ארכיון תגיות: כרונוטופ

בכרונוטופ

 

[זהירות, תיאוריה]

"בכרונוטופ הספרותי-האמנותי תווי ההיכר של המרחב והזמן מתמזגים בתוך שלמות קונקרטית, שנתמלאה משמעות. הזמן כאן מתעבה, נעשה סמיך ונראה בעין, מוצג באמצעים אמנותיים; והמרחב מועצם וחובר לתנועת הזמן, העלילה, ההיסטוריה. תווי ההיכר של הזמן באים לידי ביטוי במרחב; המרחב נמלא משמעות מכוחו של הזמן ונמדד על ידיו" (צורות הזמן והכרונוטופ ברומן. באחטין. מרוסית: דינה מרקון. הוצאת דביר. עמ' 14)

אין על באחטין. באחטין הוא התותים בקצפת של מדעי הרוח, הבודהא המזמר של האקדמיה, הנביא שכולם – כולל הוא עצמו – הקשיבו לו רק קצת וזהו. הוא מגניב ×›×™ הוא רוסי (ובכל הנוגע לתיאורטיקנים ×–×” אומר הרבה עבורי), ×›×™ יש לו זקן, וכי הוא כתב את "הדיבר ברומן", שעוסק בשפה, שיח, משלב לשוני ודיאלוגיות. עבורי הוא נעשה מגניב פי כמה בעיקר בזכות האנלוגיה של בורשטיין בינו לבין הבודהיזם. באחטין מבין את העומק וההיקף של תלות הגומלין של הכל בהכל. כמעט.

בקצרה

מעולם לא קראתי את כל הספר שלו על הכרונוטופ; קראתי רק את ההתחלה והסוף. הנימוק הרשמי הוא צפיפות הלו"×–. האמת – תסכול גנוז. ×–×” פשוט ספר מעצבן קצת. אני לא מצליח להסכים עם כמעט כלום, ועדיין הכל מרגיש נכון, חד ומדויק. כאילו באחטין דורך על קו מתח חשוף ומתחשמל. אבל, לעזאזל, הוא מצא את קו המתח.

(זו, אגב, סוג של התנצלות. אם אני תוקף את באחטין מתוך בורות – כלומר, אם אני תוקף בטעות את באחטין מתוך בורות – פשוט אמרו לי. כך או כך, הביקורת על באחטין היא רק מנוף רטורי למשהו אחר)

בקצרה, "הכרונוטופ" הוא מושג שנשאל מתורת היחסות. הוא מתאר את השילוב בין זמן למרחב בספרות, ואת השילוב ביניהם לבין תמה. ההגדרה של באחטין, שמובאת בראש הפוסט, מטפורית קצת, אבל מרגישה נכון. מרחבים, טוען באחטין, יכולים לקבל משמעות רק בזכות הזמן, והזמן בזכות המרחב. זמן ומרחב תלויים זה בזה, מזינים זה את זה. לאחר מכן מיוחסת ליחידה החדשה הזו של זמן-מרחב, לכרונוטופ, משמעות.

הבעיה, במובלע, נמצאת כבר בתיאור הקצר הזה, אבל היא מבצבצת כשבאחטין מתאר כרונוטופים ספרותיים. "טרקלין חדר האורחים", "הדרך", "הסף", "הטירה". "ה'דרך' היא מקום התארעותן המועדף של פגישות אקראיות," הוא כותב, "בדרך (על 'אם הדרך') מצטלבות בנקודה אחת בזמן ובמרחב דרכיהם של אנשים רבים עד בלי די במרחב ובזמן: נציגי כל המעמדות החברתיים והכלכליים, הדתות, הלאומים, הגילים. כאן עשויים להיפגש באקראי אלה שבימים כתקנם מבדילים ביניהם הייררכיה חברתית ומרחקים במרחב; כאן עשויים להתגלע כל הניגודים, גורלות עשויים להתנגד ולהשתרג זה בזה" (שם, 171). זה נשמע תיאור כל כך הולם של הדרך, של סוג הרעיונות שהכרונוטופ הזה גורר עמו, שקשה להתנגד; וכרונוטופ הטירה, הוא רווי "בזמן שאינו אלא זמן היסטורי במובן המצומצם של המילה, דהיינו הזמן של העבר ההיסטורי" (שם, 173); וגם כאן, למרות המטפוריות, זה נשמע מדויק. עד שאתה חושב, לפתע, שלא תמיד זה היה כך, לא תמיד הטירה היתה שריד לעבר. פעם היא היתה הווה.

אולי אני תוקף כאן צללים מעשה ידי. כאמור, לא קראתי את הספר כולו עדיין. אבל המהלך של באחטין מצייר קו ישיר בין המרחב לזמן, וביניהם לבין תמה. וזה באחטין, שכתב יפה כל כך על דיאלוגיות.

החבילה הבאחטינית

אבל באחטין לא מטומטם. הקשר בין הכרונוטופ לבין משמעותו הוא קשר של נביעה. כאשר הוא כותב על כרונוטופ "הדרך", הוא מתאר כיצד הדרך מאפשרת מפגשים – חברתיים, דתיים, לאומיים. הדרך היא מרחב-זמן נהדר לעימות, אינטראקציה או השתלבות. במובן ×”×–×”, הדרך נושאת בתוכה פוטנציאל תמטי.

וזה כבר מגניב באמת. אם מתעלמים לרגע מהכמו-הכרחיות של הקשר בין כרונוטופ לתמה, אפשר להתחיל להסתכל על כל עניין הכרונוטופ בעיניים אחרות לגמרי, אפשר לדבר על זמן ומרחב בספרות כעל אלמנט מאפשר, יצרני, של אלמנטים אחרים.

לבאחטין יש גם נקודה נוספת, מובלעת אף היא – הפוטנציאל התמטי של הדרך נובע מהצורה שאנו פועלים בעולם. בניגוד, × × ×™×—, לטירה, שהפוטנציאל הסמלי שנקשר סביבה הוא כמעט לגמרי עניין ×–'אנרי, פנים-ספרותי (חשבו על הטירה ברומן מדיאוולי, חשבו עליה ברומן גותי, חשבו עליה ברומן פנטזיה), הדרך מקבלת את הפוטנציאל שלה מתוך התפקיד הממשי שהיא ממלאת בעולם. כאשר סופר מכניס לעולם המיוצג דרך, הוא מכניס גם פוטנציאל עלילתי. הדרך היא אכן זירה שמאפשרת מפגש עם דמויות נוספות, עם שכבות אוכלוסיה חדשות. אבל חשבו על הדרך הריקה מאדם, על ההליכה לבד או ההליכה בצמד, ותראו שהדרך היא גם זירה להתפתחות תודעתית; הריק שמסביב מתמלא ביש שבדמות. כל אחת מהבחירות הללו, בחירות בסוג העולם, סוג הדרך, סוג הפעולה שמבוצעת, יכולה להפוך לאלמנט תמטי, לקפוץ מהקונקרטי למוכלל. כל בחירה כזו יכולה גם שלא לעשות זאת. תלוי בדרך, בחשיבותה היחסית ביצירה ובאופן שבו היא מתלכדת עם אלמנטים אחרים.

וזה מה שכל כך תסכל אותי בכרונוטופ הבאחטיני. איפה הדיאלוגיות? באחטין רואה את הקולות, אבל לא מגיע עדי הארץ. אם באמת נרצה להבין את הפעולה של הכרונוטופ בתוך יצירה ספרותית, נצטרך להפריד את החבילה הבאחטינית. הכרונוטופ גורף יחדיו משמעויות, עולמות מיוצגים, זמן ומרחב. וזה נכון, אבל זה נכון רק בסוף התהליך, לא בתחילתו, לא כקבוע פיזיקלי.

קואן

ראשית, יש להפריד בין הפוטנציאל לבין המימוש. כרונוטופ מסוים גורר עמו מנעד פוטנציאלים: פוטנציאל עלילתי, פוטנציאל סמיוטי, אפילו פוטנציאל תיאורי. הדרך יכולה לשמש לקידום העלילה, היא יכולה לשמש לתמטיקה מסוימת, היא יכולה לשמש לפרישת העולם המיוצג. לעזאזל, היא יכולה לשמש גם לפרישת החומר הלשוני, אם נרצה. הבחירה של המחבר, המימוש הספציפי, יכולה להתחבר למרחב הפוטנציאלים הנתון של הכרונוטופ, ויכולה לנסות לעשות משהו אחר, חדש נניח. בכרונוטופים מסוימים, מן הסתם, מימוש שונה של הכרונוטופ יהיה צריך לבוא יחד עם מערכת פיצויים, סוג של עודפות טקסטואלית שנועדה לחזק אצל הקורא את ההיגיון שבמימוש המסוים הזה. למשל? תיאור הגיהינום כמקום חיובי.

אבל – וזה חשוב – בחירה במימוש של פוטנציאל מסוים (הפוטנציאל העלילתי, × × ×™×—) גוררת גם פוטנציאלים אחרים (תמטיים, למשל). אם בחרנו בדרך כמקום שבו נפגשים אנשים שונים, כמעט וכבר קבענו את התמה, את הפוטנציאל התיאורי, את הפוטנציאל הלשוני. כמעט, יש לציין, רק כמעט. בחירות אחרות, מערכות פיצויים אחרות, יכולות לשנות את התמונה.

בפוסט בית החולים שלי ניסיתי לתאר איך מרחב מסוים, בתרבות מסוימת, מצמיח סביבו משמעויות, וכיצד הקטגוריות הללו תלויות אהדדי בקטגוריות אחרות, במרחבים אחרים. בית החולים הופך את העיר ללא-בית חולים, למרחב הבריאים; חדר המתים הופך את בית החולים לבית החיים. אבל כל זה היה נראה אחרת בטקסט, מתוך נקודת מבט שונה (איה! עצלנית!), מתוך בחירות אחרות. כרונוטופים באים לנו עם אפשרויות תמטיות, אבל אפשר להפוך אותן, לשחק בהן, לעקם. וזה אף פעם לא פשוט. כי הכרונוטופ לא קיים שם לבד, הוא נקשר עם כרונוטופים אחרים, עם מימושים אחרים שלהם, ומתחיל לקבל את משמעותו מהמיקום היחסי שלו אליהם; וכל אלה מקבלים את משמעותם ממיקומם ביחס לכרונוטופים אחרים, ביצירות ספרות אחרות.

אני אוהב את באחטין בגלל ש"הדיבר ברומן" מזכיר לי בודהיזם. כולו עוסק בדרך שבה השפה היא אינטראקציות בלתי נראות, יחסי גומלין בין אלמנטים. נראה לי שכל תיאוריה טובה צריכה להימדד, קודם כל, במבחן הזה: כמה אינטראקציה יש בה, וכמה שינוי.