אני לוקח קורס על מיכאיל באחטין, תאורטיקן ספרות רוסי חשוב, שבזכותו (ובזכות הזיווג הטמא שלו עם קריסטבה) יש לנו היום מושגים מרנינים כמו "אינטרטקסטואליות". דרור בורשטיין, שמעביר את הקורס, זיווג בין באחטין לבודהיזם, ונגע, נראה לי, בנקודה חשופה.
לקרוא את "הדיבר ברומאן" מרגיש כמו לקרוא את הבודהה, רק של השפה. כלומר, לנסות לקרוא מישהו שהבין שהכל קשור להכל, שהכל משנה את הכל כל הזמן, ושמעז בכל זאת לתת בכל זה סימנים. כאשר באחטין מדבר, למשל, על הדיאלוגיות שטבועה בדיבר, הוא טוען שמבעים רבים, משפטים רבים, מיוצרים מתוך מחשבה על התגובה המתוכננת אליהם. עוד לפני שהמשפט יוצא מהפה, הוא כבר מתפתל מסביב לטיעוני הנגד שטרם נאמרו.
אבל בד"כ טיעוני הנגד נאמרים. הם נאמרו שוב ושוב באינספור שיחות אחרות. המשפט שלנו, זה שאנחנו רוצים לומר, הוא חלק מתוך כל אותן שיחות, מיוצר מתוך הנחת קיומן. כאשר דוד גרוסמן פונה לאולמרט, בנאום שלו, ואומר שהוא שקל את דבריו בזהירות, לקח את הזמן, כדי שלא יוכלו לומר שמתוך צערו הוא דובר, הוא עושה זאת כי הוא ראה את הטיעון הזה מופנה כבר כלפי אנשים אחרים. וכאשר נוציא את אותו משפט, שחישלנו בזהירות כזו, הוא יהפוך לחלק ממבעי השפה, ויעצב משפטים אחרים אצל דוברים אחרים.
כמו לקרוא את הבודהה. זה די מעניין, בדרך אגב, לראות איך הוא מנסה לנסח את ההארה במלים. הוא מתחיל בדבר אחד וקופץ לדבר הבא, ומשם חוזר לאחור, ומתפתל סביב זה, וקופץ קדימה, ואז אומר כמה דברים על שירה, וחוזר לרומאן ולדיאלוגיזם. כאילו יש לו תבנית, מלאה גלגלי שיניים עדינים מאוד, בתוך המוח, שאי אפשר להניח אותה כמו שצריך בטקסט, במשפטים שנקראים ברצף הזמן, ושהדרך היחידה לתאר אותה נכון יהיה כך, כדיגרסיה על דיגרסיה.
בהערת שוליים יאמר שראוי היה שבאחטין ישתדל יותר בכל זאת.
פריצ'ר. הכרך הראשון והמיותר
פריצ'ר הוא קומיקס שמתאר את מסעו של כומר, חברתו (שאצבעה קלה על ההדק) וערפד אירי בעקבות אלוהים. הוא עמוס אלימות לתפארה, משלב את הפמליה של מעלה, הפמליה של מטה, קצת מערבונים והרבה מותחנים וסרטי מסעות. מלבד זאת, פריצ'ר, לפחות הכרך הראשון, ניחן ביכולת המופלאה להיעשות מעניין פחות ופחות ככל שהעלילה מתקדמת. עמודים ספורים לקראת הסוף אתה כבר תוהה אם שווה להמשיך הלאה.
אחת הסיבות לכך, נראה לי, זו הדיאלוגיות הבאחטינית המוגזמת שלו. פריצ'ר טובע כל כך בתוך הדיאלוג המדומיינים עם כל אותם ספרים/סרטים/קומיקסים ששיחקו על עלילות דומות, שהוא כבר לא מסוגל לנוע. כאשר הוא נע – ויצויין כי עלילה דווקא יש שם – הוא עושה זאת תוך כדי דיבור עם כל אותן עלילות שלא נבחרו, שנבחרו בסיפורים אחרים. כאשר הרוצח הסדרתי מספר למה הוא רוצח (כדי לראות עד מתי הוא יוכל להתחמק), הוא מוסיף הערת "חשבת שזה בגלל שאבא שלי אנס אותי בילדות או חרא מהסוג הזה?". אפשר לחוש את הרגע שבו התבשלה הסיבה הזו אצל הכותב, הועלתה אל חלל הראש, ונבחנה אל מול אינסוף עלילות אחרות, שאיתרע מזלן וכבר נכתבו והוסרטו וצולמו וצוירו.
ב"השחקן" של אלטמן חוזר תמיד המעמד הבא: תסריטאי יושב מול מפיק, ומנסה לשכנע אותו להפיק סרט. הוא מתאר את הסרט ב-30 שניות, ועושה זאת באמצעות סרטים אחרים – "זה הפנתר הוורוד פוגש את גונבי האופניים". פריצ'ר מסריח ממאמץ להיראות חדש, אבל נראה כמו "דוגמה" פוגש את "הארי המזוהם". נראה גם שככה בדיוק חשבו עליו. ובכל זאת, גם זה יפה, אם משתדלים. אם משתדלים אפשר לראות את הזרם שנגדו מנסה פריצ'ר לשחות, ונכשל.
יש לי בלוג חדש ומצחיקקק עם סיפור מצחיק בהמשכים כנסו ותגיבו!!!
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=354756 Target=_BLANK class=msg>http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=354756>
אחרי שחשבתי על זה קצת, התכונה הזו דווקא חיובית לטעמי. אני נהנה מעצם הזיהוי של העליליות שלא נבחרו.
זה פשוט הטריק של המודעות העצמית שכשהוא משומש במידה הוא משעשע למדילטעמי. הדוגמא הבולטת ביותר שאני חושב עליה היא באפי (כאן יבוא הסמייליחורץ הלשון אם היה כזה, רק על זה שהזכרתי את באפי ללא שישתיקו אותי מימיושבי הבלוג הזה).
אה, ולי אין בלוג חדש ומצחיקקקקקקק, מצטער.
אניאגיד את זה למרות שמחר נריב בהתפתקות לאורך כל השיעור של זיווה: איתמר,בהנחה שקראת הרבה יותר באחטין ממני (אני הגעתי בינתיים לעמוד 136 ב"הדיברברומן". ואתה?), ובזהירות-בזהירות, נדמה לי שלקחת את משל כוס התה מהשיעורהראשון של בורשטיין ועשית לו רדוקציה פרשנית פשטנית.
אני חושבת שאלך לשבת מחר ליד רביבה.
בדרך אגב, נכון יום ראשון? – לא הברזתי לאחר שצילמתי לך את כל הספרייה;אלא שהשומר שבידיו הפקדת את הודעתך לי לא ידע עברית. כששאלתי אותו אם בחורנאה עד אימה עם חולצה משובצת הסתובב שם וחיפש אותי, הוא ענה – "הבחור? הואאמר אומרת אני ללכת אצל אָתמר, עכשיו חוזרת". חיכיתי עוד עשר דקות. אָתמרלא בא. והאיחור נבע מאכיפתו המחודשת של חוק הפקדת התיקים בספריה.
כמו כן, אין לי בלוג חדש ומצחיקקקקקקקק, ואם היה לי, לא הייתי מגלה לך
כמו כן, אין לי בלוג חדש ומצחיקקקקקקקק, ואם היה לי, לא הייתי מגלה לך
זה אכן נשמע טריק עלוב ומוכר עד זרא.
אבללפעמים, כשיש לו הנמקה תמטית, הוא דווקא עובד. נגיד, כשהולדן קולפילד אומרמשהו כמו "אתם בטח רוצים שאני אספר לכם מאיפה באתי ומה עשו ההוריםהמנוולים שלי וחרא בסגנון של דיוויד קופרפילד" (ציטוט מהזיכרון). זה נשמעהגיוני, וזה גורם לך לחבב אותו (כלומר, לי), כי הוא הולדן, והוא ילדמתבגר, וזה של הדמות ולא של הסופר.
אנילא חושב ש"מודעות עצמית" (המרכאות בגלל הקונוטציה החיובית) היא חיובית אושלילית כשלעצמה. אם לקחת את האורגיה הבאחטינית הזו הלאה, "מודעות עצמית"מקבלת משמעות על רקע שאר הדברים כולם. פריצ’ר, בעיני, לא משעשע. הוא משתמשבמודעות עצמית ככלי שמאפשר לו לעשות בדיוק את אותם הדברים שעשו כולם.במובן הזה, מודעות עצמית דומה קצת לאפולוגטיקה של איה, סיד מתחסד לכסות עלהסדקים.
אולי באמת כדאי שתשבי ליד רביבה
ראי תשובתי לאור.
הערהקטנונית: אני לא יודע מתי קראת את "פריצ’ר", אבל הוא יצא, למיטב זכרוני,כעשור לפני "דוגמה" והיה חדשני בזמנו. אולי מה שאתה כותב מעיד עלההתיישנות המהירה של טקסטים כאלה, אולי על רווייה שיש מהם.
cute, real cute, I"sh
ראיתי תשובתך לאור.
אני חושבת שאם לא רצית להגיד ש"מודעות עצמית מוגזמת זה מעצבן" ולהשתמש תוך כדי בבאחטין, אז לא הבנתי כלום.
ט.
אהיההראשון להודות שגארת’ אניס הוא כותב ציני ודי אובר-רייטד, עם נטייהלשבלונות ודמויות שטוחות. אבל מקוריות עלילתית, בעיקר בכרכים הראשונים,דווקא יש לו.
פריצ’ר יצא לאור כחמש שנים לפני דוגמה, לא עשור. קווין סמית’, קורא מוצהר,היה אמור לביים את הגרסה הקולנועית, ומפצה עצמו בשורת ריפ אופים ברוריםבדוגמה.
כשפריצ’ר יצא, קונספירציה דתית פוגשת מערבון פוגשת פאלפ פיקשן ( ספרותזולה 1994 אבל חייב די הרבה לסין סיטי הקומיקס 1991), היה די חדשני. זהבעיקר עשור של מוצרים היפר-פוסט-מודרניים במובן הקוקטיילי של המילה שגורםלו להרגיש מיושן.
לקומיקס המתועש האמריקאי יש הרבה מאוד מגרעות, אבל מיני תת ז’אנרים שלקולנוע וטלויזיה, דווקא הקומיקס היה אחראי מרכזי על תחייה מחדש של כמהז’אנרים זנוחים שהפכו לגדולים מאוד בקולנוע אחר כך. קונספירציה, גותיקהאורבנית, ופאלפ מערבוני הם שלושה מהם, ושלושתם מופיעים בפריצ’ר.
אובר אינטרטקסטואליות (יותר קריסטוית מבאחטינית) של יצירות אמנות זאת מחלהנפוצה מאוד, השאלה של מיאוס היא איכותית, לא כמותית. נראה לי. אבל לתקוףדווקא קו
דווקא קומיקס מיינסטרימי בינוני (אם כי רב סלר) מבית DC זאת התעללות בחלשים.
לדוגמאות אינטרטקסטואליות קומיקס מרנינות יותר – ניל גיימן, אלן מור, או להבדיל אלף אלפי – כריס ווייר.
יפהדברת, אבל אני חושב שאנשים מפספסים קלות את העיקר כאן. האינטרטקסטואליותהכושלת, עם ההקשר-אינסטנט למשבר המקוריות הפוסט-מודרני ופסטיש ומודעותז’אנרית ועוד כהנה וכהנה היא Red Herring, והעניין הוא בתבנית הכמו-שיחתיתשל התנצלויות, התגוננויות, אזכורי אגב, דיבוב מחאת הנמען, הערות סוגרייםודוגמאות ההיפותטיות שלובש המבנה העלילתי של פריצ’ר, וברעיון שניתן להאיראת הכשל מתוך המודל השיחתי כניסיון מאומץ מדי עד לנקודת הנלעגות לבצר אתהפנייה מפני כל תגובה של הנמען על ידי ספיחת הנמען כמתנגד פנימי וכלילתקולו כפקטור בבנייה של אקט התקשורת.
ודווקא את מור ו-ווייר הייתי מבדיל אלף אלפי מגיימן, ומוסיף לצדם אתמוריסון, במיוחד בנושא אינטרטקסטואליות מרנינה, שמוריסון משתמש בה ,בעיקרבדום פטרול, כדי לעצב מעין הצעת סדר-יום להאחדת הקאנון הקומיקסי-מד"ביוהדאדאיסטי-מודרניסטי כחלופה לנסיונות הקומיקס לחדור למיינסטרים הספרותי.אבל זה כבר סיפור אחר.
אני מקווה שזה בסדר אם אני אענה תשובה קצת פרימיטיבית…
קראתי מספיק ג’ארת’ אניס בחיים שלי כדי להיות די משוכנע שאין מצב שהוא כל כך מורכב כמו שהניתוח שלך מציג אותו.
ברמההפשוטה, כ"ז’אנר וורק" בידורי פריצ’ר יותר מוצלח מרב מה שיוצא לאורבמיינסטרים האמריקאי, והוא כיף לא נורמלי "איף יו לייק ת’את סטאף" כיצירתאמנות הוא קלוש, כתוצר תרבותי – כמעט וחסר משמעות.
הגישה שלי לקומיקס, ולאמנות בכלל, זה שאין שום סתירה בין לאהוב את הגבוהואת הנמוך, כל עוד אופק הציפייה מבחינה תזונתית מחובר למציאות.
הסרט ’דוגמה’ רק משל היה. לפניו, ולפני פריצ’ר, היה את "הביאו לי את ראשושל נסיך החלומות", למשל, שיצא ב-91’, ארבע שנים לפני הכרך הראשון שלפריצ’ר. לקומיקס יש זכויות רבות בכל מה שקשור לעירוב בין תרבות גבוההלנמוכה ולמיקס הז’אנרים שחדר אח"כ לקולנוע האמריקני, אבל הוא מבטא מגמה,ולא מחוללה הבלעדי.
נכון גם שזה לא הוגן כל כך לתקוף את פריצ’ר, אבל פריצ’ר שימש לי בעיקר קרשקפיצה ולא אובייקט לסיקור. הוא פשוט היה הדבר הראשון שסיימתי מאז שקראתיקצת באחטין, והוא התיישב יפה על הדברים. המיאוס, אגב, אינו כמותי אואיכותי, הוא שילוב מלבב של שניהם, כמו כל הדברים הרעים. כלומר, אנחנוקובעים את איכותו של הטריק הרטורי לא רק ביחס לעצמו אלא גם ביחס לטריקיםרטורים אחרים ביצירות ובשיחות ובמבעים אחרים.
ואלןמור אולי מתעסק באינטרטקסטואליות, אבל הוא עושה זאת בחן רב יותר. לגביגיימן אני לא בטוח. גם אני לא מתלהב מדי מהשילוב ההו-כה-מתוחכם שלמיתולוגיות וז’אנרים, אבל הוא עושה זאת יפה, וניכר שהוא עושה זאת גם כמעטברצינות אמיתית. את ווייר לא קראתי.
ונקודה אחת – אינטרטקסטואליות הוא אולי מונח קריסטבייאני, אבל היא יוצאתמתפיסת השפה של באחטין ונעשית חובקת כל. ואם הכל הוא אינטרטקסטואלי, ביןהיתר בגלל שאנחנו פשוט משתמשים בסימנים, נראה לי שבאחטין שימושי יותר, גםאם בעירבון מוגבל.
לגמרי מה שאתה אמרת (בפסקה הראשונה. רק אלוהים ואורי יודעים מה אמרת בשניה).
זהו,זה לא שגארת’ מורכב כל כך כמו שפלאי מורכב. בקצרה, נראה שפריצ’ר נכתב מתוךמודעות עמוקה מדי לתהליך הכתיבה וליצירות אחרות. הוא כל כך מודע לקיומן עדשכל פעולה בעלילה נכתבת ביחס לעלילות ולפעולות אחרות, וכך גם כל שיחה וכלנימוק. המודעות העצמית, אזכורי האגב והאפולוגטיקות הקצרות הן פשוט הדרך שלגארת’ לענות מראש לביקורת, שהוא מדמיין שתופנה נגדו.
לשם דוגמא, דמיין שאתה מתכוון לכתוב ספר על פלסטיני. נסה עכשיו לבנותדמות, ותגלה שהביצה הספרותית מגבילה אותך, ולכל בחירה שלך יש השלכותכמו-מוסריות בעיני הביקורת. סביר להניח שבמהלך הכתיבה, לא משנה איזו בחירהעלילתית תבחר, תניח מערכת פיצויים כלשהי, שנועדה להבהיר לקורא שלא, אתה לאגזען, ולא, אתה לא מתחסד, ולא, אתה לא יפה נפש, ולא, אתה לא ימני. אתהכותב מתוך דיאלוג. בפריצ’ר פשוט רואים היטב את הסדקים.
לא.רציתי לומר שמודעות עצמית נהיית מוגזמת, בין היתר, על רקע של יצירותאחרות. כיום, מודעות עצמית יכולה להיעשות מוגזמת בקלות יתרה. ראי מקרהבאפי.
צר לי על זה
אוי, עמימות אנושה נפלה בתגובה שלי, חוששני. הבהרה חיונית:
לא התכוונתי לומר שאניס משתמש באינטרטקסטואליות כרד-הרינג. התכוונתילומר שזה רד-הרינג בפוסט של אתמר: שסיח את הדעת, אבל אם מתמקים בו מחמיציםאת הנושא המעניין יותר של המודל השיחתי. המודל השיחתי, כמו שאתמר ציין,הוא כמובן לא איזו הברקה גאונית של אניס, אלא פשוט סמפטום מעניין לניתוחשל חרדת-היתר של אניס לגבי תגובת הקורא.
מסכים איתך לחלוטין לגבי פריצ’ר, בגדול, רק שבעיני הוא קצת נדפק במאזןהכוחות בין הטובים לרעים, שמוטה לצד הטובים בצורה קיצונית כלכך שטיפת מתחלא נשארת.
מהשכן, אם רמזת שאת אלאן מור ראוי למקם בנמוך דווקא, הרשה לי להגיב בזעם.אינטלקטואל גדול אלאן מור הוא לא, אבל יוצר גדול – כן, כן, בהחלט ובעליל.
הו נעורים.
חס ושלום. כמובן שלא.
יובהר מיד: לאלן מור יש את הזין הכי ארוך והביצים הכי גדולות. לנילגיימן יש זין ארוך אבל ביצים בינוניות. למוריסון ואליס ביצים גדולות וזיןבינוני, לגארת’ אניס בעיקר רוח וצלצולים. וכריס וויר הוא גלגול של אלוהותמייסונית.
(וברצינות, אלן מור הוא אחד האינטלקטואלים הכי גדולים שיש, זה שהוא אוליאינו כזה בתחומי הבון טון של התיאוריה הביקורתית, ולהערכתי בעיקר מבחירה,לא משנה את העובדה הזאת. ויוצר גדול, גם, ששיאו מאחוריו מרב הבחינות.)
מוריסון טוב ממור, אגב. אבל זה ויכוח לשבוע אחר.
no effin’ way
זה באמת הדבר הכי תמוה ששמעתי בשיחה הזאת.
הייתי רוצה לשמוע את הקייס הזה במלואו בהזדמנות. בטח לאור עונות הטראבסטי שלו עם הליגה.
לאלן מור יש מאסטרפיסים לזכותו. למוריסון, מה? ארקהם? אינביזיבלז?
אוקיי – בשבוע אחר.
או באחטין, באחטין – נעוריי האינטלקטואליים.
אגב, מה דעתך לקרוא את הרומן המסעיר:
מבנה של המהפכות המדעיות של קון?!
מרתק, סוחף ומלא דמיון.
פלאי- שאלה ברטוריקה, אסתטיקה ותקשורת – כשאתה מדבר אתה גם נושם באמצע לפעמים?אתה נוהג לגוון את הטקסט הדיבורי שלך בהטעמות קול? במחחות ידיים,בתנועתיות של הגוף.
אני, אישית, אחרי המילה השמינית שנכתבת באיזה סינטקס גרמני מימיהאוניברסיטה העברית בשנות העשרים שלה, במשפט פוסטמודרניסטי א-לה תפיסתהריזום הפוסטמודרניסטית ומשבר המקוריות ומודעות לז’אנר .. יאדה, יאדה,יאדה מתפהק לי ומפסיק לקרוא.
שאלה – האם ברצונך שיקראו אותך ברצינות?
טוב,טוב, שיהיה עכשיו: למוריסון יש את The Filth, בינתיים יצירת הספרות הדגולההיחידה של העשור, את Seaguy המבריק עד כאב, את סיפור הקויוטי-גוספל מאנימלמן, את האמצע של האינויזבולס, וחלקים נרחבים מדום פטרול. וגם המיסטריפליי, שכולם שונאים, הוא כביר בעיני, אבל יותר ככעין מאמר על הז’אנר הבלשימאשר כחווית קראיה.
אבל, מוריסון הוא מבחינתי באופן מוחלט יוצר שהבשיל רק בשנות האלפיים, ולפני חן היה גאון בפוטנציה בלבד.
כשהאתוס האנרכיסטי שלו נעשה אמביוולנטי וקרוע בינו לבין עצמו, ומטא-פיזיקהוהפוליטיקה שלו התחילו להתנגש אחת בשניה, והיצירות שלו התחילו יותר ויותרלסבוב סביב נסיונות ליישב את הסתירה הזו (בחיי, נורא ניו-קריטיסיזם מצידי,הא?), כמו בסי-גאי ובפילת’, הוא פשוט שוגר לספרה של גאונות שמאיתיםהיוצרים החיים שזוכים לטייל בה, בעיני.
הוא לא וירטואוז של המדיום ברמה של מור, זה נכון, אבל הוא וירטואוזלמדי\מאוד, והשליטה שלו המטען האסוסיציאטיבהי, האינטרקטקסטואלי והז’אנרישבה עם המדיום עליונה על זו של מור, בעיני. Seaguy, אם לא קראת, זה ממשתמצית של גדולת מוריסון המודרני.
שמע, זכותך להניח שאם הכתיבה דחוסה זה מטעמי דאווין, ולא נסיון למסור כמות גדולה מאוד של מידע במגבלות מקום חמורות. אתה טועה, אבל.
בואנה,אני מקווה שכשאתה אומר יצירת ספרות, אתה לא מתכוון לספרות מעבר לקומיקס,כי אז זה יהיה אפילו יותר מופרך. אפילו רק בספרות אמריקאית צעירה קוריםדברים נפלאים בעשור האחרון, לדעתי.
מבחינת קומיקס, אני בא מאג’נדה תרבותית די אחרת, ומודה בנטיותייהפורמליסטיות. מבין את הכיוון שמגניב אותך, אבל חושב שאף אחד מהדיסניקיםשאתה מרפרר אליהם לא "מחזיק נר" לווייר.
עד כאן, תעייפתי.
כן, אתה צודק- קומיקס מעניין אותי יותר כצורה של ארט-פופ מאשר בזכות תכונותיו המדיומאליות הטהורות.
ודווקא לא התכוונתי לקומיקס בלבד, אגב. אני דיי סקרן לשמוע מה היה שוס בעולם הספרות בעשר השנים האחרונות בעיניך, האמת.
ואוי, סליחה על הכתיבה הפונטית בהודעה שלפני הקודמת. דיסגראפיית הנעורים שלי מתפרצת מפעם לפעם בלא הסבר.
אז אחרי כל הרעש והצלצולים הגענו לזה שאתה בעצם "תרבותניק" ושקומיקס מעניין כסימפתום, ולא כצורת אמנות סיפורית ייחודית בפני עצמה?
פתאום כל השיחה נהייתה מיותרת.
שוסים בספרות אמריקאית צעירה, לטעמי: ספרן-פויר, ג’ונת’ן לת’ם, ניקול קראוס.
אנשים שיש אצלכם גם תוכן, וגם סאבטקסט, גם חדשנות פורמלית, גם שימוש וירטואוזי בשפה, גם דברים אמיתיים להגיד.
אבל אם אני קורא נכון את מפת האידיאולוגיה התיאורטית שלך (אם כי מרבאג’נדה אני קצת מתקשה לראות _אותך_) מן הסתם תקטול ותבוז על הבחירות האלה.
אבל מה אני מבין? תזה דרופ-אאוט שכמותי. אינטועלקט.
מה? אוי, לא, לא לא. אני מסתבך כאן ברגליי שלי שוב ושוב, הא?
כל שהתכוונתי לומר הוא שהאהבה שלי לקומיקס, למרות שהעניין בSequentialArt, וכל הפלאים הפורמליסטיים שנובעים ממנה הוא חלק גדול ממנו, נובעת גםמהאהבה שלי למסורות שגורלן נקשר בגורלו של הקומיקס – מד"ב, פנטזיה, פאלפפיקשן, במובנים מסומים גם גלאם ופאנק.
כשאני אומר "ארט פופ", אני ממש, ממש לא מתכוון לרמוז למסורת של "חקרהתרבות הפופולרית", אלא להניד ראש לכיוון של מעין זרם (מוגדר באופן חיצונילגמרי, מן הסתם) של יוצרים שניסו למזג בין הז’אנרים האלה, שאהובים עלימאוד בפני עצמם, לבין מיני רעיונות, גישות והגנבות שלקוחים בעיקרמהאוונגרד האירופי של תחילת המאה העשרים בריאן אינו, גרנט מוריסון, דבריםכאלה. זה פשוט מעין-זרם שאהוב עלי במיוחד ומאוד, והוא זוהר במיוחדבקומיקס, והאהבה שלי לקומיקס נובעת בחלקה מכך שהקומיקס היה הבית הנהדרמכולם למעין-זרם הזה.
(המשך)
הכוונה היא בסך הכל שתבניות סיקוונסינג מאלפות מלהיבות אותי יותרכשהחומרים שהן מלהטטות בהן מתחברים לי ישר למרכז העצבים, ושלמרות שיש ליעניין גדול בפוטנציאל של קומיקס בהגדרה המינמלית שלי, כסיקוונשיאל ארט, ישלי עניין גדול עוד יותר בפוטנציאל של האגף הדיסיאי\מארוולי, וכל סט הכליםשהוא מציע לכותב הנבזי והמוכשר בדמות שכתובי קנון (על לשון "הגרסה הקנוניתשל מות ההורים של בטמן", לא על לשון "הקנון המערבי"), מולטיברסים, פרודיותעצמיות, שינוי המטען המטאפורי של חומרים שנקבעו מראש, שבירת ובניית חוקיז’אנר, ועוד מיני מטעמים. כמובן שלא אוכל להתענג באמת על יצירה שמנצל אתהפונציאל ההקשרי של המדיום ולא עושה כלום עם הפוטנציאל היסודי שליכסיקוונשיאל ארט, אבל הנקודה היא שמראש יש לי יותר עניין גם בוירטואוזיותמדיומאלית טהורה כשהיא נוצרת בהקשר של המיני-ספרה הזאת בתוך הקומיקסשמעניינת אותי במיוחד.
מה שאמרתי לא שונה בהרבה, בסופו של דבר, ממישהו שיסביר שהעניין שלובאומנות הפסנתר נובע יותר מהאהבה שלו לג’אז מאשר מהאהבה שלו לפוטנציאלהבלתי-תלוי של הכלי, ולכן הוא מתעניין יותר באשפ
האמתשאני קצת הלום מכל הדיון הזה, ומנסה להסתכל אחורה ולהבין איך כסטודנטלנראטולוגיה, פורמליסט, בעל פוביה מקריאות סימפטומטיות , מפקפק בפוטנציאלהפוליטי של אומנות או של שיח אקדמי, ומודרניסטי להגעיל יצאתי כאן ראדיקלתרבותניק. האג’נדה התיאורטית היחידה שלי היא לגבי טבעה של סיבתיות בעולמותבדיוניים.
בין מדליקי הנורה היה השבח למוריסון על בסיס פוליטי, אני מניח, אבלהתכוונתי שהוא היה בטריפ אנרכיסטי טין אייג’רי, והסתירות הפנימיות גרמו לולהתפתח ולהשתפר ולהבריק. את ג’ונתן לת’ם אני אוהב, ועוד הרבה יוצריםמהעשור שלנו, אבל השתמשתי ב"יצירת מופת" (או "יצירה דגולה", או מה שלאאמרתי) במלוא המשקל: דה פילת’ הוא פשוט היצירה הבודדת מהעשור הזה שנתקלתיבה שאני רואה שורדת מאה שנים בקלילות. כאן שורש האותות המטעים, אולי: ישלי טעם מהסוג שטוענים לרוב במטענים אתיים או פוליטיים שונים ומשונים. אניאוהב אומנות שוברת שיניים, מוזרה, פאסט אנד פיוריוס, אינטלקטואלית במידהמוגזמת אבל מלאת הגנובת ומחליקה בגרון אז מוריסון הוא פשוט אידאל. ואת מוראני מעריץ, אבל כאינטל
- באשפי ג’אז.
כאינטלקטואל הוא מזכיר לי יותר מדי את *ג’ים* מוריסון.
אוקי, סיימתי, תודה וסליחה.
מצטער, כתיבה דחוסה אני מכיר בשירה, וזה מונח שאתה שואב מתחום הפואטיקה ותורת הספרות, ואין לו כל משמעות בשיח/ה לא אומנותית.
טענתי אחרת לגמרי. אימוץ כללי הסינטקס הפוסטמודרניסטיים, ה"ריזומיים" נוסחלוסקי [חיים דעואל] או הכתיבה המייגעת עד טירוף של עדי אופיר ב’לשון לרע’מעוררת ספק באשר לרצון האמיתי של הכותב לתקשורת.
סגנון מנדריני מוביל לתרבות מנדרינית, שלבסוף צריך איזה "גאון חצוף" שיגלה את שירי הצוענים ויעבד אותם כך, שיהפכו לתרבות "עילית".
בקיצור, ניסוח התגובות האחרות שלך סבירות הרבה יותר. כלומר אתה יכול אחרת, לו תרצה.
שמע, בחור, "כתיבה דחוסה" אומר בדיוק מה שזה נשמע שזה אומר: שימוש במילהאיזוטרית אחת כדי להחליף מספר מילים איזוטריות פחות, כתיבה משפט מורכבהמשתמש באנאפורות במקום לפתוח נושא ונשוא חדש.
הרבה מידע בפחות מקום, לא הרבה מידע נרמז, לא הרבה מידע מובלע, לא להראותבמקום לומר, פאקינג הרבה מידע בפחות מקום, על ידי שימשו במילים עם הגדרהארוכה וספציפית ומבנים תחביריים שמקשים על הקריאה אך חוסכים במספר התויםכדי שיתאים לגודל הודעת תגובה בישרא.באותה מידה זה יכול היה להיות שימושבראשי תיבות.
להיות מותקף זה בסדר, להיות מותקף על קריקטורה שעושים ממני גם, אבל להיותמותקף על עמדה שהיא ההפך המוחלט מעמדתי זה כבר מוגזם לחלוטין. אין לי שוםקשר שבעולם לכתיבה או תפיסה דלזיאנית, דרידיאנית, לאקניאנית או קריסטבאית,התחביר שלי לא ריזומטי, אני לא משתמש בז’רגון פוס-מודרניסטי (ואם לא הבנתשבהדועה המקורית הזכרתי "פסטיש, משבר מקוריות וכו’" כקלישאות שמושכות אתהעין אך ש*אינן* העניין כאן אז אתה חייב ללמוד לקרוא, לא משנה כמה מפותלאתה חושב שהיה התחביר של זה), חיים לוסקין מטורף, ואתה.. לא בר
לא ברור מה אתך, בעצם.
איך אפשר להגיד את זה על מור אחרי שקוראים את פרום-הל, אין לי מושג.
ואני לא מכיר את פילת’, אבל יכול לחשוב על דברים שיחזיקו מאה שנה די בקלות, אפילו מתחום הקומיקס (ג’ימי קוריגן, למשל).
בוא נניח לזה.
אני מבין יותר ממה שאולי אתה מניח, כי גם אני ביליתי את שנות האקדמיהשלי בתחום שאתה מציין, ונשרתי לפני התזה של התואר השני (על מנגנוניםרטוריים ונארטיביים בקומיקס, תמר יעקבי, מורתי, היתה אמורה להנחות) כדילנסוע ללונדון בעקבות הקריירה. אני ממשיך ליישם רבים מהדברים שלמדתי, אבלנקודות המוצא, וכמו כן הסגנון, הן מאוד מאוד שונות. ממש תהום.
ואולי לא. בכל מקרה, אני מגיע לארץ בזמן של קאבום, ואמור לתת שם הרצאה על קומיקס, שייתכן ותמצא בה עניין.
ובאמת עד כאן, כי השרשור כבר נהיה בלתי קריא גם פיזית, ולא רק תכנית.
אהבתי את ההתנשאות "שמע בחור", כמו חכם השבט מואיל בטובו ללמד מעט חכמה את הדרדק העלוב והשוטה.
עכשיוהצלחת לכתוב בלי "דחיסות" עאלק ושאר השטויות בהן הצדקת את סגנון הכתיבההבלתי קריא שלך בעליל, ויתרה מכך, מתברר שקראת את כולם, חוץ מעדי אופירכנראה, ויש לך אפילו שמות גנאי מלוא הכיס כנגדם.
מתברר שאתה יכול, בלי מאמץ רב, כשאינך עסוק ב"דחיסה" על פי מגבלות ישראלכתוב ברור, קריא ואפילו טיפה ומעניין [בכל אופן השתלחת קצת, התנשאת עליי,הראית שאתה גבר].
והכי חשוב, אני לא מכיר אותך בכלל, כך שאין כאן ענין אישי מאיזה סוג, אלאדחייה בסיסית מכתיבה מסורבלת ולא מענינת שנחשבת בחוגים מסויימים כביטויעילאי לאינטלקטואליות, לחכמה, לרב גוניות ובכלל ל-IN.
ואולישמת לב, עובר אורח יקר, שההודעה הבלתי קריאה בעליל היא היחידה שלא חרגהממגבלות התוים של ישרא? אולי, דו איי דר סיי, בגלל שנעשה בה מאמץ *לדחוס*הרבה מידע?
ואתה יודע, רטוריקה זו לא פעולת קומנדו חשאית, ואתה לא עושה שום שרירבלדווח לעולם שאתה מודע לרטוריקה הפועלת בהודעה אליה אתה מגיב (אני,לפחות, גם מודיע לך שהרטוריקה שלך נרפה ובלתי אפקטיבית כשאני עושה את זה).מה שראוי שתעשה הוא להתנצל על זה שייחסת פוזה להודעה מדויקת לעילא שיצאהלא נעימה בעיניים בגלל נסיון כושל להתמודד עם מגבלות המקום, אבל אני לאמשלה את עצמי שזה יקרה.
אין שאר שטויות. יש טענה פשוטה עד באסה אחת: מעט מקום, הרבה מידע, התחבירסובל והמילים נעשות ארוכות (כי מילה ארוכה תופסת הרבה פחות מקום משרשרתהמילים הלא ארוכות שיכולות להחליף אותה). והיא גם נכונה לחלוטין, אז איןלך הרבה מה לעשות בעניין חוץ מלהתנצל, כאמור.
אי-מייל יש?
יש לי עוד קצה זנב פעוט לגבי מושג הפורמליזם שלך שנראה לי מעט צר מדי,במיוחד בהקשר היעקבי-שטרנברג (הה, גם שם קבוצתי וגם השם המלא שלה, אותי זהמשעשע) וההתעקשות שלהם שכוחה הפורמליסטי של יצירה בספרות הכתובה אינומתחיל ותם בסוגיות של אמנות הלשון ככזו, ורציתי לשאול פרטים נוספים לגביההרצאה וכו’.
להתנצל?על מה בדיוק? על זה שכפיתי עליך מודעות חדשה לסגנון הכתיבה הבלתי אפשרישלך? בכלל, לדעתי אתה חייב להגיד לי תודה על זה שטרחתי לקרוא וגם להעיר,ואולי לגרום לך לכתוב בצורה קצת יותר סבירה. תגיד בבלוג שלי בכלל היית? אתמלחמותיי בדוסים קראת?
מודעות חדשה בתחת שלי.
להתנצל על זה שקיטלגת לא כהלכה ודבקת בקטלוג.