העולם כמרקחה

The Wire, אמרו לי כולם, היא סדרה ריאליסטית. מה ריאליסטית? אולטרה-ריאליסטית, אוּבֵּר ריאליסטית; סדרה שחושפת את המציאות כהווייתה. ואכן, זו סדרה ריאליסטית, לפחות במובן המשונה שבו אנו מגדירים ריאליזם.

דיוויד סימון, יוצר הסדרה, ביסס אותה על ספרו "The Corner", שעוקב אחר שנה בפינת רחוב שבה נמכרים סמים. זה מסוג הספרים שכמעט ואין לנו כאן, ספר של עיתונאי הבוחן סיטואציה חברתית, ולא את המערכת הפוליטית. העונה הראשונה בסדרה, מספרות השמועות, מבוססת על הספר, שבעצמו מבוסס על המציאות.

אז מה עושה את The Wire לריאליסטית? כמעט כל מה שהופך את הריאליזם בה למובחן. רוצה לומר, יצירה יכולה להיות ריאליסטית מבלי שזה יהיה הדבר העיקרי שאנשים יאמרו עליה, ולא זה המצב ב-The Wire. יש יצירות שהעולם בהן משרת את הסיפור, ויש יצירות שהסיפור בהן משרת את העולם. The Wire שייכת לסוג השני, יחד עם ספרים כמו "שוגון" ו"מלך עכברוש", ולהבדיל מספרים כמו "אבא גוריו", למשל.

אבל שלא כמו "שוגון" או "מלך עכברוש", בסדרה של סימון אין עולם חדש, אטלנטיס מזרחית שמגלה גיבור מערבי. העולם הוא בולטימור, וכל עונה בסדרה סוקרת אזור/סיטואציה אחרים – סחר הסמים בפינות, הנמל, המערכת הפוליטית, מערכת החינוך והעיתונות, בסדר זה. כדי להפוך כל זאת לחדש, ליפן של המאה ה-17, צריך לעשות דבר מה אחרת. ב- The Wire זה מתבטא בצילומים מלוכלכים ושימוש מרהיב בשפת דיבור ובמונחים מקצועיים; אגב, להבדיל מסדרות אחרות, כאן לא טורחים להסביר לך בעקיפין מה המונחים הללו אומרים, לעזאזל. כמה זמן לקח לי להבין ש-OT הוא קיצור של Over-Time, שעות נוספות.

אבל כל אלה לא היו עושים חצי מהעבודה, לולא The Wire בנתה את העולם אחרת. אחרת, כלומר נבדלת מייצוגים אחרים של אותן מערכות וסיטואציות. העולם בסדרה רקוב. המשטרה עובדת בעיקר כדי להשיג סטטיסטיקות טובות, ומוכנה לשם כך לוותר על חקירה של סוחרי סמים גדולים כדי לקבל יותר מעצרים של דגי רקק (שזה אולי הביטוי החמוד ביותר שאני מכיר בעברית); סוחרי הסמים אינם בריונים מגושמים, אך הם גם לא מוחות-על עם מבטא אנגלי; המשטרה כפופה למערכת הפוליטית, שכבולה לכוחות משלה, לסטטיסטיקות משלה, לדרישות משלה; ושום דבר לא עובד כמו שצריך.

זה לא CSI, "חוק וסדר" ואפילו לא "רצח מאדום לשחור". הסדרה, למעשה, נבנית על ההבדל בינה לבין הסדרות הללו. העולם בה נראה לנו ריאליסטי, והריאליזם שלו נראה מודגש, בעיקר בגלל שהוא מובחן מהעולם בסדרות הללו. ובה בעת, מרגע שראינו את The Wire, שוב אי אפשר לראות את הסדרות האלו מבלי לפקפק באמינותן.

אז למרות שיש טעם לפגם בכך שאנו מתייגים כריאליזם כל ייצוג שלילי של המציאות, יש כאן משהו מגניב. כי ריאליזם אינו רק תיאור עולם מסוג מסוים, הוא נעשה לריאליזם רק ברגע שבו הוא הופך את הייצוגים הקודמים של אותו עולם לייצוגים ז'אנריים. כדי להיתפס כאמיתי, עליו להרוג את הייצוגים הקודמים לו. וזה כל כך מזכיר את התפיסה של דה-סוסיר לגבי טבע הסימן, וכל כך מזכיר את הדיבור הפורמליסטי הישן על הזרה, שהתאורטיקן שבי צווח בתענוג.

הזרה מבוססת על ההנחה שהספרות היא מערכת כמעט אוטונומית, שפועלת מתוך עצמה. ביטוי מסוים מחליף ביטוי ישן לא בשל שינויים ביבוא התבואה לרוסיה במאה ה-19, נניח, אלא בגלל שהביטוי הקודם התבלה. אלה שטויות, מאחר שאין אוטונומיה מלבד בעולם עצמו. ובכל זאת, כמה מלבב לראות שדווקא במקום שבו המציאות היתה צריכה להיות בעלת הכוח, בדיבור על ייצוג ריאליסטי ואמיתי, אנו מדברים בעצם על "ריאליסטי יותר" ו"אמיתי יותר" או על "ריאליסטי, בניגוד ל". ומלבב אפילו יותר לראות שהטענה הישנה של דה-סוסיר לפיה ערכו של המסומן נקבע ביחס למסומנים אחרים, יכולה להתאים, בשינויים קלים, גם לתיאור מערכות ייצוגים גדולות בהרבה מאשר המילה הבודדת.

אבל בעונה השלישית, בערך, קורה משהו חדש. פתאום העולם כבר לא מפתיע אותך. אתה מקבל אותו כנתון, ומתחיל לעקוב בעיקר אחר העלילה. פתאום שוטר שמעלים גופה נראה לך כמו דבר סביר, ופוליטיקאי שמרמה סוחר סמים הוא הצעד העלילתי המתבקש. מרגע מסוים, העולם המיוצג נעשה למובן מאליו.

ואולי התהליך הזה דומה לתהליך ההטמעה של הכוח הפוקויאני או המיתוס של רולאן בארת. אנו פשוט מקבלים, משלב מסוים, את העולם כנתון. ומרגע שעשינו זאת, אנו גם רואים אותו כהגיוני, כלא-יכול-להיות-אחרת. העולם חדל מלהפתיע, ונותרות רק העלילות שבתוכו. ואולי זה מה שקרה גם בסדרות קודמות. אני זוכר את תחושת הריאליזם ב"רצח מאדום לשחור". אני זוכר את הריח של הדיאלוגים. ועתה התחושה הזו נראית לי כמעט מגונה.

13 תגובות “העולם כמרקחה”

  1. תשמע, בנאדם, זה יופי של פוסט.
    ובכלל, נראה לי, שלאט לאט אתה מוותר על ההבחנה הקצת מיותרת בין פוסט תיאוריה לפוסט מוצר תרבות, וזה עושה טוב לפוסטים שלך.

  2. סחתיקה. ואני מסכים לגמרי עם מיטל
    רק שזה לא כוח ההתמעה הפוקוייני וגם לא המיתוס של בארת (או, יותר נכון יהיה לומר שזה הם, רק שזה נאמר לפניהם).זה פשוט טבעו של רחש הגלים היומיומי (כמו שהגדירו אותו הפורמליסטים עצמם). ותאמין לי, כל יום בשנה האחרונה אני מנסה לשמוע אותו מחדש. רק לעיתים נדירות אני מצליח.

  3. T – לגמרי
    מיטל – תודה תודה. אם כי אני לא בטוח שאת צודקת. פשוט לא כתבתי תיאוריה נטו כבר זמן מה (שלא לדבר על זה שלא כתבתי כבר זמן מה)
    יו – ?
    דד לד – מה שאתה אמרת.

  4. סדרה מצוינת. גמעתי את כולה, עד שהגעתי לפרק הראשון בעונה החמישית.

    התרסקות התקווה – ממש גרם לי להפסיק לראות.
    כנראה שאני רוצה סוף טוב.

  5. **זהירות ספויילרים בפנים – למרות שאם לא ראיתם את הסדרה מעולם, סביר שהניימדרופינג לא יגיד לכם דבר**

    אין ספק שמדובר ביצירת מופת – הסידרה הטובה ביותר שראיתי אי פעם (שבאמת גורמת לרצח מאדום לשחור להחוויר). אני כרגע באמצע העונה החמישית, שהיא למרבה הצער טיפה פחות טובה מהקודמות, בעיקר בשל הקנוניה המקושקשת של פרימן ומקנולטי שממש לא מתאימה לאופי הסדרה.

    על שני דברים אני לא לחלוטין מסכים איתך. הראשון הוא שמדובר בעולם רקוב – הסדרה אמנם מציגה את הצדדים האפלים של החברה, ולא מעט דמויות סובלות בעל כורחם (סיפורו של רנדי צובט לב במיוחד). אבל לצד השרירותיות שתוקפת בעיקר בעולם חסר החוקים של הפושעים והמסוממים, ניתן לראות לא מעט דמויות ששולטות בגורלם – הצרות של מקנולטי נובעות, בין השאר מחוסר יכולתו לשמור על התאים המשפחתיים שלו, גם (**ספויילר!**) נפילתם של ברקסדייל וסטרינגר בל נבעה אך ורק מחוסר יכולתם שלא לחתור איש תחת רעהו. מהעבר השני, לא מעט דמויות – פרז שמתגבר על הזעם שלו ומוצא את מקומו בעולם, פרימן שכישוריו מביאים אותו בחזרה למקום של כבוד בכוח המשטרה ובעיקר דניאלס, כנראה הדמות החיובית ביותר בסדרה, שזוכה להצלחה מסחררת כמפקד ישר בתוך משטרה מושחתת – מצליחות בזכות החלטות טובות וכשרון. כן, יש המון שרירותיות בעולם של The Wire, ושום דבר לא מובטח – אבל זה רחוק מהעולם של "אוז" לדוגמא, שנעשתה יותר ויותר מגוחכת כשהבנת שברגע שדמות כלשהי רואה את האור, זה הרגע שבו היא תרצח/תעשה טעות גורלית/תאבד כל שביב תקווה.

    אני גם לא מסכים שהעולם של הסדרה משרת את הסיפור. יותר נכון להגיד שהעולם של The Wire מרגיש כאילו הוא מתנהל מעצמו, בלי קשר למצלמה, והמצלמה מתעדת את החלקים שמעניינים אותה באותו הרגע. זה נשמע כמו הנחה טריוויאלית בכל עולם בדיוני. אבל The Wire היא הסדרה היחידה שמרשה לעצמה להכניס לסצינה קצרצרה דמות ראשית שנעלמה לעונה וחצי (ברקסדייל), ולגלות שלא במפתיע מלך העולם התחתון לשעבר הפך לדמות משפיעה בתוך בית הכלא – ולהזכיר בשניות בודדות שלמרות העובדה שהסדרה התעלמה ממנו במשך זמן ממושך, הסיפור של ברקסדייל (ממש כמו זה של ניק סבוטקה ורנדי, שמופיעים גם הם להרף עין בעונה החמישית) עשוי להיות מעניין לא פחות מזה שסופר למעשה.

  6. ניר – הסוף סבבה
    נמרוד –
    העולם ב-the wire אינו חסר תקווה. אתה צודק לגמרי, זה לא אוז. אבל התקווה הזו היא פרי יכולתם של אנשים להתעלות מעבר לעולם שבו הם חיים. הבעיה אינה העולם חסר החוקים של הפושעים והמסוממים, עיקר האימפקט הוא בעולם החוק עתיר החוקים. אחת הסיבות העיקריות שבשלן נהניתי מהסדרה הזו כל כך היא התחושה שזה אינו סיפור של אנשים, אלא סיפורן של מערכות. בכל עונה – אם כי החמישית קצת שונה בכך – נאבקות זו בזו שתי מערכות או יותר. המשטרה מול כנופיית בארקסדייל, היחידה של דניאלס מול הנמל מול היוונים, וכו' וכו'. ולכל מערכת חוקים, וכל חוק ניתן לכופף או שניתן להתגמש דרכו.

    אני לא חושב שהעולם של הסדרה משרת את הסיפור. אני חושב, אם כבר, שזה הפוך. עם זאת, מתישהו בעונות האחרונות הסיפור נראה לי יותר ויותר חשוב, והעולם הפך לפחות מודגש.

    ומלבד זאת, בנאדם, אחלה תגובה :)

  7. אני חייבת להגיד,
    שאחרי כל ההתלהבות ששמעתי מאנשים וירטואליים – הלכתי (בהשאלה) לבדוק על מה מדובר
    והסדרה הזו, לא רק שהיא לא יותר טובה מסופרנוס, היא גם יותר גרועה.

    מובן שהעולם המיוצג בסופרנוס אינו ריאליסטי ויש בו דרמטיזציה, אבל בזה נמצא כל הערך של הסדרה, היא כמו הצגת תיאטרון ממש ממש ממש טובה, היא מבוימת בצורה מעולה, מצולמת בצורה לא טלויזיונית (במובן החיובי) והשחקנים טובים עד מאוד.

    כלומר – זהו מוצר סוג א בעל ערך תרבותי.

    הסמויה, מאידך, אמור לייצג עולם מציאותי, אבל העולם הזה פשוט לא קונה אותי, הדמויות די מוקצנות ואנשים הם פשוט לא כאלה בעולם האמיתי, כמובן נתון שהסדרה לא מתארת כל שניה ושניה מחייו של אדם אלא רק רגעים שחשובים לעלילה, אבל עדיין. בעונה הראשונה – עוד איכשהוא, אבל עכשיו הגעתי לעונה השלישית וזה פשוט מעלה בי מחשבות של "מה לעזאזל". נכון – יש שם דמויות שובות לב, נכון יש שם מסר – כנראה תפקידו של המסר יותר חשוב מחשיבות אקט העברתו או משהוא, קשה לי לשים את האצבע על מה בדיוק לא טוב בסדרה הזו, אבל זה לא "זה".

  8. היי איתמר
    אהבתי את המאמר.
    אני חושב שהרבה מעריצים מתארים את הסמויה כסדרה מציאותית גם בגלל ג'אנר הראליטי שהשתלט על לוח השידורים אפילו על עורכי לוח השידורים.

    נמרוד הזכיר פה שלא הכל שחור. דווקא פה החליטו היוצרים לעדן קצת את המציאות. האיש עליו מתבססת דמותו של בבלס נפטר מאיידס. הוא היה מודיע של המשטרה וגם מקור עיתונאי והיה ההומלס הראשון ואולי האחרון בהיסטוירה שזכה למודעת פטירה בעיתון.

    פצחתי בבלוג חדש בו אני מנסה לכתוב פרשת שבוע על פי פרקי הסדרה שלא לאמר עשיתי מהבשורה קרדום לחפור בו. אשמח אם תבוא להציץ.

    weelythewire.blogspot.com

  9. סיימתי הרגע לצפות בעונה הראשונה והטקסט שלך פשוט מעלה בי אושר על כך שהצלחת להמשיג ולנסח את התובנה הזו שהייתה בי אך לא הצלחתי לפרט אותה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>