ביקורת או סקירה?*
דנה אולמרט (מיטל שרון) כותבת אידה פינק בסיפורה "בוקר אביבי": "השעון מעל למזנון זמזם ומיד אחר-כך צלצל את השעה שתים-עשרה. בעיר כבר היה שקט וריק. הגשם פסק והשמש התקשתה לבקוע מבעד לענני הנוצה הלבנים. מהמטבח נשמעו פצפוצי בשר מיטגן". מהו הקטע הזה – האם זו ביקורת או סקירה? כדי לענות על שאלה זו, מן הראוי להבדיל בין השתיים. יאמרו אנשי הספרות, ביקורת היא אמנות השיפוט הספרותי. שיפוט כזה הוא שאלה של עקרונות וקני-מידה. הסקירה, לעומת זאת, איננה שיפוטית. הסקירה היא תיאורית. אולי עכשיו נוכל לענות על השאלה האם הקטע של פינק או ביקורתי או תיאורי? ספק רב. מצד אחד, פינק נמנעת כאן מכל טון ביקורתי. היא אינה קובעת אמות מידה. היא מתארת בוקר שגרתי. האם התשובה לשאלה תשתנה אם אומר כי הבוקר הזה, שגרתי ככל הבקרים, הוא הבוקר הראשון של המלחמה הגדולה? בוודאי. אם נניח לרגע בצד את הבעייתיות שבניסיון לקבוע קו גבול ברור ודיכוטומי בין ביקורת לסקירה, נוכל לשאול מיהו המבקר ומיהו הסוקר. כאשר למדתי בלונדון, נסעתי כמה פעמים לביקור ברחובות אוקסופרד וקיימברידג'. בהתהלכי שם, בינות מבני האבן המרשימים, נהגתי לדמיין את וירג'יניה וולף, כועסת על כי לא ניתן לה לבקר בספריית המוסד האקדמי. וירג'יניה כזו, האם הייתה יכולה לרשום רשימה ביקורתית? האם אותה וירג'יניה הייתה יכולה לקחת לידה את רשימת אמות המידה המקובלת לתקופתה, ולהיעזר בה כדי לכתוב ביקורת על ספר כלשהו? לא. הרשימה, ביחד עם הספרייה, לא נועדה לווירג'יניה. וירג'יניה יכולה הייתה, לפחות בתחילת דרכה, להיעזר רק בסקירה. השאלה "ביקורת או סקירה" אינה תמימה כפי שהיא נראית. היא מכילה שיפוט ערכי שמעדיף את הביקורת, את השיפוט, את הקביעה החד משמעית: לפנינו ספר ראוי. חד משמעויות שכזו כוחה יפה לגיבורים אחרים, לזמנים שבהם היה בית קפה אחד, שממנו יצאו המלכים ובו הושפלו מלכי העבר. אנחנו, כך נדמה לי, מנסים לנווט לעבר חופים אחרים, מפורצים יותר וחדים פחות.
עידן צבעוני (מיטל שרון)
את דבריי אבקש לפתוח בטקסט מונומנטלי של רולאן בארת, שנקרא "מות המחבר". החיבור המופתי, שיצא בהוצאת רסלינג בשנה שעברה, ועולה 45 שקלים בלבד למנויים, הוא אביהן הרוחני של תיאוריות הפוסט החשובות, הרווחות בחוגים השונים למדעי הרוח באקדמיות המרכזיות. בטקסט הזה מסביר בארת כי הקורא החדש של הטקסט הספרותי הוא האחראי על שחרור הפוטנציאל החתרני של הספרות אל העולם; אליו מועברת החובה להנכיח את האופי הסרבני והאנטי-סמכותני שלה.
מי שקורא את המשפט הזה מבין, מניה וביה, כי המבקר הפך לדמות כמעט מיותרת בעולם הספרות כפי שאנחנו מבינים אותו היום. שהרי, כפי שמלמד אותנו בארת, הסופר אינו האיש הקובע כיצד ייקרא הספר, אלא הקורא, והוא בלבד. קורא קורא וקריאתו. ולמהדרין: קוראת קוראת וקריאתה.
או כמו שאומר פוקו בחיבורו "מהו המחבר", שנמצא באותו ספר בהוצאת רסלינג, תפקידו של "המחבר" הוא לסמן את "מעמדו" בתוך השיח, להטביע עליו סימן של דיבור מועדף שאינו מתכלה, לייחדו מדיבורים אחרים, זניחים יותר. זהו עולם שבו הדיבור אינו לעולם דיבורו של היחיד, אך לכל יחיד בתוכו יש חלל לדיבור.
כמעט מטבע הדברים, אם כן, שקורא עצמאי שכזה, אותו קורא שעומד לנגד עיניו של כל בר דעת שכותב היום ספרות, אינו זקוק למבקר. מה יועיל לו, לאותו קורא, סד נוסף של ביקורת, שנכפה על הטקסט? מה טעם יש בכפיית זהויות נוספות על קורא, שגם כך צריך להיאבק כדי לשמור על מקומו בין מסגרות הכוח שנאכפות עליו?
אין תימה, אם כן, שכפי שאמרו עמיתיי המלומדים "המבקרים המרושעים פסו מן העולם". המבקרים נעלמו משום שההגמוניה פועלת בדרכים חרישיות הרבה יותר. בימינו, אין צנזורה ביקורתית, אלא ביקורת מצונזרת.
*אהמ, זו סאטירה, אם העניין עדיין לא ברור.
לא זיהיתי סאטירה
גם לא בקריאה שניה
אויויוי
התגובה של בילי היא התגובה הכי טובה שנכתבה אי פעם בבלוג או על סאטירה ואני מציע להעלות אותה דרגה ולהפוך אותה לשם הפרויקט.
LOL. יש מצב
אוי כמה שאנחנו שנונים ומושחזים.
כן. קשה. קשה
דווקא לא במיוחד.
אני רוצה להצטרף לבילי. לטעמי הפוסט הזה עומד על גבול דק מאוד בין סאטירהלפאסטיש. יש לי חשד שמי שלא חושב שהשיח המקורי הוא מגוחך, לא יראה גיחוךגם בסאטירה. ואם אינני טועה, סאטירה אמורה איכשהו להבליט את האלמנטיםהמגוחכים. לא?
כן, לא פספסתי את האירוניה.
אני דווקא חושב שהסאטירה כאן (או, מדויק יותר – הפרודיה) גלויה למדי,גם אם לא בוטה, ודאי בכל הנוגע לעידן צבעוני. אבל העניין הוא, לדעתי, יותרבקלות הטיעון מאשר בסגנון. לדנה אולמרט, למשל, אין סגנון יוצא דופןבמיוחד, אבל מאוד קל להתלבש על סוג הטיעון שלה, ולשחזר אותו שוב ושוב. פה,לדעתי, עיקר הסאטירה.
אבל נראה לי שמיטל תסנגר טוב ממני
מיטל לא רוצה לסנגר.
מיטל רוצה לומר שכן, הייתי אמורה לכתוב "פרודיה" בתחתית הדף ולא "סאטירה".
מיטל גם לא בטוחה, אבל חושבת שפסטיש הוא חיקוי לשם החיקוי בלבד, ולא מעורבבו אלמנט של גיחוך או הגזמה כלל. אני מקווה בשביל שני המושאים שיש כאןהגזמה. אם כי כן, אני מסכימה שהפרודיה כאן היא עדינה.
והשאלה האם פרודיה עדינה היא פסטיש היא שאלה שגולשת קצת לשאלה אחרת שעודלא מצאתי עליה תשובה: האם פרודיה אמורה לגרום לתגובת "חה חה" או שהיאאמורה לגרום לאיזה כיווץ בטני של "משהו כאן לא במקום". במילים אחרות, האםבחור עם חצאית וקוקיות הוא הפרודיה האפשרית היחידה על נשיות, או שמא בחורשלבוש כמו בחור, אבל אומר "לא, זה בסדר. אני מוכן לבוא בשבע כדי לצאתבארבע מהעבודה ולקחת את הילד מהגן", הוא גם פרודיה אפשרית על נשיות.
בקטעים האלו אני בחרתי באופציה השנייה. אני מקווה שהצלחתי ליישם את מה שבחרתי, אבל קשה לי לענות על תשובה החלטית.
עידן צבעוני מצחיק. אבל לא הבנתי את אולמרט.
כן, כנראה ההבדל בינינו הוא שבעיניי אין כאן הגזמה.
מצחיק, בדיוק הפוך ממה שקרה לי עם יואב ארזי בתחרות הסיפור הקצר והמזעזע.
אני לא רוצה בכלל לחשוב מה זה אומר, זה שבעינייך אין כאן הגזמה.
ומה קרה עם יואב?
פמיניזם אוטומטי+חוויות אישיות+שנאת הדיכוטומיה+דיבור מהוגן+שימוש בסופרות להדגשת המסר = אולמרט.
ותודה.
שם חשבתי שהפרודיה קצת גסה מדי.
זה מוזר. לא חשבתי שפרודיה היא בעלת מיתר רגישות רגיש כל כך.
צר לי לומר שמאחר ואינני קורא ביקורות ספרות, קשה לי להנות מהסאטירה או הפארודיה או מה שלא יהיה. וגם קשה לי להשתתף בויכוח.
כפי שאמרתי היום לאיתמר, מבקרים תמיד נראו לי קצת כמו פרשני כדורגל (עם טעם יקר יותר באוכל וקפה).
אבל בלי קשר, נהניתי לקרוא, ובלי להבין את המטא טקסט, דווקא הרגשתי את הנגיעות האירוניות.
(אהבתי את המבקר שמייתר את המבקרים בביקורתו – כמה פוסט מצידו)
אני דווקא תמיד אהבתי מבקרים.
כשהייתי קטנה רציתי להיות אירי רייקין.
חן חן על המחמאה.