תגית: סאטירה

כאב ראש הוא כמו כף

הדיון האחרון שהיה פה על סאטירה, עורר בי רצון לתרגם לנוחותכם קטע שכתב דונלד הופמן, שמציג את עצמו כפרופסור למדעים קוגנטיביים. כידוע לכל, אחד האספקטים החשובים בדיון על סאטירה, הוא דיון על גבולות המקום בו התפרסמה היצירה. אין דין הכותרת "חבר, אתה חצר" במדורי הדעות של העיתון כדין הכותרת "חבר, אתה חצר" בעמוד הראשי של אותו עיתון. ולכן, אני חשה חובה לספר שהקטע הבא לקוח מאתר שנקרא "הקצה". לפי עמוד ה"אודות" של האתר, מדובר באתר של קבוצה שנודעת בשם "מועדון המציאות", שאמור לכלול כמה מהמוחות המעניינים ביותר בעולם. מטרת המועדון היא לקדם דיונים בנושאים אינטלקטואלים, פילוסופיים, אמנותיים וספרותיים. כל שנה מעלה המועדון שאלה שנתית. והפעם השאלה היא "היסטורית המדע רצופה בתגליות שנחשבו בזמנן מסוכנות מבחינה חברתית, מוסרית או רגשית; המהפכות הקופרניקית והדרוויניסטית הן הברורות ביותר. מהו הרעיון המסוכן שלך? רעיון שאתה חושב עליו (לא בהכרח רעיון שאתה המצאת) שהוא מסוכן לא משום שהוא נחשב כשגוי, אלא משום שהוא עלול להיות אמיתי?

כף (כאב ראש) בתוך צלחת (כאב בטן). צילום: coveman

ובכן, מה אומר מר הופמן? "כף היא כמו כאב ראש. זהו רעיון מסוכן בכסות כבשה. הוא מאכל את האונתולוגיה התשושה, משמר נטורליזם מתודי ומעורר השראה לבחינה של אונתולוגיה חדשה, אמצעי חזק מספיק כדי לקיים את הצעד הבא של החיפוש שלנו אחר התיאוריה של הכל. איך כף וכאב ראש יכולים לעשות כל זאת? נניח שיש לי כאב ראש, ואני מספר לך על כך. נניח שזהו כאב ראש מהדהד שהחל בעורף ונדד כדי לכתר את המצח והעיניים שלי. אתה מגיב באמפתיה, נזכר בכאב ראש דומה שאתה חווית ומציע שתי תרופות. אנחנו דנים מעט בכאבי הראש ובתרופות שלנו, ואז עוברים לנושאים אחרים. כמובן שאף אחד חוץ ממני לא יכול לחוות את כאבי הראש שלי, ואף אחד חוץ ממך לא יכול לחוות את שלך. אולם הבעיה הזו לא הציבה שום מכשול בפני השיחה מלאת המשמעות שלנו. אתה פשוט הנחת שכאבי הראש שלי דומים שלך, ואני הנחתי את אותה הנחה לגבי כאבי הראש שלך. העובדה שאין "כאב ראש ציבורי" – אין כל כאב ראש אחד שאנחנו יכולים לחוות במשותף – היא פשוט לא בעיה. כף היא כמו כאב ראש. נניח שאני נותן לך כף. אנו מניחים כי הכף שאני חווה במהלך ההעברה הזו היא זהה מספרית לכף שחווית אתה. אולם ההנחה הזו היא שגויה. אף אחד חוץ ממני לא יכול לחוות את הכף שלי, ואף אחד חוץ ממך לא יכול לחוות את הכף שלך. אולם זו אינה בעיה. מספיק לי להניח שחווית הכף שלך דומה יחסית לשלי. עבור תקשורת יעילה, אין שום צורך בכף ציבורית, בדיוק כפי שאין צורך בכאב ראש ציבורי. האם קיימת "כף ממשית", חפץ פיזי משוחרר מתפיסות שמדמה בין חוויות הכף שלנו? כף כזו, לא רק שאיננה נחוצה, היא בלתי סבירה. בלתי סביר שהחוויה הוויזואלית של ההומו סאפיינס, שעוצבה כדי לאפשר הישרדות במגוון מסויים של מקומות, תדמה, באופן פלאי, את טבעה האמיתי של מציאות משוחררת ממחשבה…" בניגוד למקרה היפני שהביא איתמר, כאן אנחנו יודעים יותר על כוונת המחבר, על הסביבה התרבותית שלו, ובעיקר על השאלה שבעקבותיה הוא העלה את הפסקאות המשעשעות האלו לאתר. ובכל זאת, האם ייתכן כי זו אינה פארודיה? אזהרה: למתרגמים שבינינו, התרגום הוא לנוחיות הדיון בלבד, ואינו מועמד למבחן תרגום. אנא שיקלו היטב לפני שאתם מעירים עליו הערות, ונסו לחשוב האם ההתקטננות אכן חיונית לדיון.

מה מה מה מה

ראשית, צפו בסרטון ההדרכה הזה.

 

 

יצא לי לראות את הסרטון הזה (דרך פלאי הטכנולוגיה) קצת אחרי שאיה שאלה לגבי ההבדל שמותחת זיוה בן פורת בין סאטירה לפרודיה. אני לא יודע אם מדובר בפרודיה, אבל זו יופי של דוגמא בכל מקרה.

אז מה יש כאן: סרט הדרכה מופרך על תרבות יפנית מופרכת או פרודיה על סרטי הדרכה מופרכים, שהיא גם סאטירה על תרבות יפנית מופרכת?

זה די מדהים, כי אם לא מכירים את התרבות היפנית, קשה לדעת מה התשובה. לסרטי הדרכה מהסוג הזה יש נטייה להיות מעט מגוחכים. אני מנסה לחשוב, למשל, על סרט הדרכה לתוך תוכה של התרבות הישראלית. אולם בעוד שסרט כזה יבצע הזרה למוכר, ויתמלל את המובן-לנו-מאליו, כאן יש הזרה לזר. כל דבר שיכול לסמן כאן הלעגה מכוונת יכול להיתפס כאלמנט אמיתי בתרבות היפנית או, לחילופין, כאמצעי בסיסי של סרטי הדרכה.

בסרטי הדרכה, למשל, נהוג להשתמש בצירוף "נהוג ל". בסרט הזה, לעומת זאת, נוטים יותר לשימוש ב"חייב". אפשר לפרש זאת כבעיית תרגום. אפשר גם לומר שהמילה "חייב" מתארת טוב יותר תרבות עם מסורת נוקשה. אפשר גם, אם רוצים, לראות בכך סימן להגזמה, הקצנת המודל של סרט ההדרכה לדבר מה מגוחך.

יש עוד. בסרטי הדרכה נוטים להשתמש בחזרות כדי לסייע לצופה ללמוד מלים קשות או מנהגים מוזרים. כאן, השימוש בחזרות סלקטיבי מאוד. הסרט חוזר שוב ושוב על נוהג מזיגת הבירה. איש א' מוזג לאיש ב'. המוזג אומר לנמזג "מה מה מה מה", והנמזג עונה "הו טו טו טו". שוב ושוב, ושוב. או, למשל, אכילת הסושי. יש להטות את הראש 45 מעלות לאחור (כך בדיוק), לאחוז בסושי באופן מסוים, ולהטיל אותו אל תוך הפה. שוב, ושוב ושוב. אנשים אוכלים זה לא דבר יפה (אלא אם הן נשים, והן אוכלות בננות, כמובן), אבל זה כבר מגעיל.

קשה להחליט. אם זו פרודיה סאטירית, הרי שהיא מבריקה. היא משתמשת במודל של סרטי ההדרכה כדי לבצע חזרות על אלמנטים מופרכים וכדי להקצין אלמנטים אחרים. אם זו לא פרודיה ולא סאטירה, הרי שהעסק מדהים קצת יותר, ואומר משהו על המופרכות הטבעית של יפן מחד וסרטי הדכה מאידך. זוהי דרך הסמוראי. הו טו טו טו.

 

מעין

בעקבות עלעול במעין, ספרות שירה אמנות רעיונות, גליון חורף 2005-6

זה לא שיר זה
רק כתוב ככה כדי שתכניסו אותי
בשעריכם

אתם
שאוהבים לכתוב טרייזינשטאט
ושיער ערווה
באותו המשפט

בגללכם אני רוצה ללמוד כימיה אורגנית
כדי שכשהמהפכה תבוא
אני אשאר
ואתם
לא