בחודשים האחרונים גיליתי סוג חדש של מיזנטרופיה. נתתי לה שמות, האשמתי בה אחרים, מצאתי עשרות ליקויים חברתיים קטנים ומגרדים בכל מה שדיבר סביבי. כותרת מדויקת עבור המצב הזה היא די עולם. יש לה יתרונות. ראשית, היא ניתנה על ידי אדם אחר, ולכן מציעה את הנחמה הברורה שבשנאה משותפת. שנית, היא מטילה אחריות על העולם, וזה תמיד משמח. לומר "די עולם" אפילו הספיק לזמן מה, ארוך מהמשוער, אבל רק לזמן מה. אחר כך נשבר משהו, והייתי חייב לצאת מטוויטר ופייסבוק. הפסקה, לכל הפחות.
ראיתי את התמונה הזו באמצע יום עבודה. באיזו הפסקת גוגל רידר, אני חושב. קוטקי כתב שהיא האייטיז. רואים מיד למה. קודם כל רואים רגליים ואחר כך את חולצת הבטן. אייטיז. נער שזוף, עיגולי שמש מתחת לעיניים קטנות וכובע מצחיה. חולצת לה-פלמה, ציור קטן של פוטבול. מכנסי ג'ינס קצרים להכאיב. רגליים חלקות. כפכפי אצבע.
מסוג הדברים שאתה מקשר אליהם באינטרנט וממשיך. אבל האבא. אני מניח שהוא האב. נמוך מדי ועבה מכדי להיות האבא. אבל מי עוד? כאילו השנים דחסו. וזה הגיוני, השנים דוחסות. הוא נראה בן חמישים, מי שהתבגר קצת אחרי מלחמת העולם השניה, והיה מבוגר מכדי להנות משבריר השניה שקראו לו הסיקסטיז. אני לא יכול להפסיק להסתכל עליו. הוא הרי יודע כמה מגוחך זה נראה. הוא חייב לדעת. אפילו ב-81', אני מקווה, זה נראה מגוחך. ודאי לאדם בן חמישים. אבל הוא שם, עם הבן שלו, עומדים ברישול מול מצלמה, לפני הקניון הענק. יד אחת מחזיקה מצלמה קטנה. יד שניה על המעקה, נוגעת בקושי בידו של הבן. וזה לא עניין. הוא ראה מכנסיים קצרים וחולצות בטן, ואולי עוד יראה דברים מופרכים יותר. זה לא עניין. והוא הבן שלו, והם בטיול וזה לא משנה כלום.
לקח לי כמה ימים, אבל נזכרתי, בטעות, בזה. וזה נראה לי קשור.
(לתמונות נוספות)
אחת האמיתות החשובות ביותר שלמדתי מפרופסור חנה נוה, שהיא מבחינתי האימא של לימודי המגדר לדורותיהם, היא שפמיניסטיות אינן יכולות להרשות לעצמן להיות נוסטלגיות. כלומר, אישה אישה בביתה יכולה לעשות זאת בחשאי, אבל כולנו, כגוף פוליטי, צריכות לדחות את ההתרפקות על העבר לטובת מחשבות נוצצות עיניים על העתיד, משום שהעבר היה רע לנו והעתיד צופן בחובו השתפרויות אין קץ, ועלינו לעבוד למען השיפורים האלו ועל כן בהם עלינו למקד את מחשבותינו. המשך לקרוא