She is topping up your engine oil for the cross-country coming up. Your RPM is hitting a new high. To wait any longer would be to lose prime time…
She picks up a Bugatti's momentum. You want her more at a Volkswagen's steady trot. Squeeze the maximum mileage out of your gallon of gas. But she's eating up the road with all cylinders blazing. You lift her out. You want to try different kinds of fusion. (Bunker 13, אנירודה בהל)
הציטוט הנהדר הזה לקוח מתוך הסצינה הזוכה בפרס סצינות הסקס הספרותיות הגרועות ביותר לשנת 2003. כדאי לקרוא את הקטע המלא, הוא מושלם ומרתק. הוא המחשה רבת עוצמה לכוח הבלתי-אפשרי של המלכודת הספרותית שהיא כתיבה על מין.
מלכודות ספרותיות הן אחת האפשרויות התיאורטיות המגניבות והזנוחות ביותר בשטח, וכתיבה על מין היא כנראה המפורסמת שבהן, מפורסמת מספיק בשביל להפוך לתחרות שנתית, חזקה מספיק בשביל להצליח, שוב ושוב, להפיל כותבים נוספים לרשימת המנצחים בתחרות. מיטל כתבה כאן לא מזמן על זה שאין מספיק חדווה בסקס בספרות. היא צודקת, כמובן, אבל נראה לי שהיא תובעת דבר מה קשה במיוחד, גם אם אפשרי. כאילו המין הפך למשולש ברמודה של הספרות. איכשהו כולם יודעים שאסור, ובכל זאת טסים פנימה. איכשהו כולם מתרסקים.
***
כשלעצמו, מין לא צריך להיות מסובך כל כך. לפעמים הוא כן, אני יודע, אבל הוא לא חייב להיות. כלומר, מין במציאות לעולם לא גרוע כמו בספרות, וכשהוא גרוע, הוא גרוע לגמרי אחרת. הסיבה העיקרית היא מן הסתם היסטורית. לקח זמן עד שהתירו לכתוב על סקס, שלא במרומז, שלא בדילוגים, וכשזה קרה כתיבה על סקס נעשתה הצהרתית.
הנה כי כן, מין נעשה כה דרמטי עד שכאשר מדברים עליו, על הכל יש לשתוק. כתיבה על מין משולה לאדם שעומד על שולחן בית הקפה ומכריז: בואו ונדבר על מין. קצת כמו ה"להיות או לא להיות" בהמלט, סצינה שצוטטה עד שנעשתה למבחן. כיצד השחקן הזה ישחק הפעם. הנה, הנה אומרים את "להיות או לא להיות".
קל להיכשל במבחנים כאלה. השופטים נוטים לביקורתיות יתר, והמתמודדים נלחצים. אבל זו לא הסיבה היחידה. זו לא יכולה להיות הסיבה היחידה. אף אחד לא הכריח את אנירודה בהל, הזה שצוטט קודם, לכתוב רע כל כך. ולחץ לא יכול להסביר הכל.
***
מין נמצא בצומת תרבותית משונה, שבין בושה לכורח. הכורח לעשות, הכורח לדבר. כתיבה על מין כמעט תמיד נעה בין שני הצירים האלה, בעוד שמין עצמו – לא כל כך. ראו את הקטע שצוטט קודם. הוא מצליח להיות מבויש ופורנוגרפי בה בעת. אין כאן זין וכוס, יש מכונית מטפורית. אבל המטפורות הללו, המחורבנות כשלעצמן, לא מותירות מקום רב לדמיון. כל הדברים שמין יכול להיות, כל מה שמצחיק ומגרה ומשעמם ומוצלח במין נעלמים. נותר רק הסטפס המסורבל הזה בין הבושה לצורך לכתוב, שיר עילג בין הטיפות.
וגם זה לא כל העניין. כי כתיבה על מין לא נעשית בוואקום. היא נעשית לצד דברים אחרים שנכתבו על מין, נתיבים סלולים זה מכבר לדיבור הזה. כי מין, יש לדעת, ניתן לכתוב כפורנוגרפיה, כגרוטסקה, בקריצה ובהתייפייפויות מטפוריות. אלה, פחות או יותר, כל האפשרויות המוכרות.
לכאורה, הפתרון הוא נוסחת הקסמים של הפורמליזם הרוסי – הזרה. אבל זו בדיוק הבעיה בכתיבה על סקס, זה בדיוק מה שהופך אותו למלכודת. הדרכים הממוסדות לכתוב על סקס לא מסדירות רק את הדיבורים של האנשים שבחרו ללכת בהן – באלו מלים להשתמש, מתי לאזכר חלקי גוף שונים, אלו חלקי גוף לאזכר – הן מכוננות גם את הדרך שבה אנו קוראים, ולכן גם ניסיונות דיבור אחרים אודות אותו מושא. אם תכתוב על מין בחדווה, תיחשד בפורנוגרפיה, אם תנסה ריאליזם תיחשד בגרוטסקיות. כל מילה מקרבת אותך לנתיב שיח קיים, לדרך שנסללה, ואם תלך קרוב מספיק, יקראו אותך לאורה. וכל מילה כאן טעונה כמוקש. כוס וזין רומזות פורנוגרפיה, מטאפורות של מכוניות רומזות להתייפייפות. ההתמקדות בפעולות הגופניות היא פורנוגרפיה או גרוטסקה, הניסיון להתעלם מהן – קריצה ואסתטיזציה. כל בחירה, קונקרטית ככל שתהא, תקרב אותך לבחירות קודמות, של אנשים אחרים, ואם תתקרב מדי כבר לא תכתוב על מין, אלא על "מין". כלומר, תהפוך בעצמך לחלק משכבת הדיבורים העבה הזו, שמכסה את המין ומעלימה אותו.
הזרה משמעותית יותר אפשרית, כמובן. אפשר לכתוב על סקס אחרת, אבל עצם הניסיון פירושו כתיבה שנוצרת ביחס לכתיבה הממוסדת, ביחס לנתיבים המוכרים, ולכן גם כתיבה מוגבלת מאוד, דרך צרה שבצידה האחד הפורנוגרפיה ובשני ההתייפייפות. קראו שוב את הקטע שצוטט קודם, זו דוגמא רבת הוד. הבעיה אינה לכתוב על סקס "אחרת", אינה להחזיר למין את מיניותו, אלא לכתוב על סקס כפי שאתה מעוניין – בחדווה, בסתמיות, בשעמום. קרן ניסחה זאת היטב: איך כותבים על סקס כעוד פעילות אנושית?
ויותר מכך, איך כותבים על מין כפורנוגרפיה, כפי שהוא יכול להיות לעתים, מבלי לכתוב פורנוגרפיה? איך כותבים על מין כגרוטסקה מבלי לכתוב גרוטסקה? ואיך כותבים מין באורות רכים של סצינה ארוטית זולה מבלי, ובכן, לכתוב אורות רכים של סצינה ארוטית זולה? במובן זה, הדיבורים הקיימים על מין אינם נתיבים סלולים, אינם מאפשרים לדבר באמת על מין, כלומר על האקט עצמו שמתרחש בעולם המיוצג. הבחירה לכתוב על מין כמכניקת איברים משמימה כבר לא מתארת מין שנראה כך, אלא היא בחירה אסתטית-סגנונית, מנותקת מהעולם שאותו היא מתיימרת לייצג.
***
ב"חולית" שותה פול מואד'דיב, גיבור הספר, שותה את "מי החיים" וזוכה לראות את העתיד. "חולית" הוא כנראה הספר היחיד שקראתי שבו הנבואה נלקחת ברצינות. כי מואד'דיב רואה את העתיד הרחוק, ועתיד זה, שכבול לבלי התר בפעולותיו כיום, מתרחש ג'יהאד ענק, חוצה גבולות. ומכאן והלאה, פעולותיו של מואד'דיב בהווה נועדו לסכל את אותו גורל. הוא עושה שינויים קטנים, מתקן מסלול בזהירות, ועדיין הג'יהאד העתידי עודנו לפניו, עודנו תוצאה ישירה שלו עצמו. זו אינה קסנדרה, שאיש אינו מאמין לנבואותיה, אלא נביא שיוצר את הטרגדיה אותה הוא רואה תמיד. כך, כיום, נראית לי הכתיבה על המין. כמו אסון בלתי נמנע וצפוי מראש, עם כל בחירה שנעשית.
והאמת היא שזה לא חייב להיות כך. ספרים לא חייבים להכיל סצינת מין אחת, תמיד אחת, שהיא תמיד חלק מכריע מההתפתחות העלילתית (גבר פוגש בחורה, הם מזדיינים. הכל משתנה לעד) או חוליה נוספת, מיותרת, בשגרת העולם (גבר פגש בחורה מזמן, הם הזדיינו הרבה. שום דבר לא ישתנה עוד). מין יכול להיות התפתחות, חלק מיחסים שגדלים לאט, שנעשים טובים או רעים יותר. הוא יכול להיות שגרה, אבל לא השגרה המכחידה הרגילה, אלא שגרה שפויה ומוצלחת. הוא יכול להיות סתם, המשך היחסים באמצעים אחרים, המשכם של החיים עצמם. כמו שהוא באמת, לפעמים. לא כמו שהוא נכתב.
» התודות, אגב, לקרן, שלולא השיחות איתה הפוסט הזה לא היה נכתב, ומעט ממנו, אם בכלל, היה נחשב »
מקסים.
(סליחה, כן? סופרלטיב אולי ככה-ככה)
רציתי להגיב על זה כבר אז אצל מיטל, אבל התעצלתי. אתה צודק כמובן אבל גם לגמרי טועה. אתה פשוט לא מסתכל למקום הנכון. בושה ופורנוגרפיה זה מאד אמריקאי, בגלל הפוריטניות. והצרפתים (שגם הם הוזכרו בתגובות למיטל אם אני זוכרת נכון) הם אמנם לא פוריטניים אלא אנינים שזו צרה מסוג אחר שמולידה את סיפורה של או, בטאיי וכו'. (ואם זה נשמע סתום אז אפשר לחזור לאוכל: לאיסלנדים יש "מעדן" שעשוי מבשר של כריש שקוברים באדמה ונותנים לו להרקב ושכחתי מה עוד. זה חריף ומסריח ומשונה ונחשב למאכל שרק איסלנדים יכולים לשאת ובכמויות זעירות, לא מציעים אותו לזרים חוץ מלצרפתים, רק הם יודעים להעריך את זה, כי הם כבר מזמן עברו את הטעים הפשוט). אבל אם תפנה את ראשך לדרום אמריקה למשל, תמצא שפע של מין מסוג החדווה. הדוגמאות אינסופיות – מז'ורזה' אמדו ועד אנטוניו סקרמטה ששם ספרו "סבלנות לוהטת" הוא ציטוט מנאום הנובל של נרודה שגם הוא עצמו שאל אותו מעונה בגיהנום של רמבו, וגם אצל גרסיה מרקס יש (נדמה לי שהוא מתקרב לפעמים לשיגרה, לפחות כשהוא כותב על מין של זקנים) וכן הלאה. וכמובן שאי אפשר לדבר על סצנות מין (כלומר אני לא יכולה) בלי להידרש לאלף לילה ולילה המשופע בשכמותן, כולל הפורנו הלא פורנוגרפי שאליו אתה מייחל. קח למשל את סיפור ה"סבל ושלוש העלמות" שבו סבל פשוט נשכר על ידי יפהפיה מסתורית ומגיע לבית המפואר (כולל בריכה פנימית) שבו היא מתגוררת עם שתי יפהפיות נוספות. זו פנטזיה כל כך עסיסית ומצחיקה (בייחוד בתרגומו הנלבב של ריבלין), ובה בעת גם שנונה ומסודרת עם מבנה פורמליסטי מושלם.
זו קצת התגובה שקיוויתי לה, למען האמת, כי הנחתי שכל הטיעונים הללו תקפים לתרבות וחצי בערך, ונחמד לשמוע שזה באמת כך.
מה שעניין אותי, יותר ממין, זה עניין המלכודת. איך זה שמשהו הופך למלכודת, כולם יודעים זאת, וכולם נופלים לתוכה. וזה עניין אותי כדי לדבר, בעצם, לא על מין, אלא על לאומיות, בפוסט אחר לגמרי.
מהספר "ערבסקות" של אנטון שמאס אני לא זוכר כלום מלבד מסצנת מין יפיפיה שמתרחשת לקראת סופו, כאשר הגיבור, שנדמה לי שהוא נער מתבגר, שוכב עם מישהי. מה שיפה שם הוא שהסצנה מעלה זיכרון של הגיבור מתחילת הספר, שם הוא נפל לבאר או משהו כזה. כלומר הסצנה מסופרת על ידי חזרה, כמעט אחת לאחת, על המילים ההן, מתחילת הספר, שפתאום מקבלות משמעות שונה לחלוטין (והלא כל הספר הוא זכרון של מה שהיה – התרבות הפלסטינאית לפני מדינת ישראל – ושכיום מקבל משמעות שונה לחלוטין). והכל כתוב בעברית יפיפיה שהלוואי שהיתה לי. אז הנה פתרון מתוחכם לעניין.
זה פיתרון מגניב ממש, אבל הוא קצת מתחכם, לא? כלומר, הוא הולך בין הטיפות. בהצלחה, אבל עדיין ביניהן.
אבל שירה דווקא יש על מין, כלומר, טובה. ואפילו בעברית (שרון אס! שרון אס! שרון אס!).
אז צריך לסייג את זה לפרוזה.
לא חשבתי על שירה. את צודקת. מעניין למה, בעצם.
ואגב, כתבה מוצלחת בנושא: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1145772
נכון, בעצם זה פתרון שעוקף את הבעיה… כנראה שיש באמת בעיה.
פוסט מלא חדווה על מין זו כבר התחלה טובה!
אבל אני חשה בלבול בדמויות. מי נכלא במלכודת הזאת? הקורא אמור לתת את הכותרות האלו לקטעי המין? נראה לי שיותר הוא עסוק להבין האם זה מחרמן אותו ואיך זה מקדם את העלילה ומה זה עושה לדמויות וככה. הסופר אמור לחוש במלכודת הזאת? הוא פשוט נזכר ברגעי הסקס שלו ומנסה לתאר אותם כמיטב יכולתו, בהתאם לדמויות בספר, ללשון הספר וככה. יוצא שהיחיד שיכול להיתקל במלכודת הזאת, ולהישאר בה לנצח כמו הארנב שלעולם לא מגיע לסוף המירוץ (שמא היה זה הצב?) הוא מבקר הספרות. ולו לגמרי מגיע.
נראה לי שבכל שיפוט ספרותי-אסתטי אנחנו נוטים לתת את הכותרות האלה, גם אם לא בשמות שחילקתי בפוסט. אני גם לא בטוח שסופרים פשוט נזכרים ברגעי הסקס שלהם ומנסים לתאר אותם כמיטב יכולתם. זה, בכל מקרה, כנראה לא מה שקרה בדוגמא ההיא, מלמעלה.
אבל, כן לזה: נראה לי שאם סופרים אכן היו פשוט נזכרים ומנסים לתאר כמיטב יכולתם, חלק מרכזי מהמלכודת היה נעלם. אחת הבעיות כאן היא מודעות יתר, כתיבה דיאלוגית כזו, עם כל מה שנכתב ויכתב ונקרא. וגם המבקר נכנס כאן, כי הוא חלק מכל התהליך של קריאה וכתיבה גם יחד. וזו לא כל הבעיה, משום שקוראים נוטים לקרוא, פעמים רבות, בהתבסס על מודלים ז'אנריים קודמים, כך שגם אם את כותבת כפי שרצית, מבלי להקשיב לאינספור הקולות שהם הספרות, הקורא לא בהכרח יקרא אותך כך.
רק לפני שבוע יצא לי לדבר על זה עם מישהי בהקשר של הכתבה ב"הארץ".
רשימה ראשונית של כשלים שהשפה מביאה לתוך העיסוק בסקס וחותרים תחת המטרה לייצג אותו נאמנה ולאזן בין אירוטיקה ופורנו:
1. ייצוגים חזותיים יותר סלחניים בסקס (ציור, פיסול, קולנוע), כי לנסות ללכוד אותו בשפה, שזה מדיום
שנותן גוף למחשבות, רק חושף עד כמה סקס הוא נפלא מבינתנו.
עד כמה המילים שלנו לא מצליחות להקיף את ההידרה הזאת של מחשבות, רגשות ותחושות.
מאיר שליו כותב ברומן רוסי שכולנו יודעים מה זאת אהבה _עד_ ששואלים אותנו.
ואני אומר, במקרה של סקס, אנחנו אפילו לא יודעים לפני.
אם סקס הוא לא מעבר למילים, מה כן?
(לפי ההרטוגזונים – האלוהות, נכון? וגם הם יודו שפסיכדליה חזותית שולתטט!1)
2. שירה עושה את העבודה יותר טוב כי היא לוקחת את הדברים בחזרה למקום יותר מופשט ועל-זמני/רצפי. בעוד נרטיביות מכתיבה את הרעיון של הרצף, שבסקס, אלא אם אתה עושה סקס בעזרת השליף של סיינפלד, הוא לא העניין. סקס קורה בזמן ובמרחב, כזכור (בגלל זה קומיקס אירוטי/פורנוגרפי לפעמים עובד מצויין, דווקא).
אז יוצא לך משהו מכניסטי, שמנסה לטשטש את המכניסטיות שלו באמצעות פיוטיות יתר ( שאיפה לשירה, כמרחב סלחני יותר) וגם מתחמק מעיסוק בדבר עצמו מתוך חרדת פורנו. תערבב את שלושת אלה ותקבל את עמוס עוז.
3. בעצם עיקרון ההוראה (במובן הסמיוטי, אבל גם דידקטיקה עושה רע, הלא): לסמן במקום לזיין. הטעות הכי נפוצה ומאמללת במערב היא לראות בסקס סוג של סימפתום, תופעת לוואי של אהבה, תשוקה, מערכת יחסית, מבנים חברתיים, פוליטיקה (עם דומיננטה
שתואמת את האג'נדה). רק שסקס הוא קודם כל סובסטנציה. מהות. סקס הוא מקור. הוא עומד בפני עצמו. וזה אומר שעצם הרעיון לייצג אותו חוטף אותנו למסדרונות צרים ואפלוליים (שייתכן ואפשר לגאול אותם באיזה חפוז טוב צמוד לקיר).
מעבר לזה – גם לי יש איתך ויכוח יסודי בעניין הצומת התרבותי שבחרת. אפילו במערב זה לא רק ככה, כפי שצויין (וזוין). אני ממליץ לך לקנות באמזון את המאמר המלבב של אלן מור על אירוטיקה ופורנוגרפיה שנכרך לא מזמן בצירוף אנתולוגיה אירוטית ויזואלית לא רעה בכלל.
אחד הרעיונות הפחות מורכבים שלו שם הוא פשוט הקושי לאזן בין הדם שהולך למוח והדם שהולך לאיברים אחרים.
אבל חבל עם עניין הבושה (שאין על מה) והכורח (לא חייבים, באמת, הלילה יש לי כאב ראש בכל מקרה), למרות שאני מבין, אני חושב שלדור שלנו נפלה לידיים הזדמנות נדירה לצאת מזה.
ובסוף הכתבה בהארץ צוטט:
אפילו הסופר הווירטואוזי א. ל. דוקטורוב, מחבר רגטיים, הרים ידיים באופן פואטי ונפלא.
"אי אפשר לזכור סקס." כתב דוקטורוב. "אפשר לזכור את עובדת קיומו, את המרחב שבו התרחש, ואפילו את הפרטים. אבל את הסקס שבסקס אי אפשר לזכור, את האמת הממשית הגלומה בו, שטִבעה להעלים את עצמה לאחר מעשה. ניתן לזכור את האנטומיה, להיוותר עם תחושה לגבי המידה שבה ענתה על טעמך, אבל מהדבר עצמו, כהפגנה של קיום, כאובדן, כהצהרה משוכנעת על האהבה העוצרת את לבך כמו הוצאה להורג, לכל אלה לא נותר זכר בזכרונך. רק למסקנה שהדבר אכן קרה, ושהזמן חלף, והותיר אותך עם צללית שאותה ברצונך למלא שוב".
איזה ציור יפה! עשית לבד?
פוסט מעולה!
רציתי שמישהו (קרן?) יעשה קטגוריזציה מגניבה אחרי הרעיון שלך, כי לקרן יש את הפוסט המעולה על מהלכים במדעי הרוח, אבל בסוף הכנסת את זה בעצמך, ובטח לא יעשו פוסט נפרד על קטגוריזציה…. מה גם שעשית זאת היטב… (אם זה נשמע כאילו אני מאוכזבת שעשית זאת היטב, זה כי אני מרגישה שיש כאן בעצם משהו שעוד לא נעשה… (אבל באמת כל הכבוד על הפוסט, וזה)
אה, אני יודעת, אתם יכולים לכתוב פוסט סטרוקטורליסטי על, אמ…, על מהלכים שהשיח הלאומי מתקיל את האנשים שרוצים להתבטא באותנטיות ויוצא להם מעאפן בגללו.
וזה יכול להיות פוסט סיכום (או לא) לשרשרת הדיונים (המגניבה!) הזו שהתחילה אחרי שהיינו בהרצאה שראינו איך מרית נראית (דומה לעצמה מאוד!(למרית הדמיונית, כלומר) ושם אמרו שהאתוס הישראלי הוא מכשול לאנשים שרוצים לכתוב פנטסיה.
אז הנה.
בטח עיצבנתי אותכם (סליחה)
(אבל)
אולי בכל זאת תכתבו פוסט כזה (ואני לא אכתוב אותו אף פעם)
ובנתיים תודה על הפוסטים המעולים שאתם מייצרים בשבועות האחרונים.
כי זה הכי מגניב שנהיה פרויקט בלי שמגדירים שיהיה מראש. איך קוראים לפרויקט המתהווה?
כל כך אין לי מה לתרום לדיון כאן שזה כמעט עצוב. אז אני רק אגיד שזה פוסט נאדר (כן, ב-א'!) והתגובות גם.
מדהים, אני חושבת בדיוק כמו אורי רק בדיוק להפך. כלומר, ששתי הבעיות המרכזיות הן (א) זה שמתייחסים לסקס בתוך האחר-המוחלט של הפעולות האנושיות, מה שאי אפשר לעולם לדבר עליו, לסמן אותו, לייצג את המהות שלו וכולי, כל המיתיזציה המופרכת הזאת. רוצה לומר, הרי זה לא רק "פעולה אנושית כמו כל פעולה אחרת", אלא גם פעולה אנושית שמערבבת פעולות אחרות. וזה קשור גם ל(ב) זה שמתייחסים לסקס כאילו הוא לא-נרטיבי, כאילו הוא תבנית סטרוקטורלית קשיחה ולא קורה בו כלום, אלא הצפוי מראש, התקדמות לינארית משמימה לעבר העירום, ואז לעבר החדירה, ואז לעבר האורגזמה הגברית (אם אני כבר בשוונג הפמיניסטי הזועם). ונכון שיש סקס כזה, אבל יש גם סקס אחר, שבו אנשים גם הופכים זה את זה בסערה ונושמים במהירות ואומרים הו כן אבל גם ברגעים אחרים מדברים זה עם זה, מצחיקים זה את זה, ומפסיקים, ומתלטפים לאט, ואז מישהי מתרוממת על מרפק ואומרת משהו ומלטפת קצת מדגדג כלפי מטה מטה ויורדת למישהי האחרת מתחת לשמיכה, וחמים ואפל ושתיהן חצי נרדמות לתוך זה, ושוב מתלהטות, מישהי גומרת, ומעשנות סיגריה, ואז שוב מתחילים להזדיין, ומישהו הולך לשירותים, וחוזר, ומתחילים מחדש, וכולי וכולי. זה יכול להוות עלילה, לחשוף אופי של דמויות, לתת מקום למחשבות וכל זה (קצת אריסטו אף פעם לא הרג אף אחד) לא פחות מכל שיחה כואבת מלאת שתיקות רבות משמעות של זוג מתגרש, או מה שזה לא יהיה שספרות רגילה לדבר עליו.
וזה קשור במה שתיארת יפה כל כך, איך מסיבות הסטוריות כתיבה על סקס עדיין תמיד נעמדת על שולחן ומכריזה על עצמה "אני כתיבה על סקס", אבל זה לא רק זה אלא גם זה שאנחנו רגילים לחשוב על הסקס עצמו כאילו הוא תמיד נעמד על שולחן ומכריז על עצמו "אני סקס", כשבעצם זה לא תמיד כך, וגם אם כן, לא צריך להאמין לו. (וגם תולדות המיניות וזה).
איזה יופי שכתבת את הפוסט הזה.
חוץ מזה, מין זו מילה מצחיקה
נכון!, קרן. גם סקס לא תמיד עומד על מכונת הכביסה וזה.
במיוחד לא כשהיא מקולקלת
אגב שוונג פמיניסטי זועם-
הבעיה איננה היעדרן של סצנות סקס מופלאות בספרות. כי ישנן כאלה ולא מעט. הבעיה היא שספרות העוסקת גלויות במין ומערכות יחסים (כזו שההיררכיה הגנרית שלה, לדוג, היא: romance ==> m/f ==> anal) מוקצית לרוב על ידי המיינסטרים כספרות נשים או כפורנוגרפיה.
שיט, אני לא מאמינה ששכחתי להגיד את זה בתגובה הראשונה (תודה עדיה שאת שמה לב לדברים החשובים!) גם אני רציתי לשבח את האיור, ולשאול האם זה תוצרת עצמית או אמן אורח.
קרן, קראתי את התגובה שלך, מוקסמת, וחשבתי על הסצינה ההיא בחתונה מאוחרת של קוסשווילי. זה בדיוק סוד קסמה.
סקס הוא פשוט סקס, ומרוב שהוא מפחיד אותנו צריך לתרגל את הכתיבה שלו עד שנוכל להתייחס אליו כחלק אינטגרלי ולגיטימי מהנרטיב.
קשה לביצוע, מנסיון, אבל שווה לנסות. כיף לכתוב סקס.
אורי:
אני מאוד מסכים עם קרן לגבי עניין המהות (נקודה 3 שלך), אבל אני לא מסכים אתך גם לגבי נקודה 1. נראה לי שאפשר לייצג סקס במלים בלי יותר מדי בעיה. הנה: "סקס". כלומר, גם ייצוגים חזותיים, למשל, לא יתנו מקום למחשבות, שגם הן חלק מהדבר הזה. ובהרבה מאוד מקרים, אגב, גם הייצוגים החזותיים של סקס הם איומים ונוראים. הבעיה אינה לתפוס את כל הדבר הזה שהוא סקס, שכן אף סימון לא יכול לתפוס את כל הדבר הזה שהוא [הכנס כל דבר כאן]. שהרי גם מסמר לא יכול היה להתקיים ללא העולם שיתמוך בו. סימנים הם ייצוגים של אספקטים של הדבר, כל סימון. ונראה לי שקרן עלתה על נקודה יפה לגבי שזו בדיוק הבעיה, שאנחנו רגילים לבקש מייצוגי סקס להיות יותר מכפי שהם מסוגלים לו, ורגילים לבצע קטגוריזציה של סקס כדבר מה שיוצא מהעולם, שקיים לצדו.
לגבי הצומת התרבותי, כולכם ודאי צודקים. אבל המערב משתנה, והבעיה הזו עודנה עומדת, בגבולות כאלה ואחרים. כלומר, ודאי שיש דוגמאות הפוכות. ודאי שזה אפשרי. ועדיין, נוע ינוע.
עדיה:
אין לי סבלנות בשיט לקטגוריזציה. אם כי זה באמת חסר. ברגעים מסוימים בכתיבה הרגשתי טיעון נוסף, שנבנה על גבי הטיעונים הקודמים, חולף באוושה מעלי, וכמעט שיכולתי לתפוס אותו במלים. אבל רק כמעט, והעדפתי כבר לכתוב את מה שיש. אבל, בגדול, נראה לי שאפשר לתאר זאת בערך כך: קטגוריזציה של הדבר בעולם (סקס) שמקושרת לציוויים תרבותיים מתחרים (כמיהה, בושה), כמו שני שחקני טניס משני צדי מגרש וביניהם כדור => הכדור עובר למגרש הכמיהה, אבל רק חלקית => מתחילים לכתוב על סקס => נוצרות דרכי ייצוג => דרכי הייצוג מתווספות לקטגוריה ונעשות מטונימיות לה, אפילו יותר בהקשר של כתיבה. כלומר, הקטגוריה המלוכלכת מלכתחילה נעשית מלוכלכת יותר, קשורה יותר, בדרכים עקיפות, לציר הבסיסי של כמיהה ובושה. כל אחת מהדרכים הופכת לצד במאבק. פורנוגרפיה לצד הכמיהה, התייפייפות לצד הבושה. כל אחת מהדרכים, אבל, סובלת מהצד שבו היא אינה נמצאת. פורנוגרפיה פסולה מטעמי בושה, התייפייפות מטעמי כמיהה => דרכי הייצוג הופכות לחלק מהבעיה המקורית, שכן הן מזהמות את המלים עצמן, שמלכתחילה היו מזוהמות מעט. "זיון" מול "מין", למשל. חלקים בשפה נעשים כבולים לדרכי הייצוג => הקריאה מחפשת את הנתיבים המוכרים, ומקשה על יצירת נתיבים חדשים => הסקס בספרות נדפק!
והציור, זה אני, כמובן. אני מאוד גאה
יובל:
תודה!
קרן:
כן! בדיוק! אבל בול. והיכן הגרב שגרמה לקלקול?
מיכל:
את תאלצי להרחיב. פוסט?
עלמה:
אני!
איתמררררר!!!!!!!! תעשה לי אקדמיה!!!
קרן – את מתפרצת לדלת פתוחה, אבל מי אני שאנשוב נגד השוונג. גבר, הטרוסקסואל, לבן, מה בכלל פתחתי את הפה.
הרשימה שלא לא היתה של דברים שחוסמים, אלא של דברים שיוצרים קשיים והופכים טקסטים מוצלחים על סקס לנדירים. (אולי שווה לעשות איזו רשימת וויקי שיתופית של טקסטים טובים על סקס)
1. הוא גם וגם. זה שאני נותן לו את הכבוד הראוי לא אומר שאני בעד גלוריפיקציה. הוא גם סקס בס' הידיעה (פאן אינטנדד) והוא גם הדבר המצחיק הזה ועוד דברים. הפולימורפיות הפרוורסית בהגדרה הזאת היא לא משהו שעובר למילים מעצמו. ולא רק שהוא לא "האחר", הוא כל כך אנושי שהוא כמעט בלתי ניתן להפרדה (בין השאר, למשל מהדברים שהדגמת יפה) ולמסגור, בהגדרה.
2. דווקא _בגלל_ הלא לינאריות שלו (השתמשתי במושג רצף בכוונה. כי רצף נרטיבי במובן הזה הוא כורח של השפה. לאו דווקא נארטיב ליניארי במובן המסורתי), ויותר מזה, זה שדברים לא עובדים באופן סיבתי. בגלל זה הוא בעיני לא נרטיבי _בהכרח_. הגישה לנרטיב (הדי פוסטמודרני) שאת מציעה, אולי סוג של פיתרון.
אבל גם זרם תודעה, כז'אנר, גם הוא מביא איתו מגבלות משלו, או ערימות האינדקסים שמסתובבים סביב הדבר עצמו, נוגעים לא נוגעים, אולי הם סימפתום ואולי הם בעצם הדבר עצמו. אמרתי פעם לאקסית "זוגות אוהבים עושים סקס ללא הפסקה. 24/7, מדי פעם יש להם אורגזמות". הערבוביה הזאת היא מאוד הולמת, אבל האם היא מצליחה לכתוב סקס?
מה זה "הזה" שהן נרדמות לתוכו?
אז אני מסכים עם איתמר לגבי סימנים של אספקטים וכל זה, אבל מה קורה במקומות שיש אספקטים כבירים שהם מחוץ לטווח הנגיעה?
(כל הנ"ל משתמש בדימויי נגיעה לא במקרה).
אורי, אתה נפרץ על ידי רוח רפאים. החלק הפמיניסטי של הטיעון לא היה מכוון אליך (ובעצם כל הטיעון היה רק בחלקו תגובה אליך). אבל אם להגשים לך את הפנטזיה רטרואקטיבית, אני יכולה לומר שמהלך ה"גבר, הטרוסקסואל, לבן, מה בכלל פתחתי את הפה" כדרך לגדוע התחלה של דיון פמיניסטי, או ביקורת על הפטריארכיה, או מה שזה לא יהיה, הוא די לא לעניין בעיני. או במילים אחרות, לא מפחידים בת של פולניה ב"אני אשב לבד בחושך".
לגופו של עניין, אני פשוט לא חושבת שבסקס יש יותר אספקטים כבירים שהם מחוץ לטווח הנגיעה, או שהוא יותר או פחות נרטיבי מטבעו, מאשר שאר החיים.
אבל אני מסכימה שאנחנו נוטים לחשוב על סקס, חלק מהזמן, כמשהו שהוא מטבעו כביר ומיתי וכל זה. ובמובן הזה הוא גם באמת מיתי וכביר. אבל הספרות צריכה להימצא מחוץ למיתוס כדי לתאר אותו נכון מבפנים.
נראה לי שזאת כמעט סצנת הסקס שקרן מדמיינת:
http://www.youtube.com/watch?v=CkCGciNLYDQ
אוי נו, לא היה ברור שזה חצי בצחוק? לא הבנתי אם זה מופנה אלי או לא, רק רציתי לוודא שהדברים שלי לא מושלכים לדלי הפטריארכי. לא לגדיעה של דיון פמינסטי, אלא כטענה שאני לא רואה משהו פטריאכלי בהשקפה שאני מתאר.
כנראה נצטרך להסכים לא להסכים. אמנם אני מאוד חילוני בכל הנוגע למיתוסים תרבותיים בכלל ורומנטיים בפרט, אבל זה שהוא חלק מהחיים לא אומר שהוא לא גם כביר. אישית, אני אפילו חושב שהוא אחד הפתרונות הפשוטים לבעייה הפסיכופיזית. קטע הפרוזה המקופל אצלך בטיעון נוגע בעיני בחיבור שסקס מציע בין יומיומי ונשגב.
כי אם הוא היה כל כך פשוט חלק מהחיים, לא היה ה"זה" הזה שאת הזכרת, ואני מתנצל אם אני קורא לתוכו יותר מדי.
או אם להשתמש בתירוץ פילוסופי נפוץ – אם זה כל כך פשוט, איך זה שזה כל כך מסובך? אז אולי הוא לא יותר כביר מכל מיני דברים, אבל הוא כן, במובנים שנגעתי בהם, יותר כביר מללכת למכולת או לקלף קלמנטינה. לא?
(ובכללי לכל הדיון, וודי אלן, נדמה לי: האהבה היא התשובה, אבל בזמן שמחכים לה, סקס מעלה כמה שאלות מעניינות.)
איתמר, תודה על פוסט מפרה במיוחד, שעורר דיון מעורר במיוחד!
על האיור כבר היו מי שהחמיאו, אז אני יכול רק להוסיף שמאוד אהבתי את החלק על חולית, שפתאום מגיח, ואת האבחנה שלך על רצינות הנבואה בספר הכביר הזה.
שתי מחשבות ראשוניות מאוד שהיו לי בעקבות הפוסט (ומתנצל גם על האיחור האופנתי) –
1. האם לא משתמע מהטקסט שלך שהספרות צריכה לייצג סקס? שאם יש סקס אחר זה יהיה נחמד אם יביאוהו לכאן? או במילים אחרות: האם לא משתמע שהספרות צריכה לייצג מציאות? אולי אפשר ללכת הלאה עם הדימוי המצוין של המלכודת, ולתהות בשביל מה בכלל צריך להיכנס ליער. כי הרי מנקודת מבט טכנועלתנית אפשר לומר שלא צריך לייצג סקס כדי להכניס אותו לנרטיב. במקרים שבהם ייצוג הסקס נועד לייצר אפקט, אז נראה לי שצריך לשאול את השאלה אחרת: אילו אפקטים תיאורי סקס אמורים ליצור, והאם כאן הספרות מצליחה או כושלת.
2. כתבת יפה על האופן שבו המנעד של הסקס המציאותי, היומיומי, לא מצליח להיות מתורגם לספרות הממולכדת. אבל האם באמת אפשר להניח את ההפרדה הזו כך? כלומר, כמה פעולות יומיומיות אחרות אנחנו עושים שהן כל כך טעונות תרבותית? כל כך סופרתו כבר, ובכזה ווליום? האם סקס כפעולה שגרתית מצליח להיות לגמרי מציאותי, או ש(כמו הנבואה של מואאדיב) הוא כמעט תמיד יהיה נגוע, באיזשהי רמה, בבדיוני-מיתי (הסקס המדהים ההוא שהיה לנו פעם, או ההוא שקראנו עליו בספר, או אפילו הסקס שקראנו בתיאור של קרן למעלה). אולי זאת (ביחד עם האורגזמה) היא אחת הסיבות שכל כך מתלהבים מסקס: כי בסקס אנחנו הופכות לדמויות ספרותיות יותר מבסיטואציות יומיומיות אחרות. ועכשיו שילכו סופרינו וינסו לייצג את זה (והנה, אגב, תשובה לשאלה המעצבנת ממקודם – למה הספרות צריכה לייצג סקס: כדי שנוכל להיות דמויות טובות יותר).
שזו תשובה מצויינת, ינאי. כי זה בדיוק זה (כן אורי, זה כזה) שאולי ייצוגים של מין משפיעים על המין או עלינו כדמויות במין יותר משהמין משפיע על הייצוגים, וכחילונית, ובעיקר במין הטרוסקסואלי אני מרגישה שאותן בעיות, אותן מלכודות שניסחת ככ יפה, איתמר, נמצאות במין עצמו, ולא רק בניסיונות לכתוב עליו. מלכודות שמנסים לא ליפול לתוכן, או כן להשתמש בהן, או לא להטלטל בין האחת לאחרת, בין הגזמה לשעמום, והן חזק מאוד בדימויים ויזואליים (זין על הוליווד) אבל גם בטקסטים. וזה קיים גם בדיבור על מין, או לפחות מה שאני מכירה על הדיבור הנשי על מין, שכל כך כל כך זקוק למילים נוספות, גם כשהוא לא מנסה להיות יצוג של מין אלא פשוט (אין דבר כזה, אני יודעת) דיבור על מין. או על מיניות. וזה דווקא כי את ממש צודקת קרן, עם הללכת לשירותים ולהרדם, ומצחיק ולא מחייב מכונת כביסה וזה, אבל גם שתמיד תמיד כן יש שם את הפוליטי והפסיכולוגי, והפיזי פיזי פיזי הזה, שבכלל אפילו לא התחלנו במערב באמת לדבר עליו.
ינאי ועדי, באיחור:
1. אני, כמובן, לא חושב שצריך לייצג סקס, אלא תוהה למה, אם בכל זאת רוצים, זה כל כך קשה. אני גם לא חושב שתיאורי סקס אמורים ליצור אפקטים מסוג מסוים בלבד. לכאורה, תיאורי סקס יכולים היו ליצור מספר אפקטים אדיר. בשטח, זה כמעט לא קורה, לפחות לא בספרות מערבית. וגם תיארתי קצת מזה. כלומר, אפילו הניסיון לייצר תיאור סקס מחרמן, ניסיון שאמור היה להיות פשוט יחסית, הופך, בשל המגבלות המתוארות, ל"פורנו". וזו רק דוגמא אחת.
2. זו נקודה מדויקת, שהאמת היא שהייתי צריך לחשוב עליה לבד, ולו בגלל שאיה פעם טחנה לי אותה. לפעמים, חלק ממה שאתה חושב עליו במהלך הסקס הוא "אני עושה סקס!", וזה קצת מוזר שהרפלקסיה הזו כמעט שאינה נוכחת בייצוגים של מין. התשובה הזו, אני מניח, היא גם לעדי. ואולי זו הנקודה שהכי חסרה בפוסט שלי – האופן שבו הדבר עצמו, המין, כבר התערבב עם ייצוגיו, והקושי להעביר בכנות גם את הדבר הפיזי וגם את מירוץ הסימולקרות שהוא מייצר בתודעה.