תגית: כיבוש

הדבר הכי מלוכלך שיש

הפעם הראשונה שביקרתי בהתנחלות היתה בצבא. הייתי ג'ובניק בנ"מ, אבל אחת לכמה זמן היינו צריכים לעשות אבט"ש – אבטחת יישובים. שמרתי בגנים, כדים, חומש ועוד התנחלות אחת שאני לא זוכר את שמה. כל ההתנחלויות הללו פונו מאז, במסגרת ההתנתקות. נסענו להתנחלויות בג'יפ צבאי. אי שם ליד עפולה, הקצין שהיה ברכב אמר שנכנסנו לאזור A, ושאנחנו צריכים להכניס את המחסנית לנשק. עברנו, עם הרובים המצחיקים שלנו, דרך משחטות הרכב של ג'נין, בכבישים בלויים, עד שהגענו להתנחלות. אלו היו מתנחלי "איכות חיים", והיו סימפטיים למדי, בהכרות שטחית. אני זוכר במיוחד את חומש. שמרנו בחורף, ועמדת השמירה כוסתה בערפל נצחי, שהשאיר טעם של מתכת על הלשון. מסביב היו הרים, כפרים ערביים ושפני סלע. אהבתי את השמירות האלה.

בפעם השניה שנכנסתי לאזור פלסטיני זה כבר היה בדרך להפגנה בבלעין. נסעתי בהסעה מאורגנת, שיצאה מהתחנה המרכזית בתל אביב. זה היה מוזר, לנסוע שם בלי מחסנית בהכנס, ולקוות שהחיילים לא יעצרו אותך במחסום. מוזר יותר היה לראות את דגל הרשות. לא מוזר – מפחיד.

לא מוזר. מפחיד. yairmlll, cc-by-ac

ישראלים לא מכירים ערבים. גם שמאלנים לא. אני מכיר שניים. אחד הכרתי באוניברסיטה, ואחר בעבודה. לא חזיתי מעולם במפגש אישי בין ימני לערבי, אבל קשה לי להאמין שזה משעשע כמו מפגש בין שמאלני לערבי שזה מקרוב בא. שמאלנים וערבים מבצעים כרכור מיוחד זה מול זה. בעיקר שמאלנים. בסדרת מחוות זהירה, הם מנסים להבהיר לערבי שמולם שהם בסדר, ויש להם את כל הדעות הנכונות. מאחר שהשתתפתי בריקוד המסוים הזה לפחות פעם אחת, אני יכול לספר כמה מביך ועילג הוא יכול להיות. ערבים אינם פטורים מהחובה הזו, כמובן. אולי אפילו מחויבים לה יותר. והמפגש בין יהודי לערבי, גם כשהוא מלא כוונות טובות, במיוחד כשהוא מלא כוונות טובות, הוא בעל פוטנציאל נפיץ. המבוכה נשארת אתך אחר כך, ואתה תוהה אם הבעיה בך או שאתה פשוט לא אוהב את הבנאדם.

יחסי יהודים-ערבים בארץ הם כה טעונים, עד שהיה לי קשה אפילו לכתוב את המילה "ערבי". במצב כזה, כשלמילה סבירה לחלוטין הוצמד כבר יופמיזם משלו – "מיעוטים", כמובן – כניסה לבלעין היא הלם קל. אלו לא "ערבים אזרחי ישראל", אלו פלסטינים, והכפר נראה בדיוק כמו שהייתם מצפים מכפר פלסטיני, כמו התמונות של סוכנויות הידיעות. אני הגעתי להפגנה שלאחר מותו של בסאם אבו רחמה. על הכביש הראשי נסעו מכוניות ישנות מכוסות לגמרי בתמונות שלו ובדגלי פלסטין. ילד נסע על אופניים, וכרזה של בסאם התנפנפה מלפניו, חוסמת לו את שדה הראיה. פתאום, כשאתה שם, מפחד, אתה מבין כמה שכבות עוטפות אותך אל מול החוויה הזו, עד כמה פלסטיני עדיין נראה בעיניך יצור חורש רע. אתה עדיין שם, עם המחסנית בהכנס.

במבט לאחור, נראה לי שההפגנה הזו היתה חשובה עבורי. לפניה, הביקורת שלי ביחס לשמאל הרדיקלי היתה חריפה בהרבה. כיום, אני כבר לא מסוגל לזכור אותה. במסה שלו על לאומנות, תיאר אורוול מצב של לאומנות הפוכה – הסלידה האוטומטית, האינסטינקטיבית, מהמדינה שלך. כיום אני צריך לבדוק את עצמי פעמיים ביום שאני לא שם. לפני בלעין, זו היתה אחת הנקודות שהרתיחו אותי בשמאל הרדיקלי, כלומר בשמאל המפגין.

אני לא בטוח שזה מצב חיובי, אבל נדמה לי שהוא רלוונטי, ושהוא מקיף יותר מאשר את החוויה האישית שלי. אתה צריך להיות שם, ולהגיע בפעם השניה, בשביל לראות איך דגל פלסטין נראה פתאום מובן מאליו, כמעט כאילו הגעת למקום בטוח; אם אתה שמאלני, אין ספק שבלעין בטוחה יותר מאשר המחסום או ההתנחלות הקרובה. מערך ההזדהויות שלך משתנה.

רובנו, אני חושב, לא מסוגלים להבין באיזו מידה המצב כאן מחורבן. בשיחה איתה, קרן ניסחה זאת היטב: עבורנו, הכל מתפקד. אם אנחנו רואים שוטרים ברחוב, ברור שהם לא יפנו אלינו; אנחנו לא חוששים ממאבטח או מחייל באוטובוס. לא זה המצב לגבי ערבים או, בחלק מהמקרים, מזרחים. איה סיפרה לי פעם אלו חישובים היא עושה כשהיא עולה למונית. נהג מבוגר – ינסה להשכיב אותך; נהג צעיר – ינסה, אבל בחשש; נהג ערבי – ינסה. זה הימם אותי, העובדה שחלקים שלמים מהקיום שלי ושלה שונים בצורה רדיקלית כל כך. גבר לא עורך את החישובים האלה, הוא אפילו לא יודע שהחישובים הללו קיימים. ומה שנכון לגבי נשים, נכון עוד יותר לגבי אוכלוסיות אחרות. אני לא בטוח שאני מסוגל לדמיין כיצד ערבי במדינה תופס את הרשויות, מה זה אומר לדעת שאם תשתה בירה בחוץ ויעבור שוטר, סביר להניח שהוא ישפוך לך את הבירה. מותר לו, כמובן, אבל אני לא חושב שזה יקרה לי (וגם זו דוגמא של קרן, אגב).

***

מהסיבה הזו, הוויכוח על הביטולים האחרונים של הופעות בארץ גורם לי בעיקר עייפות. כי אני לא בטוח שבאמת אפשר להסביר את זה. נינט טייב, בתגובה לביטול ההופעה של דבנדרה בנהארט, ניסחה זאת היטב: "למה מראש לערבב פוליטיקה שהיא שיא הלכלוך, עם הדבר הטהור ביותר – מוזיקה? קשה לי להבין את זה, אני ממש בסערה. מה שקורה כאן מקומם מאד". איך בכלל אפשר להסביר לה שזו לא פוליטיקה, שאלו בני אדם? היא לא תבין. כדי להתחיל להבין, היא צריכה לעבור מחסום, ואת זה היא לא תעשה לעולם, כי היא לא מבינה.

וזה לא משנה אם אתה שמאלני או לא, משום שגם כשמאלני מספר המקרים שבהם אתה נתקל במדינה, ראש בראש, הוא זעום מאוד, אם הוא בכלל קיים. כי, גם כשמאלני, אתה לא באמת מבין עד כמה הכיבוש מקיף, ומחלחל לכל תחומי החיים. הזעם הישראלי על החרמת מוצרים מההתנחלויות על ידי פלסטיני מדגים משהו מזה. בשמאל אוהבים להזכיר את מחירו הכלכלי של הכיבוש, ואת העובדה שאין לנו מושג, בעצם, כמה תקציבים מועברים להתנחלויות. זה, כמובן, נכון, אבל, אם להיות הגון, הכיבוש מכניס גם רווחים. החרם על מוצרי ההתנחלויות מדאיג את השלטון כאן מסיבה טובה – הפלסטינים הם שוק, וכנראה שוק שוק, וכנראה שהוא אינו זעיר. סיבה משוערת לכך שהמצור על עזה אוסר על הכנסת כוסברה (סליחה, מיטל!), הל, כמון וחומוס היא הפיכת ישראל למונופול בתחום. כלומר, יתכן שחברות ישראליות נהנות מהמצור על עזה ומעודדות את המשכתו. תנאי החיים שלנו כאן, הצמיחה, ההכנסות ממסים, קיומן של חברות ישראליות, כולם קשורים באחזקתם של פלסטינים ברעב.

נינט אפילו לא מסוגלת לומר "כיבוש". מבחינתה זו פוליטיקה. המוזיקה שלה יכולה להישאר נקייה מפוליטיקה רק אם נינט יכולה שלא לראות את הכיבוש. אורוול דיבר פעם על האנשים האפלים, שעושים את העבודה המלוכלכת בשביל שהאנשים ההגונים יוכלו לישון בשקט בלילה. בישראל, צבא שלם עושה את העבודה הזו, והאנשים ההגונים יכולים עדיין לחיות מבלי לראות זאת לרגע.

אין לי בעיה עם אמנות לא פוליטית. להפך. אך החשש שלנו מהפוליטיזציה של אמנות אינו נוגע לשיקולי אסתטיקה. הוא אינו אלא הפחד הפשוט מפני הידיעה שחיינו כאן הם חיים פוליטיים. כיום, להקה לא יכולה לבקר בישראל מבלי שזו תראה כהצהרה פוליטית. "ניסינו להבהיר שאנחנו מגיעים כדי לחלוק מסר הומאני ולא פוליטי אבל נראה שמנצלים אותנו כדי לתמוך בדעות שאינן מנת חלקנו," אמר דבנדרה בנהארט. הוא טועה. אין צורך במנצל. הופעה כאן היא הצהרה פוליטית, והיא ההצהרה הפוליטית הלא נכונה.

ישראלים אוהבים לטעון שהחרמת ישראל רק מקצינה את השיח הפוליטי הישראלי. סביר להניח שהם צודקים, במידה. אבל נראה לי שאחרי 43 שנה, אלפי מעצרים מנהליים, אלפי הרוגים ועשרות אלפי בתים הרוסים, ישראל איבדה את הזכות לבקש שיתנו לה לפתור את הבעיה הזו לבד. למעשה, אני לא בטוח שיש מי שמאמין ברצינות שישראל מסוגלת לכך. ולכן ביטול ההופעות משמח אותי. כי הוא רק ההתחלה. וכשכדור השלג הזה יתחיל להתגלגל ברצינות, ויוטלו סנקציות, לישראל לא תהיה עוד ברירה אלא לחתוך בארץ. וזה עושה אופטימי. ואני יודע שהטקסט הזה יגרום לישראלים רבים לתעב אותי, ואני יודע שהם לא יבינו. אבל, באמת, צריך להיות שם, ליד דגל פלסטין, עם גז מדמיע מסביבך, בשביל להתחיל להבין. אין ברירה אחרת.

מחשבות על אווטר

הגענו באיחור, ישר לתוך היער, ולרגע חשבתי וואו זה כמו סם חדש לגמרי, אבל לא, זה לא זה, זה פשוט מדיום חדש, כמו להיות שם בימים הראשונים של הקולנוע: פתאום יש דרך חדשה להיות בעולם.

כאילו בדיוק אותו מנגנון עלילתי כמו במטריקס – העולם האחר שאת נכנסת אליו כשאת מתנתקת מהעולם הזה ומתחברת לטכנולוגיה, ואחר כך איחוד העולמות; אבל האונטולוגיה אחרת לגמרי, כי העולם האחר הוא פשוט מקום אחר בעולם הזה – הגבול מתפרק לא על ידי שבירה אלא על ידי התקרבות עד מגע – וזה משנה את הכל. (משהו על איך היחס שלנו לעולם האחר של הטכנולוגיה השתנה משנות התשעים עד עכשיו?)

שני נושאים, אנטי-קולוניאליזם ואנטי-תיעוש-קפיטליסטי-וניתוק-מהטבע. מעורבבים כי בשביל אמריקנים האינדיאנים זה שניהם וכי זה סרט אמריקני. ואולי גם באמת מעורבבים הסטורית כי המודרנה בנויה על שניהם. אבל הערבוב ביניהם גורם לזה שהטיפול הסנטימנטלי בנושא השני מטשטש את הטיפול המבריק בראשון.

א: "זה סרט נפלא אבל יש בו בעיה אחת, התסריט."

ב: "התסריט הפשטני הוא מה שמאפשר לסרט להיות נפלא, הוא שם בשביל לתת תירוץ ל- ולאפשר לך להתמקד ב-איך זה לרכב על דרקונים בין הרים תלויים באויר בתלת-מימד."

ג: "דווקא הפשטנות של התסריט מאוד מדויקת בכל מיני דברים. באיך הכובשים יוצרים לעצמנו אויבים כדי להצדיק לעצמנו את זה שאנחנו גוזלים מהם. באיך מצדיקים דיכוי בצריך להילחם בטרור עם טרור. נכון שבעולם רוב הנסיבות לא קיצוניות כל כך, ואולי הסרט משרת את ההגמוניה כי גורם לכל נסיבות שלא קיצוניות כל כך להיראות כמו משהו אחר לגמרי. אבל מה שמדהים זה שגם במציאות יש מקומות שבהן הן דווקא כן פשטניות בדיוק ככה: אנשים עם אבנים מול אנשים עם רימונים ומכונות ירייה שבאו לגזול את אדמתם."

זה שהגיבור שבא מקרב הכובשים הופך למנהיג של הנכבשים: ברור שיש פה גזענות מוסווית בקושי, אנחנו יותר טובים מהם אפילו בלהיות עצמם, אבל יותר מזה משהו אחר: הפנטזיה להיות תמיד מהטובים, לא להיתקע במקום המביך של הכובש איש השמאל.

כמה גאונית מבחינה עלילתית העובדה שהם קצת גדולים יותר, כלומר גם אחרים ומפחידים וגם טובים יותר, וכמה מדויק המיקום העלילתי של הגילוי שלה, באמצע הקרב האחרון: חדוות ההכרה הפתאומית, חדוות הדברים-הם-כמו-שהם-צריכים-להיות, שיוצרת ההתגשמות המוחשית הפתאומית בגוף של הגדלוֹּת המוסרית המופשטת שכבר הבנו. זה רגע גאוני כי הוא עדיין יוצר קצת זרות פתאומית, ניכור ופחד, שהיו יכולים להיות מתורגמים להזדהות חדשה עם האנושות, אבל בשלב הזה אנחנו מעדיפים לזנק בבת-אחת, כמו הגיבור, כבר לזרוק את האנושות הקטנונית הישנה הזאת ולהישכב כמוהו בזרועותיה הגדולות והכחולות של האנושות החדשה.

בעצם זה רק הסיפור הדתי הישן והטוב: הפנטזיה על להשיל את חטאיך הקודמים ולהפוך לאדם החדש ולחיות בגן עדן, וששאר האנושות תישאר בגיהינום שלה.

למלשינים אל תהי תקווה

ארגון "שוברים שתיקה" פרסם את עדויות החיילים ממבצע "עופרת יצוקה". מה אפשר לכתוב על זה בכלל? שזה מזעזע? זה לא מזעזע. לא חשבתי שהדברים התנהלו אחרת. ודווקא רציתי לכתוב על זה, אבל מה עוד כבר אפשר לומר?

לאחרים דווקא היה מה לומר. אפילו די הרבה. אחרי קצת זמן בעיתונות, אתה לא צריך אפילו לחכות לטורי הדעה. אתה יודע מה יהיה שם. משמאל – לחקור את ה"כשלים"; ממרכז – העדויות לא אמינות; מימין – העדויות לא אמינות, למלשינים אל תהי תקווה, השם יקום דמם.

בקישור הקודם ניתן לקרוא תמלול של חלק מהשיחה בין עירית לינור לקובי אריאל. השניים מתפללים בקול לכמה "חֵזְקִי", שיקומו ויראו למוסרים האלה מה זו ציונות. וגם זה לא מזעזע, וגם זה צפוי עד בחילה. החידוש היחיד הוא תיבול הפולקלור היהודי מצדו של אריאל, וגם לזה יכולנו לצפות, בעצם.

  התמונה מכאן

אבל כדאי לקרוא בכל זאת, כי כך נראית המלכודת שבה נמצא השמאל הישראלי היום. אם אתה יוצא להעיד, היה מוכן לכך שייכנסו בך. עד העצם. כאשר "שוברים שתיקה" רק הוקם, המשטרה הצבאית פשטה על התערוכה של הארגון, החרימה את הפריטים שהוצגו, ופתחה בחקירה נגד המתלוננים. הם הרי העידו על ביזה, לא? אנשי "שלום עכשיו", לא בדיוק הטיפוסים הכי רדיקלים על הסקאלה, חוטפים איומים ומכות ממתנחלים בשטחים, בכל פעם שהם מנסים לקבוע כמה התנחלויות בדיוק יש; ומי שהולך לבילעין או נעלין, ובכן, דמו בראשו. אם, מצד שני, תחליט להעיד מבלי להיחשף, אז לינור ואריאל יכעסו נורא. אליבא דלינור: "תבסס את עצמך, יא זבל".

כמה נורא, ככה פשוט. אליעזר יערי, מי שהקליד את הדברים, משווה בין השירות הצבאי של אריאלי ולינור לבין זה של אנשי "שוברים שתיקה". הופה, לכאורה קלף מנצח. אבל גם זה לא מדויק. כי אם אתה לא עשית צבא, או לא עשית קרבי, או לא עשית קרבי מספיק, אז אתה משתמט. אבל אם עשית צבא, וראית דברים, למה לא דיווחת על זה קודם? איפה היית בזמן אמת?

תמיד יש מה לומר, ותמיד יהיה מי שיגיד את הדברים. בתוך מערכת הקודים הישראלית, קשה לצאת גם שמאלן וגם צודק. אבל לפעמים צריך לנסות. קראו את העדויות הללו, נסו לחשוב אם אתם הייתם יכולים להמציא אותן. לא רק את הסיפורים, את השפה. קראו איך השפה הצבאית מצליחה לכסות על פשעים, גם כאשר דובר השפה הזאת מנסה לספר על הפשעים האלה. לא כך נראה זיוף.

ואם אתם רוצים לשכנע מישהו, זכרו שהאנשים שבוחרים לא להאמין לעדויות הללו הם אותם אנשים שקוראים את העיתון ומצקצקים על הפוליטיקאים המושחתים וכתבות הפלילים; הם אותם אנשים שמתנדבים לספר איך הולך ופוחת הדור, ואיך אין לנוער כבוד לכלום; הם אותם אנשים שראו בכל הארץ כתובות של "מוות לערבים", וראו איך, באוטובוס, ערס נטפל למישהו סתם בשביל המשחק. הם יודעים איך העם שלהם נראה. בישראל, צה"ל הוא ממלכה אבודה ומנותקת. כולם היו שם. כולם יודעים איך זה באמת עובד. אבל אף אחד לא רוצה לעשות את החיבור. הגיע הזמן לשכנע אותם.

* ואני, אני שונה? בפסקה הראשונה כתבתי על המבצע ש"לא חשבתי שהדברים התנהלו אחרת". כמה אמון אני יכול לתת לצה"ל? גם אני, כמו ישראלים רבים, קובע את דעתי מראש.

אבל לי יש סיבה. שמעתי את דובר צה"ל משקר יותר מפעם אחת. למעשה, משרד הדובר שיקר לי אישית כמה פעמים. למעשה, חשבתי להקים אתר שיעקוב אחר השקרים האלה. אין לי את הזמן. מישהו רוצה לקחת את זה על עצמו?

* הפוסט כולו רק מגרד את פני השטח של פוסט של קרן, שיום אחד עוד ייכתב, אם רק אצליח להוציא אותה מרבצה. קרן, איה אבדת?