התיאורטיקנית והפסיכואנליטיקאית המפורסמת, ז’וליה קריסטבה, הגיעה לאחרונה לביקור בישראל. במהלך הביקור נפתרה תעלומה האופפת את קיומה של הגברת מימים ימימה. מתברר כי את שמה הוגים כאילו התחרז עם טבע במבטא ישראלי, ואילו אם נוקטים בגישה הפריסאית, מתחרז שמה עם גבעה.
קריסטבה. סיכוי גדול שהיא בי-סקסואלית
יום חמישי, 18:00, אולם בר-שירה
ביום חמישי הרצתה קריסטבה בפני אולם מלא בלסביות משולהבות. יודעי דבר התכוננו לביקור היטב. זאת לאחר שהפיקו לקחים מביקור כוכב-רוקי דומה שערכה עמיתתה ג'ודית באטלר לפני כשנתיים, שהביא מאות לסביות לצעוק "מדינת משטרה" לאחר שלא הצליחו להיכנס לאולם רוחש התככים.
במשך כשלושת רבעי שעה הרצתה האישה שהמציאה את "הסדר הסימבולי והסדר הסמיוטי" על הנושא "אם יש גניוס נשי". היא עסקה בשלוש נשים: היהודיה המקולקלת חנה ארנדט, הפסיכואנליטקאית הבריטית מלאני קליין והמשוררת הצרפתייה קולט.
את הרצאתה פתחה קריסטבה בחלוקת הפמיניזם לשלוש תקופות: תקופתה של סימון דה בובואר (מבחינה כרונולוגית, מדובר בערך ב-1949, השנה שבה יצא ספרה של דה-בובואר "המין השני"), שבמהלכה ניסו הפמיניסטיות לטעון כי אין הבדל בין נשים וגברים, התקופה השנייה שבה ניסו דווקא להדגיש את ההבדלים והתקופה הנוכחית, בה מנסות הפמיניסטיות לצאת מהבינאריות. ולהלן, "למי אתה קורא אישה? למי את קוראת אתה?"
לאחר מכן ניסתה קריסטבה להסביר מהו גניוס. כלומר, מה הופך אדם לגאון. המסקנה שהגיעה אליה הייתה שאדם שמצליח to surpass oneself למשך תקופה ארוכה, הוא גאון. ובמקרה שלנו, גאונה. השאלה למה הכוונה במילים to surpass oneself לא נשאלה, כיוון שלא ניתן זמן לשאלות.
קריסטבה הגיעה למסקנה תמוהה נוספת, שקשורה למיניות האישה. לטענת קריסטבה, נשים הטרוסקסואליות צריכות להעתיק את מושא התשוקה מן האם אל האב, אולם גם לשמר את מעמדה של האם, משום שהאהבה הפרה-אדיפלית לעולם לא נעלמת, רק מורחקת מן העין. ולכן, לנשים, קוראים יקרים, יש נטייה גדולה יותר להיות בי-סקסואליות. הגברים חובבי הסרטים הפורנוגרפיים הלסביים שבקהל יכולים לשמוח – נשים רבות יותר יוכלו לשחק בסצינות החביבות עליהם.
לאחר מכן הבהירה קריסטבה מה הם המאפיינים המשותפים לשלוש הגברות שהוזכרו להלן. אחסוך מכם. ורק אסכם במילים שבהם סיכמה את הרצאתה: וכך מתברר כי כולנו גאונים, כל אחד בדרכו שלו.
וואלה.
שוב קריסטבה. הכי אוהבת צרפתית
יום שישי, 10:00, אולם בר-שירה
מושב זה יוחד לספר של קריסטבה, שיצא לאור לא מזמן בעברית, בתרגומה של מיכל בן נפתלי (שספר חדש שלה, אגב, אמור לצאת לאור בקרוב) – "סיפורי אהבה".
את המושב פתחה המשוררת שרון אס, שהקריאה בקול ענוג שיר מספר שיריה שייצא לאור בקרוב (או שמא יצא? כבר התבלבלתי מרוב הוצאות). בשתי גרסאות – עברית ואנגלית. אחר כך עלתה, בצעד איטי מאד ומדוד מאד, עמליה כהנא כרמון, שאמרה כי לדעתה אין שום הבדל בין כתיבת סיפורי אהבה לכתיבה על כל נושא אחר. מייד אחריה עלה אהרון שבתאי, שדווקא ניסה לדבר על משהו מעניין; מוטיב הערצת האוהב ומוטיב קילוס האוהב בדרמות היווניות, והאופן שבו הם מתבטאים במכתבי האהבה שקיבלה ארנדט – להלן גאונה – משני מאהביה: היידגר ועוד אחד (ששמו פרח מזכרוני). אלא שאז החליטה גברת לובין, אחראית האירוע ובעלת סיכת הכסף הגדולה ביקום כנראה, לקטוע אותו בגסות, בטענה שהזמן קצר. הזמן לא היה קצר בשביל רונית מטלון. שהקריאה בפאתוס רב – בעברית ובאנגלית – פרק מתוך רומן בכתובים. הפאתוס, קוראים יקרים, מאט את הקריאה מאד מאד. גדעון אפרת עלה וסיפר – בחיי שאין לי שמץ של מושג על מה הוא דיבר, אני רק זוכרת שהוא אמר שוב ושוב "גר יתום ואלמנה".
אז, או אז, עלתה קריסטבה המכובדה לפודיום. בשעה 12:00 לערך, פתחה ואמרה "אני אדבר בצרפתית". זה היה הסימן למתורגמנית סימולטנית כשרונית לעלות בפנים נחושים. אז החלה לספר על הרומנים שכתבה. כמובן שכל דבר לקח פי שניים זמן. כאן, קוראים יקרים, נשברה כתבתכם האמיצה, ויצאה מן האולם בבושת פנים. גם שעתיים וגם צרפתית? בתחת שלי.
לסיכום, קוראים יקרים, האם ייתכן כי ביקורי האורחים האלו נועדו רק כדי להבהיר שהתהילה היא הגמול לסבל האקדמי?
למעשה, הסבל האקדמי הוא הגמול לתהילה.
אני שומר כמות טינה לא זעומה בכלל לקריסטבה, בשל איזה מאמר אחד על"התפרצויות סמיוטיות". מבחינתי, העונש הראוי לאישה הזו הוא ישיבה בחדרקטן, תוך קריאה חוזרת, אינסופית בפוטנציה, של כל כתביה.
והאמת היא, שלמרות שהיה מצחיק הפוסט, כל הסיפור הזה לא מצחיק בכלל. ישמשהו כל כך הסתדרותי באופן שבו האקדמיה בארץ מבצעת כנסים. חסרה רק עגלתהתה.
למי אתה קורא אישה?
למי אתם קוראות אותך? אנחנו לא קוראות, הן קראו, קריאה גדולה הם קוראים, קריאה גדול מאוד, מאוד עצבנית. ובכלל, כל קוראת – מלמיליאן.
אני יותר חושבת בכיוון של פרובינציאלי.
למה הסתדרותי?
(ותודה)
יופי.מאד קל לעשות צחוק מפמיניזם. אין לי אלא לצטט את המורה הגדולה – אורלילובין – שאומרת ששתי המהפכות היחידות שהצליחו לאחרונה הן המהפכה הציוניתוהמהפכה הפמינסטית.
איפה אתה היית כשלא הכניסו את דה בובואר לספריה של אוקספורד, אה?
עמליה, עופי לי מהמקלדת.
התכוונתי"הסתדרות" לא במובן של שביתה, אלא במובן של חבר אנשים, ישובים על חברכיסאות, לוגמים אורנג’דה בכוסות פלסטיק ואוכלים בורקס שחומם לפני זמן רבמדי.
LOL
וברצינות, אני לא עושה צחוק מפמיניזם. אבל אני גם לא אוהב את דור הסיקסו-באטלר שהשתלט עליו.
לאבטוחה למה כוונתך, אבל אני חושבת שמה שמפריע לי זה משהו אחר. כלומר, לאהבנאליות של האקדמיזציה (אם יורשה לי להתבטא ככה כאן), אלא הבנאליות שלהתהילה האקדמית.
הדור הזה הוא אני
יופי של פוסט מיטל.
באשר לפמיניזם, אני הולך ומשנה את דעתי בקשר אל כל העניין. פעם היה בא לי להקיא ממשהו כמו שתיארת. כיום אני חושב כך:
א.פמיניזם זה דבר חשוב.
ב. פמיניזם כפי שמתעסקים בו לעיתים, זה דבר מגוחך. מעין כת שחציה אקדמית,חציה עסוקה במעין אומנות ומה שנותר (במתימתיקה לא מסקולינית מותר לי עודחצי), עסוק בסגידה לוואגינה.
ג. המין האנושי הוא, פלוס מינוס, עדר מגוחך של קופים
ד. בתוך העדר המגוחך של הקופים, ישנן קופות שלא רוצות להתכופף כל פעם שאומרים להן והן צועקות את זה.
ה. מכיוון שהקופות הן גם כן, פחות או יותר, יצור די מטומטם- כמו כל השאר, הרי חלק גדול ממה שהן עושות מגוחך.
ו. וזה לא יותר דפוק מכל דבר דפוק אחר שנעשה בעדר, לפעמים אפילו יוצא מזה משהו טוב.
האו!!!
אנילא יודע. תהילה היא דבר די בנאלי, כך או כך. התהילה האקדמית אינה בנאליתיותר מתהילת הסופר/מוזיקאי/סלב המצוי (או סופרת/מוזיקאית/סלבית מצויה :)). הבנאליות היא באופן שבו מִתרגמת התהילה הזו לפרקסיס (!) האקדמי, באופניהביטוי שלה. ואלו כולם אורנג’דה ובורקסים.
או ש, כמו שאני חושד, לא הבנתי כלל.
בגלל זה הדינמיקה הזו מוצלחת כל כך. או משהו.
קודם כל, אני שמחה שהפנמת את עקרונות הדיכוי הפמיניסטיים הבסיסיים.
חוץ מזה, אני חושבת שהגיע הזמן שנפסיק לדבר בסיסמאות, כדי שנוכל להבין על מה לעזאזל אנחנו מקשקשים.
להלן פירוט:
מה שמטריד אותי הוא העמדתו של האקדמאי במרכז הזרקורים משל היה סלב/סלבית.מדושנות העונג שבכך. כאילו הגמול על זה שהשקעת כל כך הרבה שנים בקקה כזהאינו המסקנות שאליהן הגעת, אלא הערצת הלסביות.
אני חושדת ששנינו מדברים על אותו דבר, האם נכון?
או משהו.
תודה. כמו שאמרתי לאיתמר, חששתי שהוא יצא מעט טרחני מדי.
LOL גדול על מתמטיקה לא מסקולינית.
את סעיפים ג’ עד ו’ אני הולכת להגדיל לאין שיעור ולתלות על קירות חדרי.
לכבוד הוא לי מאדאם.
ואני לא חשבתי שהפוסט טרחני, נהניתי ממנו מאוד. הנישה העיתונאית הזאת יושבת עלייך טוב מאוד.
למעשה, מסתבר שאנחנו מדברים כמעט על אותו דבר.
את דיברת על הסלבריטיזציה של האקדמאי. אני לא בטוח עד כמה זה דבר רע,בסופו של חשבון. נחמד לדעת שעוד מעריצים אנשים (גם אם המעריצות הן לסביותזועמות) על סמך הרעיונות שלהם. ובכלל, השמן בגלגלי המערכת האקדמית הוא לאפעם אגו מזוקק. זה לא צריך להיות כך, אבל זה אנושי. אני מעדיף זאת על פניהמצב ההפוך, שבו, למשל, מרצה אחת (שבשמה לא אנקוב כאן) מסרבת לפרסם מאמריםמכיוון שיש לה קביעות. אז היא נפטרה מבעיית האגו, אבל תוקעת את המערכת(ואגב כך, תוקעת את הכניסה למערכת לאנשים אחרים).
אני חשבתי בתחילה שדיברת על משהו אחר, על המגוחכות שבסלב האקדמי. כלומר,עד כמה אבק הכוכבים שמנסים לפזר עליו הוא מופרך, ועשוי מקרטון ושבריבורקס. שזה, כנראה, נושא לפוסט אחר לגמרי.
הבעיהשציינת בסוף היא אנושית בדיוק באותה מידה. אבק סלבריטאות אף פעם לא עשויממשהו איכותי. בורקסים זה טוב יחסית לליפסטיק על שפתי נערה בת 16.
~כמעט מסמיקה~
לא נכון!
הגעתי פוסט הזה מתוך חיפוש על קריסטבה, אבל פשוט הזדעזעתי. התיאור של הדברים בהרצאה משעשע, אבל הפתיחה שלך – "הרצתה קריסטבה בפני אולם מלא בלסביות משולהבות". ג'ודית באטלר מעניינת רק לסביות? פמיניסטיות אוטומטית הופכות אצלך ללסביות? כמה מטומטמים אפשר להיות? זה פשוט דוחה.
אם היתה כאן איזו ציניות מבריקה אז היא כנראה מתוחכמת מדי בשביל הדיוט כמוני.