פרולוג ובו אפולוגטיקה קצרה:
שוקי גלילי ומיטל התכתשו קצת בבלוג של שוקי בעניין מצעד הגאווה. בקצרה, שוקי טען שלקיים את מצעד הגאווה בירושלים הוא "רעיון פחות טוב". מיטל טענה ההיפך.
בהתחלה חשבתי לכתוב תגובה בבלוג של שוקי, אולם נראה לי שזה נושא ראוי לפוסט נפרד. חשבתי לפרסם אותו ב"חברים של ג'ורג'", אבל אלה, במילא יש להם יותר מדי כניסות, אז החלטתי לפרסם את זה כאן. מאחר שזה בכל זאת די פוליטי, כל הסיפור הזה, ניצלתי את ההשתלטות העוינת של השיח הסוציולוגי/פוליטי על שדות הציד המבאישים של מדעי הרוח, ורכבתי על הגל. נקווה שיהיה בסדר.
פרק ראשון ובו מופיע הטיעון כולו, אך על רגל אחת:
דותן דימט, מהנבונים שבבני האדם, כתב פעם באיזו תגובה באיזה בלוג משהו בנושא. צריך לקיים את מצעד הגאווה, הוא טען, כדי שהם, החרדים וההומופובים באשר הם, ילחמו עליו. ילחמו נגד המצעד במקום נגד זכותם של הומוסקסואלים ולסביות להצביע, לשכב עם בני מינם, להינשא, לחיות.
פרק שני ובו הרגל ממשיכה לקפץ:
אמת בסלע. ולמה? כי המאבק הזה, בניגוד לאיך שהוא נתפס, אינו על הזכות לקיים מצעד בירושלים, הוא על הזכות לחיות. המצעד, בעיניהם של כמה מתושבי ירושלים, אינו הפרובוקציה, הוא רק התגלמותה של הפרובוקציה באמצעים מסוימים. הפרובוקציה, בעיניהם, היא עצם קיומם של הומואים ולסביות.
אמנם, קיומם של הומואים ולסביות אינו עומד כאן על הפרק, אולם הסיבה לכך אינה רצונם הטוב של החרדים. למעשה, גם רצונם הטוב של הטרוסקסואלים מן השורה לא סייע כאן הרבה.
עד 1988, מספרת ויקיפדיה, היתה הומוסקסואליות – יחסי מין "שלא כדרך הטבע" – לא חוקית. פרקטית, זה לא אמר הרבה, מכיוון שהיועץ המשפטי הראשון לממשלה, חיים כהן, הורה למשטרה שלא לאכוף את החוק. "אנחנו דרשנו מן השופטים הגרמנים שלא יבצעו את החוקים של הנאצים כשהיו אנטי מוסריים בעיניהם, ואני חושב שזו חובה המוטלת על שופט ועל יועץ משפטי שלא ייתנו את ידם לביצוע חוקים שהם לפי מיטב מצפונם בלתי מוסריים", אמר. ואמר יפה.
אבל עד 1988 החוק היה שם. וכאשר בוטל, הוא בוטל בעזרתה האדיבה של שולמית אלוני, ובעזרתם האדיבה לא פחות של ח"כים, שלא שמו לב, לטענתם, שבתיקון לחוק העונשין, עליו הצביעו, לא הופיע סעיף שאוסר על משכב זכר.
אבל זה, כמובן, לא הסוף. והסוף לא יגיע גם כאשר המדינה תהין להכיר בזכותם של זוגות חד מיניים להינשא; והסוף לא יגיע גם כאשר במצעד הגאווה בירושלים ימנעו החרדים מלהשתין על הקהל, ולזרוק עליו שקיות צואה; וגם כאשר הם יימנעו מניסיונות רצח, כבשנה שעברה. ואולי, הסוף לא יגיע בכלל.
אולם עד בכלל, שיילחמו ההומופובים. בתחילה נלחמו על קיום המצעד, ועתה יילחמו על קיומו בירושלים. גם זו התקדמות. שיילחמו בזה, ולא בדברים אחרים.
פרק שלישי ובו מופיעה הרגל השניה:
מצעד הגאווה הוא פרובוקציה, אמרה לי איה אתמול. "It is meant to provoke". היא צודקת. המצעד הזה לא אמור להיות נעים לעין, הוא לעולם לא יהיה נעים לעין. במיוחד לא לעיניהם של אנשים מסוימים.
ומה, בעצם, לא נעים בו כל כך? שהומואים ולסביות הולכים ביחד? שהם מתנשקים ברחובות? כן. התשובה היא כן. וכל עוד יהיה מצעד הגאווה פרובוקציה, הוא יהיה הכרחי.
כי, בסך הכל, אין כאן דבר פרובוקטיבי. לא באמת. במקרה הזה, הפרובוקציה נמצאת בעיני המתבונן. ירצה המתבונן, יסיט את עיניו. שיסתגרו נא החרדים בבתיהם למשך שעתיים בשנה, שיכסו את עיני ילדיהם הרכים. הומואים בשער. לסביות עולות על העיר.
מצעד הגאווה צריך להתקיים, גם בירושלים, גם בבני ברק. עליו להתקיים כהפגנת כוח, כ"אף על פי כן". המצעד הוא הכרזת "ככה זה", וכך גם עליו להישאר. שהרי, לולא היה בו צורך, לא היו נאבקים על הזכות לקיימו בירושלים, מאבק שהגיע בשנה שעברה לבית המשפט, ומשנסתיים בניצחון הגיע גם לכדי ניסיון רצח.
הרבה מאוד אנשים טובים מסתייגים מניקור העיניים הזה, וזה מובן. אולם ממה מנוקרות עיניהם? מזכותם של הומואים ולסביות לצעוד ביחד, כקבוצה? מזכותם לצעוד בירושלים? ואולי מהכרזת הגאווה?
פרק רביעי ובו מופיע השיח
מאבקם של ההומואים והלסביות אינו על מצעד כזה או אחר, הוא על לגיטימיות. ובמאבק הזה, בינתיים, נראה כי הם נכשלים. השיח הציבורי, הרבה בגלל כוונות טובות, הפך את המצעד לבלתי לגיטימי, משום רגשותיהם של החרדים.
ובכן, רגשותיהם של החרדים ייפגעו בין כך ובין כך. לא קל לחיות כאדם דתי בארץ שמתירה להומואים ולסביות לחיות, לחילונים לאכול בשר חזיר ולאפיקורסים לכתוב בעיתון. אבל ככה זה. שכן הברירה היא בין זה לבין ערים אסורות למדרך הומו, ערים שבהן מותר לזרוק צואה על לסביות מתנשקות, שבהן מותר לרצוח.
המאבק על לגיטימיות הוא מאבק. הוא חייב להיות כזה. והוא מתבצע לא רק באמצעות חקיקה, אלא גם בבלוגים ועיתונים ובשיחות רחוב. ובמאבק הזה, יש מי שמשתדל לכנות זוגות חד-מיניים כ"פגיעה ברגשות", ומצעד כ"חוסר התחשבות".
המאבק הזה – הנה, אני אומר זאת – הוא מאבק סמיוטי, מאבק על הערכים שמוצמדים למושג ולמעשה. כיום, הגענו לכך שאנו נאבקים על "מצעד בירושלים", עד לא מזמן, המאבק היה על דברים בסיסיים בהרבה. עד שלא יהיה צורך במאבקים הללו, שיכסו החרדים את עיני ילדיהם הרכים, שלא יראו, במקרה שאיתרע מזלם והם נמשכים לבני מינם, שיש גם אפשרות אחרת. שיכסו את עיניהם. הומואים בשער. לסביות עולות על העיר.
עדכון: "המצב" ניצח. אח, כמה פיקח. [מ.ש.]
ראוי ביותר.
תודה
אתה צודק, אני טועה.
תודה. רציתי לכתוב על זה פוסט, אבל חשתי כבר כל כך ייצוגית אחרי"ההתכתשות" אצל שוקי, שרציתי לתת לחולצת "we are here, we are queer" שליללכת קצת לכביסה.
אני לא בטוחה לגבי בני ברק (האם מצעד הגאווה בניו יורק, למשל, עובר ברחובות הסאטמריים בויליאמסבורג?), אבל חוץ מזה, סחתיין.
לא התכוונתי למסר הזה, דווקא
אני מבין אותך לגמרי
בניברק היא עיר גדולה, ולה רחוב ראשי, נוח למצעדים. אני באמת לא חושב שזופרובוקציה גדולה כל כך, יעשו מה שיעשו בניו יורק. הברירה ההפוכה – מקומותשאסורים לקבוצות מסוימות – פחות נאה בעיני.
ותודה
קודם כל טוב לדעת שהתכתשתי עם מיטל. אני לתומי חשבתי שהתווכחתי עם מיטל, ושזה היה ויכוח תרבותי למרות שמדובר בנושא טעון.
ולגופו של עניין, איתמר: כתבת דברים ראויים, שעם רובם אני גם מסכים, אבל לא עסקת בנושא שעסקתי ולא ענית לשאלות שהעליתי.
גם הכנסת את טיעון ה"פגיעה ברגשות" שבו לא השתמשתי ושלא רלוונטי בכלל לדברים שאמרתי.
לא הטלתי ספק או דופי בעריכת מצעד בירושלים או בעצם זכותה של הקהילהלקיים מצעד כזה. וגם לא שאלתי בכלל האם מצעד כזה הוא טוב והוגן כלפי אנשיםאחרים או לא. כל זה ממש לא מעניין אותי.
מה ששאלתי הוא האם מצעד בירושלים משרת את מטרות הקהילה בצורה טובה יותר אופחות מאשר מצעד בתל אביב, ויש את הסיבות שבגללן אני חושב שתל אביב טובהיותר ונכונה יותר.
ואני עדיין חושב שמצעד בירושלים משרת טוב יותר את המאבק אבל מצעד בתל אביב מקדם טוב יותר את הניצחון במאבק.
בכל אופן, גם אמרתי שאני אתמוך במצעד הזה בין אם יתקיים בתל אביב ובין אםיתקיים בירושלים (למרות שבמקרה של תל אביב יש סיכוי טוב יותר שאגיע אליו)ולא שיניתי את דעתי.
כתבת: "ואני עדיין חושב שמצעד בירושלים משרת טוב יותר את המאבק אבל מצעד בתל אביב מקדם טוב יותר את הניצחון במאבק."
המשפט סותר את עצמו – אלא אם אתה באמת מאמין שאנשים נאבקים רק לשם המאבק ולא כדי להשיג את מטרותיו.
אני רוצה להוסיף טיעון לחשיבות המצעד הזה.
פתיחות ושחרור מיני חיוניים להגיינה הציבורית.
אנשים שמיניותם או אהבתם נתונות באפלה תמידית נהיים סחיטים, מרים ופגיעים. הם עלולים אף להיות עוינים ושליליים.
נדמה לי שלשחרור מיני יש תרומה גדולה יותר לשלום ורווחת העולם מאשרלמדיטציה או תפילות או כל דבר אחר. זה חלק חשוב מכבוד האדם וחרותו.
כל מילה. למעשה, כל הברה וגם כל מילת קישור.
בישלתי רשומה כזו בעצמי ואף ייעדתי אותה לכאן, אבל הקדמתני.
אולי, במקום זה, אשלוף כמה מילים על כך שכל הסיפור הזה בצפון הוא יוזמה של אולמרט, בניסיון "לקשקש בכלב". הבת שלו, כידוע.
אם יורשה לי: מהן מטרות הקהילה? ספציפית בהקשרו של מצעד הגאווה.
בקיצור, את חושבת שהדוסים צריכים לראות קצת ציצים חשופים כי זה רק יעשה להם טוב?
תזכירי לי לבדוק מדי פעם את המים שאני שותה, רק כדי לוודא שלא הכנסת לי פרוזאק דרך הצנרת, מאותו שיקול.
אני משערת שאתה מתכוון לרחוב ז’בוטינסקי, ומנחשת שראית אותו תמיד מחלוןהאוטובוס ומעולם לא ירדת כדי לגלות שהרחוב הראשי של בני ברק הוא בעצם רחוברבי עקיבא – הרבה פחות נוח למצעדים.
לא יודעת. איכשהו אני מתקשה להאמין שפרובוקציה כזו בלב שכונה חרדית היאצעד נכון (אגב, שיהיה ברור, אני לא רואה כך את המצעד בירושלים – אלא אם כןמישהו החליט להעביר אותו השנה בלב גאולה ומאה שערים). מצד שני, כשאניחושבת על מצעד אנלוגי של שחורים, נגיד, בלב שכונה גזענית במוצהר, זה נראהלי לגמרי נכון ומתבקש. אולי זה מפני שאני לא תופסת הומופוביה כגזענות ולכןאני בספק אם היא מצדיקה אמצעים חריפים כמו גזענות במאבק נגדה. זה נובע גםמיחסי הכוחות הלא ברורים בישראל – בין החרדים להומואים מאוד לא ברור מיכאן החזקים ובעלי ההשפעה ומי החלשים, ומי חשופים יותר לגזענות אוקסנופוביה. הדבר היחיד שבטוח הוא שהכי חלשים הם הומואים חרדים או ערבים.
בכל אופן, זו לא עמדה נחרצת שלי, הספק הוא אמיתי.
הומואים לא מצטיינים בציצים…
פרוזאק הוא תחליף גרוע למדיי לשחרור מכל סוג…
בדיוק ככה. ואין לי מה להוסיף
אין סתירה.
כיוונתי לשאלה: האם מצעד הגאווה הוא מטרה או אמצעי.
אפשר לטעון שזהו מאבק שיש חשיבות דקלרטיבית לעצם קיומו, בגלל שהואמשמש פה להומואים ולסביות שעדיין נפגעים מאפליה ו/או מפחדים לחיות אתחייהם כפי שהיו רוצים.
במקרה כזה, המאבק איננו טקטיקה אלא אסטרטגיה, ואין מקום לראייה פרגמטית.זו תפיסה אידיאולוגית שאומרת שהמאבק עצמו *הוא* המטרה, או שלא ניתן להפרידבין הדברים.
אבל אם המאבק הוא אמצעי, והמטרה היא ליצור יותר הזדמנויות לחיים נורמלייםלהומואים ולסביות בחברה שלנו, אז מותר לעשות ויתורים טקטיים כדי להשיגנצחונות אסטרטגיים.
היי שוקי,
א. ב"התכתשו" נקטתי על דרך ההגזמה. שום כוונה רעה.
ב. כתבתי את הפוסט אמנם כהמשך של הדיון ההוא, אבל לא כבלתי אותו להתנגחותרק בטיעונים שלך, אלא במכלול הטיעונים כנגד קיום מצעד הגאווה בירושלים(ולכן ה"פגיעה ברגשות" וכו’). הייתי צריך לכתוב זאת יותר בבירור.
ג. עם זאת, נדמה לי שעניתי גם לטיעונים שלך. נכון יהיה לעשות את המצעדבירושלים לא רק מבחינה מוסרית, אלא גם מבחינה פרקטית, וגם מניתי את הסיבות(שיילחמו על זה וכו’ וכו’ וכו’).
ד. וכמו אור, גם אני לא הבנתי את טענת ה"מצעד בירושלים משרת טוב יותר את המאבק…"
אני חושב שהאנלוגיה ללבנים ושחורים הולמת מאוד במקרה הזה. הומופוביה אינה גזענות, אולם המאבק בשניים דומה מאוד, לדעתי.
ואין לכך קשר מי יותר חזק. המצעד אמור להיות הפגנת כוח, גם במרכז של עירחרדית, גם אם זה לא נעים. זו אכן פרובוקציה. אין שום דבר יפה בפלישה למקוםשבו לא רוצים אותך. ועדיין, יש לעשות זאת, ולו כדי להסיט את האש למקוםהזה, ולא למקומות אחרים, חשובים יותר.
אני נוטה להסכים.
תודה תודה. ובאמת הגיע זמנך לשלוף כמה מלים.
תודה. רבה.
א.אפשר לטעון כך, נכון. אני אגב לא מכיר אנשים הטוענים כך. יש חשיבותדקלרטיבית לעצם קיומו – אך ורק עד שלא יהיה במאבק צורך, אבל זו אמירההנכונה לכל מאבק באשר הוא.
ב. לא הסברת למה הויתור הטקטי הזה יקרב את הנצחון האסטרטגי.
הסברתי בפוסט המקורי ובתגובות.
ירושלים בירת ישראל. בירה של כל עם ישראל.
כל: מכל דת, גזע ומין. ובכך אני מחזקת את הדעה על הלגטימיות ואפילו החובה של קיום המצעד בירושלים.
:-)That’s my bro!
הכתבה הזו היא מיולי, אף אחד עוד לא ניצח.