פי הטבעת הסולארי

תרגמנו את L'Anus Solaire (פי הטבעת הסולארי) של ז'ורז' בטאיי. הטקסט הוא אחד הראשונים של בטאיי, ולדבריו אחד החשובים שלו.



ברור שהעולם הוא פרודי לחלוטין, כלומר שכל דבר עליו מסתכלים הוא פרודיה על דבר אחר או אותו הדבר בצורה מאכזבת.
מאז שמשפטים מסתובבים במוחות העסוקים, זה היה תהליך של הזדהות מוחלטת, כך שבעזרת קופולה כל משפט קשר דבר לדבר, והכל היה קשור לו גילינו במבט אחד ובטוטליות שלו את העקבה שמשאיר חוט אריאדנה, מוביל את המחשבה במבוכה שלה.
אבל זיווג [copule] של מונחים אינו מתגרה פחות מזה של גופים וכשאני קורא אני השמש [JE SUIS LE SOLIEL] זה נגמר בזיקפה אינטגרלית, שכן הפועל להיות1 הוא רכבה של השתוללות אהבה.

כולם יודעים שהחיים הם פרודיים וכי הם חסרים פירוש.
כך העופרת היא פרודיה של הזהב.
האויר הוא פרודיה של המים.
המח הוא פרודיה של קו-המשוה.
המשגל הוא פרודיה של הפשע.

זהב, מים, קו-המשוה, או הפשע – על כל אחד ניתן להכריז כעקרון הדברים.
ואם המקור לא יידמה לאדמת הפלנטה המוצגת כבסיס, אלא לתנועת המעגלית שמשרטטת הפלנטה סביב מרכז נייד, אז מכונית, שעון או מכונת תפירה יוכלו, במידה שווה, להתקבל בתור עקרון יוצר.

שתי התנועות העקרוניות הן הסיבוב התנועה המינית, ששילובן יחד בא לידי-ביטוי בקטר המורכב גלגלים ובוכנות.
שתי תנועות אלו מתגלגלות זו בזו אהדדי.
כך שאנו תופסים שהארץ בחוגה דוחפת את החיות והאנשים אל המשגל וכן (משום שהתוצאה היא ממילא גם הסיבה של זה שגורר אותה) שהחיות והאנשים מסובבים את הארץ במשגלם.
שילובן של תנועות אלו או ההתחלפות המכנית שלהן הוא מה שחיפשו האלכימאיים תחת השם אבן החכמים.
על-ידי השימוש של שילוב זה, בעל הערך המאגי, נקבע מצבו האקטואלי של האדם בין היסודות.

נעל נטושה, שן רקובה, אף סולד מאוד, טבח היורק במנה של אדוניו, מתייחסים לאהבה כיחס הדגל ללאומיות.
מטריה, אישה בת שישים, פרח כמורה, ריח ביצים רקובות, עינהן העקורות של שופטים, הם השורשים מהם ניזונה האהבה.
כלב הזולל קיבתו של אווז, אישה שיכורה שמקיאה, רואה חשבון מתייפח, צנצנת חרדל, מייצגים את הבלבול שמשרת את האהבה כרכב.
אדם, בחברת אחרים, טורד עצמו בשאלה למה זה אין הוא אחד האחרים.

בשוכבו במיטה לצד נערה שהוא אוהב, הוא שוכח כי אינו יודע מדוע הוא עצמו במקום להיות הגוף בו הוא נוגע.
מבלי לדעת על כך דבר, הוא סובל ממאפליית המחשבה המונעת ממנו לצרוח שהוא עצמו הבחורה השוכחת את קיומה ברועדה בין זרועותיו.

או אהבה, או זעם אינפנטילי, או יוהרתה של גבירה כפרית, או פורנוגרפיה של כמרים, או בדידותו של זמר תועה בין דמויות נשכחות בדירות מאובקות.
בלהיטות יחפשו אלה את אלה – לשוא: הם לא ימצאו לעולם אלא דמויות פרודיות, והם ירדמו ריקים כמו מראות.

הנערה הנעדרת והאדישה התלויה מזרועותי מבלי לחלום, אינה זרה לי יותר מהדלת או החלון, בעדם אני יכול לצפות או לעבור.
אני מוצא שוב את האדישות (המרשה לעצמה לעזבני) כשאני נרדם משום חוסר יכולת לאהוב את הבאות.
בלתי אפשרי עבורה לדעת את היא תמצא כשאני מחבק אותה, משום שהיא מקיימת בעיקשות נזירית שכחה גמורה.
המערכות הפלנטריות המסתובבות בחלל כמו דיסקים מהירים, שמרכזן זז אף הוא בשרטטו מעגל ההולך וגדל לאינסוף, מתרחקות ומוסיפות ומתרחקות ממיקומן רק כדי לשוב אליו בהשלמתן את הקפתן.
התנועה היא גזרתה של האהבה, שאינה מסוגלת לעצור את עצמה על דבר מסוים, החולפת בזריזות מאחד לאחר.
אבל השכחה, שהיא התנאי שלה, אינה אלא תחבולה של הזכרון.

אדם מתרומם פתע – כרוח-רפאים על ארון קבורה – וכך גם נופל.
הוא קם שוב כמה שעות מאוחר יותר ואז נופל שוב, וכך מדי יום: המשגל הזה עם האטמוספרה השמימית נשלט על-ידי סיבובה של הארץ אל מול השמש.
כך, למרות שתנועת החיים הארציים צמודה לקצב אותה תנועת סיבוב, הדימוי של התנועה אינה הארץ המסתחררת אלא הפין החודר אל אישה ויוצא כמעט לחלוטין על מנת לחדור אליה שוב.

האהבה והחיים על פני האדמה נדמים כנפרדים רק משום שעל פניה הכל שבור, מכוח הרעד של התנודות והמשכים המגוונים.
עם זאת, אין רעידות שאינן מזווגות לתנועה המשכית-מעגלית, באותו אופן קטר דוהר על פני הארץ – דמוי של מטמורפוזה מתמשכת.

יצורים נפטרים רק כדי להיוולד, באופן בו הפאלוס יוצא מהגוף רק לשם כניסה נוספת.
צמחים מזדקרים אל עבר השמש ואחר קורסים לכיוון האדמה.
עצים מסמרים את אדמת הארץ באין ספור מוטות פרחוניים המזקפים אל השמש.
העצים הנוסקים בעוצמה סופם להיחרך על-ידי ברק, להיכרת או להיעקר. שבים אל האדמה, הם חוזרים ועולים באותה האופן ותחת צורה שונה.
עדיין, המשגל הפולימורפי שלהם הוא פונקציה של הסיבוב האחיד של הארץ.

הדמות הפשוטה ביותר של חיים אורגניים המתיישבים עם אותו סיבוב היא הגאות. מתנועת הים, משגל אחיד של האדמה עם הירח, עולה המשגל הפולימורפי והאורגני של הארץ והשמש.
אבל הצורה  הראשונה של האהבה הסולארית היא ענן מתרומם מעל היסוד הנוזלי.
הענן הארוטי מתגלגל לעיתים לידי סופה ונופל על הארץ בצורת גשם, בעוד הברק פורץ את שכבות האטמוספירה.הגשם חוזר ונשלח מייד בצורת צמח נייח.

חיי החיות עולים מתנועת הימים, ובתוך הגופים החיים ממשיכים לצאת ממים מלוחים.
כך שהים שיחק את תפקיד האיבר הנקבי המגיר נוזלים תחת הגירוי של הפין. הים מאונן כל הזמן.
יסודות מוצקים, מוכלים ונרקחים במים, מונפשים מכח תנועה אירוטית ומושפרצים בצורת דגים מעופפים.

הזקפה והשמש הם שערוריה כמו גופה ואפלולית מרתפים.
צמחייה מכוונת עצמה באחידות אל השמש – בני האדם, לעומת זאת, על אף היותם פאלואידים מו העצים ובניגוד לחיות אחרות, חייבים להסיט ממנה עיניהם.
עיניים אנושיות לא סובלות את השמש, המשגל, הגופה, האפלה, אך בתגובות שונות.

כאשר פניי מתמלאים דם, הם הופכים אדומים ומגונים.
הם מסגירים בו זמנית, באשמת רפלקסים מורבידיים, זקפה מלאת דם וצמא תובעני לאי-צניעות ופריצות פושעת.
כך שאיני חושש לקבוע שפני הם שערוריה וכי תשוקותי יזכו לביטוי רק על-ידי ה-JESUVE.
הארץ מכוסה הרי געש, שהם לה פי-טבעת.
למרות שהארץ אינה אוכלת כלום, לעיתים היא פולטת החוצה את תוכן מעייה.תוכן זה מושפרץ ונופל חזרה, זורם על צלעות ה-JESUVE, זורע מוות ואימה סביבותיו.

למעשה, התנועות הארוטיות של האדמה אינן פוריות כאלו של המים, אך הן מהירות הרבה יותר.
האדמה לפעמים מאוננת בטירוף – והכל על פניה מתמוטט.
ה-JESUVE  הוא, אם כן, דימויה של התנועה הארוטית הנותנת, בפריצה אל הרעיונות המוכלים ברוח, את כוחה של התפרצות שערוריתית.

אלו אשר בהם מצטברת עוצמת ההתפרצות ממוקמים למטה בהכרח.
פועלים קומוניסטיים נראים לבורגנות מכוערים ומלוכלכים כאיברים מיניים ושעירים או איברים תחתונים: במוקדם או במאוחר זה יגמר בהתפרצות שערוריתית שבהתגלגלה הראשים הא-מיניים והאצילים של הבורגנים יערפו.

אסונות, מהפכות והרי געש אינם מתנים אהבה עם הכוכבים.
ההתלקחויות הארוטיות – מהפכניות וולקניות – הן אנטגוניסטיות לשמיים.כמו אהבות אלימות, הן מתרחשות כנגד ומעבר לפוריות.
מול הפוריות השמימית ניצבים האסונות הארציים, דימוי של אהבה ארצית ללא תנאי, זקפה חסרת פרי וחוק, שערוריה ואימה.

זוהי אהבה שצועקת בתוך גרוני: אני ה-JESUVE, פרודיה מטונפת של השמש הצחיחה והמסנוורת.
אני משתוקק שישחטו אותי, עת אני מחלל את הנערה לה אוכל לומר: את הוא הלילה.
השמש אוהבת את הלילה לבדו ואל האדמה היא מכוונת את אלימותה המוארת, פין מגונה, אך היא מוצאת שאינה מסוגלת להישיר מבטה אל הלילה, אף על פי שחלקות הארץ הליליות נעות באופן מתמיד לקראת זוהמת קרני השמש.

פי-הטבעת הסולארי הוא פי-הטבעת הלא נגוע בגוף שלה בגיל שמונה-עשרה, שאין כמוהו מסנוור להוציא את השמש, אף כי פי-הטבעת הוא הלילה.

ז'ורז' בטאי [1927]


1 במקור נעשה שימוש בפועל être, המקביל במקרה זה לפועל be האנגלי, במשפט 'אני השמש'

4 תגובות “פי הטבעת הסולארי”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>