסטי. מה זה 'סיכוי אפסי שנכנס לממשלת נתניהו אבל זו איוולת פוליטית לפסול זאת'? מובן מאליו שפוסלים את זה. העובדה שציפי לבני התרסקה בפוליטיקה היא סיבה להצטרף לנתניהו? לבני התרסקה בפוליטיקה משום שסירבה בתוקף לשמש כראש האופוזיציה. כשביבי תפקד כראש האופוזיציה, הגיע זמנו. את לא רוצה לדבר על ההתנחלויות? אל תדברי. בואי לא נדוש בעבר. אבל את חייבת תוכנית מדינית.

"אין יותר מה לדבר על התכניות של שנות התשעים – מתווה קלינטון, ז'נבה, כל זה נגמר. הזמן שחלף מחייב אותנו להגיע להסדר אזורי. ראית דוגמא להסדר כזה אחרי ההתקפה האחרונה בעזה. כדי להגיע להסדר, אתה צריך שתיים מתוך שלוש המעצמות האזוריות – טורקיה, מצרים ואיראן. אם אתה רוצה להגיע להסדר שתי מדינות, אתה חייב הסדר אזורי – שיחות רק מול אבו מאזן או החמאס לא יעבדו יותר. אנחנו חייבים לדבר עם כולם – עם הפתח, עם חמאס, ארדואן, מורסי. ישראל היא מעצמה, ומעצמה מדברת עם כל מדינה."

אתה מדבר בלהט רב על זכויותיהם של ערביי ישראל. זה בלט לעין גם ב'שמאל הלאומי', שאותו בחרתם לסיים בציטוט המאמר של עזריאל קרליבך, 'זעקי ארץ אהובה.'

יניב מהנהן. "המחנה הדמוקרטי בישראל, שצריך להקים מחדש, מבין שבתוך גבולות ישראל הריבונית חייב להתקיים שוויון מוחלט. הוא צריך לדעת שאף פעם לא הענקנו הזדמנות לשוויון כזה; שמגילת העצמאות המרהיבה, שהתנועה הקומוניסטית חתומה עליה, היתה טקסט מרהיב שלא עמד במבחן המציאות, כי מיד הוקם הממשל הצבאי.

"וכשהוסר הממשל הצבאי, וערביי ישראל יצאו להפגנה לאומית ישראלית – לא פלסטינית – ביום האדמה, כשהם צעדו עם דגלי ישראל (כפי שמעטים זוכרים היום), וביקשו את זכויותיהם האזרחיות, שלא יחרימו את אדמותיהם, הם חטפו פעם שניה אגרוף בפרצוף.

"האגרוף השלישי הגיע ב-1999. הם הצביעו בהמוניהם לאהוד ברק – מועמד ציוני, גנרל שרץ על סבנה, ומחבלים וסרבל וצל"שים – וגילו שבניגוד לכל ההבטחות, הוא הקים ממשלה שאין בה שר ערבי, שלא מתכוונת לקיים את ההבטחה שלה על שוויון בהשקעות בין המגזרים. ואז הגיעו מהומות אוקטובר. ושלטון שבו גם ראש הממשלה וגם השר לבטחון פנים יורה על אזרחים ערבים שבסך הכל חסמו כבישים. מה שעשו במחאת הקיץ לא פעם ולא פעמיים ואף אחד לא חשב לירות.

"ואז אתה מבין שאזרחי ישראל הערבים הרבה יותר נאמנים למדינה ממה שהיו יהודים במצב דומה. ואתה מתחיל להבין שאנשים כמו עזריאל קרליבך וזאב ז'בוטינסקי, שהוגדרו פעם כאנשי ימין, הם אנשי המחנה הדמוקרטי, לא הפאשיסטי."

(יוסי גורביץ)

את רוב השירות הצבאי שלי העברתי ביחידת המנהל האזרחי בדיר אל בלאח, במרכז רצועת עזה. מאחר והעבודה כללה מגע יומיומי עם האוכלוסיה הפלסטינית – כמעט מאליו, עולה פתאום הביטוי מאז, "האוכלוסיה המקומית" – היחידה הכילה שיעור גבוה יחסית של חיילים וקצינים דרוזים. היחסים היו טובים. באחת השבתות, סמיר הקת"מ הדרוזי נעתר להפצרות החיילים החילונים וערך את הקידוש.

אני זוכר שיחה ארוכה שניהלתי עם אחד החיילים הדרוזים. הוא התעקש להביע תמיכה בכהנא, ואני ניסיתי להסביר לו שכהנא לא מפלה בין מוסלמים ודרוזים: שהוא שונא את כל הערבים ושהוא ישלול את הזכויות של כולם. השיחה התגלגלה לדרוזים ושירות בצה"ל. שאלתי אותו למה כל כך הרבה מהם משרתים בצבא. הוא אמר במרירות שכל זמן שהם במדים, זה "בוא הנה, חייל, תאכל משהו, קבל הנחה"; ברגע שהם משתחררים, היחס מתהפך ל"רוצה עבודה? אבל אתה ערבי." הוא אמר שיש בישראל כמה מעמדות: במקום הראשון נמצאים החרדים, שלא משרתים בצה"ל אבל מקבלים שירותים מהמדינה; במקום השני, יהודים לא חרדים, שמשרתים ומקבלים; במקום השלישי, ערביי ישראל, שלא משרתים ולא מקבלים; ובמקום הרביעי היו הדרוזים, שמשרתים ולא מקבלים. ובכל זאת, הוא אמר, במדים הם מקבלים יחס טוב יותר מהאזרחים, אם לא מהמדינה.

או, במילים אחרות, במדי צה"ל לא רואים שאתה ערבי.

זה היה, כאמור, מזמן. הרבה דברים השתנו. האזרחים הדרוזים התחילו לקלוט כבר אז שמדינת ישראל רוצה בהם בתור חיילים, אבל לא תתן להם שוויון אמיתי. שנות התשעים היו השנים של ההפגנות השנתיות של מנהיגי העדה מול הכנסת, שנגמרו באיזו פשרה מפא"יניקית שהשתיקה את המחאה לעוד שנה.

הדרוזים לא מטומטמים. בשנים האחרונות אנחנו שומעים שוב ושוב על ירידה בשיעור הדרוזים המעוניינים להתגייס, ומחקר שנערך בשנים האחרונות באוניברסיטת חיפה מצא שרק 36% תומכים בהמשך גיוס החובה, 47% אמרו שהשירות צריך להפוך להתנדבותי ו-17% רצו לבטל אותו כליל. כלומר, רוב האוכלוסיה הדרוזית הבינה שמברית הדמים יוצא להם רק דם והם רוצים לסגת ממנה.

לפני 20 ומשהו שנה, כשדיברתי על כהנא ויחסו לדרוזים, זה היה דיון בעלמא. האיש עצמו יסוכל ממוקדות כמה חודשים אחר כך. אבל ארבע שנים אחר כך, אחרי הטבח של ברוך גולדשטיין, למדנו שהוא סירב לתת טיפול רפואי לחיילים דרוזים – משום שכלא יהודים, אסור היה לו לרפא אותם על פי עיקר ההלכה אפילו בשכר. הנושא הוצנע. כמה שנים אחר כך, חיילים דרוזים הפכו למטרה קבועה להתקפות של מתנחלים, בדיוק משום שהם לא יהודים. ב-2004, ראיינתי את איתמר בן גביר. בהמתנה במשרד שלו מצאתי חוברת שהקפידה להתייחס לדרוזים כאל לא-יהודים שגם תורם יגיע לגירוש. בן גביר התנער ממנה במהירות ואמר שהיא סתם היתה שם ושאין לו מושג מי אחראי לה.

כהנא נהג לומר שבתוך כל יהודי יש כהנא קטן. בליל הסדר האחרון הוא הגיח. קבוצה של חיילים יהודים סירבה לאכול באותו השולחן עם חיילים דרוזים במחנה 80. אחת הקצינות הורתה לחיילים לאכול סביב אותו השולחן. אחד החיילים הודיע שהוא לא מתכוון לאכול עם ערבים. במקום שהוא ייאזק ויילקח למעצר עד למשפט, הקצינים האחרים שנכחו במקום נכנעו לחייל היהודי, והורו לחיילים הדרוזים לעבור לשולחן אחר, צדדי ומלוכלך.

הבעיה היא לא החיילים הגזענים, או ליתר דיוק הם לא עיקר הבעיה. לב הבעיה הוא הקצינים שנכנעו לגזענות. ככה זה: כשיש לך מדינה יהודית, והצבא שלה הוא צבא יהודי יותר ויותר, אז זה מה שקורה ללא יהודים. אחרי הכל, מבחינת רוב היהודים החיים בישראל יהדותם היא גאוותם, הם משוכנעים שהמקור שלה הוא גזעי, תורשתי, ושהם העם הנבחר. האידיאולוגיה הרשמית של המדינה אומרת שהיא קודם כל יהודית, ודמוקרטית אחר כך. אז מה, פתאום הם צריכים לחלוק שולחן אוכל אחד עם לא יהודים? מה, הם ישראלים?

זה מה שקורה כשמדינה עושה מאמצים של שנים לחסל את התודעה האזרחית של תושביה ולהעלות במקומה תודעה אתנית. אין שדה שנקי מההשפעה של התפיסה הממארת הזו. מי שחשב שהיא לא תגיע לצבא, השלה את עצמו.

לצה"ל יש עכשיו רק דרך אחרת לצאת מהמבוך הזה: להמנע מהטעות שהוא עשה בפרשת הדרת הנשים, כשהוא נכנע חצי דרך. הוא צריך לתפוס את הקצינים האחראים לפרשה הזו, ולנקנק אותם באופן כזה שאף אחד לא יחשוב על זה אפילו. הם צריכים הורדה פומבית בדרגה בגלל פגיעה בערך הרעות של צה"ל, ולשבת בכלא כמה חודשים טובים בשל אפליה גזענית כלפי החיילים שלהם.

אבל, כמובן, אם זה יקרה, הקצונה הבכירה של צה"ל תמצא את עצמה מואשמת בכך שהיא מעדיפה חיילים לא יהודים על פני חיילים יהודים שבסך הכל רצו לשמור על טוהר הגזע שלהם. הרעיון של צבא שנאמן לערכים רפובליקניים הוא מגוחך במדינה שמזמן השליכה אותם מאחורי גבה.

אם הקצונה הבכירה תעשה את חובתה, היא תסתבך עם רבני ההסדר. אבל אם היא לא תעשה את זה, היא יכולה – צריכה – להפרד לשלום מהחיילים הדרוזים שלה. ספק אם יש סיבה טובה יותר, מבחינת הדרוזים, להתרת הברית החד צדדית שנכפתה עליהם על ידי מדינת ישראל מאשר הודאה רשמית למחצה מצד צה"ל שהם חיילים סוג ב'.

וכשזה יקרה, ישראל תמצא את עצמה עם מיעוט ממורמר, שיודע שהוא מקופח בכל תחומי החיים ושהוא חי באתנוקרטיה גזענית. בניגוד לפלסטינים, המיעוט הזה יודע להלחם – למעשה, הוא גויס לצה"ל בין השאר בשל המוניטין של העדה הדרוזית ללוחמנות. כשיגיע הפיצוץ, כמובן, ישראל היהודית תספוק כפיים ותאמר בקול שבור: ואחרי כל מה שעשינו עבורם.

ועוד דבר אחד: שר הפנים, אלי ישי, הורה להכריז על גינתר גראס כפרסונה נון גראטה. אם מישהו היה צריך עוד הוכחה לכך שמאמצי ה-Hasbara הישראלים כלל לא מיועדים לעולם אלא רק לשכנוע עצמי של הישראלים, הנה היא. אחרי ההיסטריה הדומה, שבה נאסרה כניסתם לישראל של נורמן פינקלשטיין ונועם חומסקי, אולי הגיע הזמן לקבוע שלישראל לא ייכנס מי שמעז לחלוק על מדיניותה של ממשלת ישראל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תמיכה בבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)