שם ועכשיו

הקדמה מתנצלת

אני כותב את הפוסט הזה מבלי באמת להבין על מה אני מדבר. אני הולך לכתוב כאן על השמאל הרדיקלי וקצת על המיקום האישי שלי בתוכו, אבל אני לא באמת אדע להגדיר שמאל רדיקלי אם אתבקש, וההיכרות שלי עם השמאל הזה היא היכרות עם אנשים, פחות עם תיאוריות. ובה בעת, אני מרגיש צורך לכתוב את זה, גם אם אטעה. ראשית, כמי שהולך לקשקש בקרוב על הזכות לטעות שללתי מעצמי את הזכות להימנע מטעות, לפחות הימנעות אקטיבית כל כך. שנית, אולי בין הבל להבל יהיה כאן משהו. אולי לא.

ה-Weathermen ואני

לפני מספר ימים ראיתי סרט תיעודי על ה-Weathermen ביוטיוב. הוות'ר-מן היו קבוצת טרור שמאלנית רדיקלית, שפעלה במהלך שנות השבעים בארה"ב. הם לקחו את ה-SDS (סטודנטים עבור חברה דמוקרטית), אחד מהגדולים שבארגוני השמאל האנטי-מלחמתיים בארה"ב, והפכו אותו לארגון שולי, מפורק, שהלך ואיבד רלוונטיות במהירות.

הבעיה היתה המלחמה. מלחמת ווייטנאם. קל לדמיין איך זה מכאן, מישראל הכובשת, לראות את הזוועות האלה כל יום, לראות את כל ההפגנות שעשית, וכמה מעט השתנה בעקבותיהן. המטרה של הוות'ר-מן היתה להביא מהפכה. מהפכה, משום שהחברה מקולקלת ללא תקנה. מהפכה, משום שהקלקול הזה גורם עוולות לאינסוף. הדרך למהפכה עברה בסיסמה "Bring the War Home”. כלומר, הביאו לאמריקאים טעימה מווייטנאם. כלומר, פצצות.

החודשים האחרונים קשים לי. העבודה על המדרון נעשית מרירה יותר, עבורי, מיום ליום. לראות את כל החרא הזה מתקדם מאליו, בקצב הולך וגובר, ולא להצליח לעשות כלום. ומסביב, קצת כמו אז, העולם השלישי נשטף במהפכות. כלומר, העולם הערבי. ואינך יכול אלא לצפות, אכול קנאה, בנפילתם של עריצים.

יוליה שמואלוב ברקוביץ' ואני

לפני חודשיים אמרה ח"כ יוליה שמואלוב ברקוביץ', בין שאר הדברים, זאת: "בחיים, טפו טפו טפו, אף אחד לא הטריד אותי מינית. אני לא חושבת שאני כזו מכוערת. ציון חמש וחצי. אבל כשגבר אומר לי מחמאה אני מבסוטית, זה חלק מהאיזון הטבעי בטבע. אם שולח ידיים, שתי פליקות ושלום על ישראל". מיטל פרסמה תרגום לכתבה מעניינת שעסקה בפמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות. אבל למה, בעצם, יוליה שמואלוב ברקוביץ' אפשרית? למה ישנן תמיד פמיניסטיות אנטי-פמיניסטיות?

אחת התשובות, אולי, נעוצה בפמיניזם עצמו. לפמיניזם יש נטייה לרדיקליזציה, במובן זה שהוא תובע שנביט היישר מעבר למובן מאליו התרבותי. אם לוקחים אותו ברצינות, הטבעי, המובן מאליו, הופך לחברתי, ולרוב הוא מתרגם לשורה ארוכה של עוולות. לא לחינם שמואלוב ברקוביץ' מרגישה בנוח לתקוף את הפמיניזם הרדיקלי, מכיוון שהוא זה שמאיים עליה באמת. התביעה שלו אינה רק לבצע שינויים חברתיים מסוימים, התביעה שלו היא להביט, קודם כל, על מה שלא בסדר. כל מה שלא בסדר. ונכון שסביר להניח ששמואלוב ברקוביץ' לא באמת תדע להבדיל בין פמיניזם רדיקלי לפמיניזם מסוג אחר, וסביר להניח שהיא לא באמת ניסחה לעצמה את הדברים כך. אבל אני חושד שהיא כן מבינה את זה, ברמה מסוימת. כי כשגבר נותן לה מחמאה היא "מבסוטית". כלומר, היא לא מרירה. ומרירות היא התכונה שהכי אוהבים לטפול על פמיניסטיות. יוליה שמואלוב ברקוביץ' אינה פמיניסטית משום שהיא רוצה להישאר מבסוטית. היא רוצה ללכת על נעלי עקב מבלי לחוש מגוחכת. היא לא רוצה לראות את מה שהפמיניזם מציע לה לראות.

זה אינו רק קטע פמיניסטי, זה פחות או יותר הקטע של השמאל. החברה פגומה, פגומה עד כאב. ומרגע שבחרת להסתכל, אינך יכול אלא לראות זאת. בשר זה רצח, גבינה זה רצח, השפה היא סוכן של אי-שוויון. אני לא ציני. אני באמת מאמין בדברים האלה.ואני אוכל בשר וגבינה, ואני צריך לחיות עם זה.

אני לא חושב, אגב, שאין דברים כאלה בימין. אני לא חושב שדווקא בימין מקבלים את כל קדם ההנחות החברתיות. בה בעת, אפשר לקבל, ולו לרגע, את החלוקה הגסה הזו, מכיוון שהשמאל, בדרך כלל, שואף קדימה, לעתיד מדומיין כלשהו. סוג העוולות שהוא בוחר להביט בהן תובעות חברה אחרת, דמיונית, שטרם היתה כאן. אין לנו עבר מדומיין לחזור אליו. לא כי העבר היה דווקא רע יותר, אלא מכיוון שהעבר, בפשטות, לא היה טוב.

הדת ואני

בקריאה השניה של "החטא ועונשו" שמתי לב למשהו מוזר. הכרתי חלק מהשיחות בספר. בווריאציות אחרות, גסות פחות, אבל הכרתי אותן. הכרתי את הסטודנטים שדרשו מסביבתם לחיות חיים אחרים, רציונליים. את הדרישה שהאידאולוגיה תהיה חלק מהחיים עצמם, לחיות אותה כאן ועכשיו. שיחות דומות ראיתי גם ב"האיש בלא תכונות", שם הן היו נחלתו של נוער אנטישמי, שדיבר על הלאום כעל גוף אחד, שצריך להתאחד באהבה. והאהבה אינה רק דיבורים, עליה להיות מעשה. הדרישה הזו מוכרת משום שהיא הגיונית. היא נשמעת אבסורדית אם אנו לא קונים את האידאולוגיה שמאחוריה, אבל אין בעיה מיוחדת בתביעה לחיות באורח שתואם את אמונותיך.

והדרישה הזו מוכרת משום ששומעים אותה גם כאן ועכשיו. והיא קשה, מכיוון שלצידה נע עוד מצעד העוולות הבלתי פוסק, זה שלמדת להבחין בו. במלים אחרות, שמאלנים נתבעים לא רק לתקן את העולם, התיקון חייב להתחיל קודם מהם עצמם. הם צריכים לחיות את האוטופיה שהם שואפים לה.

זו הגזמה, כמובן, פראית אפילו. אבל לא פראית מדי. כי ככל שאתם נעים מהשמאל הליברלי אל הקצוות הרדיקליים, כך מוצאים יותר ויותר צורות שונות של התנהלות בעולם. משמאל לצמחונים נמצאים הטבעונים שמשמאלם נמצאים הפרוטניסטים, שמשמאלם הראוו-פודיסטס. ולצד אלו יש קבוצות אחרות, רבות מספור. פמיניסטיות שאינן מגלחות רגליים לצד פמיניסטיות ופמיניסטים שמדברות ומדברים בגוף נשי-רבים. אני לא חושב לרגע שזה מגוחך, אם במקרה עלתה השתמעות כזו, אני חושב שאידאולוגיה צריכה להיהפך לפרקטיקה. אם אני מאמין בזכויות אדם, לא אשב בשקט כאשר זכויות אלה מופרות.

אבל אני מאמין גם בזכויות נשים ובזכויותיהן של חיות להישאר בחיים, ובחברה סוציאלית ובאלוהים יודע כמה דברים נוספים. ואני לא יכול לממש את כל האמונות האלה. כלומר, יכול, אך איני מוכן עדיין למחיר. ואיני היחיד, מן הסתם. העולם מלא באנשים כמוני, שאוכלים בשר מתוך ידיעה ברורה של מה שהם עושים. וכך, לצד האידאולוגיה ישנה גם האשמה, האשמה ההכרחית.

במובן מסוים, כל זה מזכיר קצת את הקבלה הלוריאנית, הניסיון לתקן את השבר שבעולם באמצעות עשיית מצוות. אבל האמת היא שזה לא כל כך מעניין. יותר מעניין אותי האפקט הנפשי שיש לכל זה על האנשים שאני מכיר, עלי.

כי לצד האשמה מחוסר היכולת לתקן את עצמך, האימפוטנציה אל מול העולם חריפה יותר. ואין אונות היא מתכון לא רע לרדיקליזציה. בסרט על הוות'ר-מן אמרה מישהי שהיא לא הצליחה להבין את אדישות הציבור האמריקני לפשעים שנעשים בווייטנאם. היא החלה לשנוא אותם, את האנשים הללו שחגגו ימי הולדת וצפו בטלוויזיה, “ונשאתי את שנאתי כתג של עליונות מוסרית". כל כך קל ליפול לשם, אלוהים. אני נופל לשם כל כך הרבה פעמים ביום.

אבל אני לא נופל למלכודת השניה, מלכודת המהפכה. המהפכה היא אחת המגפות שהוריש מרקס לשמאל, והיא תמיד יושבת שם, כאופציה. אם העולם כה פגום, הדרך היחידה לתקן היא להתחיל מחדש. המהפכה היא הרי הריסטרט האולטימטיבי, הקונטרול-אלט-דליט של הפוליטיקה. אני לא מאמין במהפכות כפי שאיני מאמין באוטופיות. אין ניצחונות בעולם, מלבד ניצחונות זמניים. אבל הפיתוי, כרגיל, שם. בתחילת דרכם הוות'ר-מן הודיעו על "Days of Rage” בשיקגו. ואני זוכר את עצמי מייחל ליום זעם אחד כאן.

וזהו, אין פואנטה. בכלל. זו סתם תזכורת, בעיקר לעצמי, שעם כל המדרון אנשים הם עדיין אנשים, ושרובם משתדלים בכל כוחם להיות בני-אדם הגונים. וששינויים חברתיים קורים לאט, תמיד לאט יותר מהשינויים שחלים בך. ושקורט וונגוט צדק: ככה זה.

88 תגובות “שם ועכשיו”

  1. זה פוסט מופתי.
    ומזכיר לי כמובן את פסטורליה אמריקאית.

    רק שאני חושב שמלכודת האוטופיה ומלכודת המהפכה הן אותה מלכודת.

  2. תודה רבה על הפוסט אבל תודה גדולה בהרבה על העבודה הסיזיפית שאתה עושה ב"מדרון החלקלק".
    הרעיון לא היה ברור לי בהתחלה, אבל עקבתי. היום זהו אחד הכלים העיקריםי שלי להתעדכן במצבנו האמיתי ללא הרכילויות חדשותיות.
    אני מנסה להפיץ את המדרון ואני חושב שבצורה איטית יש ל"מדרון החלקלק" השפעה אמיתית על ההבנה של ציבור גדל והולך (אני מקוה).
    ןלגבי ה"אין פואנטה", נראה לי שזה אחד מהקשיים העיקריים. גם לאחר שהכיבוש ונפלאותיו יגמרו (?!) ישארו הפערים החברתיים והפגיעה האקולוגית וכו'.
    ניתן להיות אקטיוויסטים אופטימיים אך להכיר במגבלות ה"ככה זה"

  3. זה יופי של פוסט.
    אבל אני חייב להודות שאני לא מבין מה אתה רוצה.
    טוב, אני חושב שאני כן מבין, אבל אני חושד שאתה טועה.
    אתה לא רוצה ליפול למלכודת של המהפכה ולשאת את השנאה כתג של עליונות מוסרית. זה מצויין, זה מראה שאתה שייך לשמאל האמיתי, וחשוב שתוקיע את אלה שלא.
    שוב התבלבלתי.
    אבל כן, זו מלכודת בלתי נמנעת של השמאל (אמיתי , רדיקלי, מה שלא יהיה). אני יכול להבין למה זה מפחיד אותך, זה מאוד מפחיד, אבל השאלה היא אם הפחד הזה לא משתק, אולי משתק מוקדם מידי, כמו שאמרתי לך כשדיברת על הסרט בפעם הראשונה.
    אתה באמת חושב שאתה בדרך לשם? בדרך ללהפוך לוות'ר מן ישראלי? נדמה לי שעוד לא צעדת אפילו צעד אמיתי אחד בכיוון וכבר אתה נחרד מהאפשרות שזה מסלול בלתי ניתן לעצירה מרגע שמתחילים איתו. תמונת ראי של המדרון החלקלק.
    אני מזדהה עם הפחד הזה ומכיר אותו, אבל תן לי להגיד לך שאתה עוד רחוק מאוד, תמשיך בשלך בשקט, כשתתחיל להתקרב אני מבטיח לצעוק.

  4. כרגיל, אני מאוד אוהב את הפוסט, וכרגיל, מאוד קשה לי להגיב ב"הסיפור" – אתם אנשים מאוד שונים ממני. מדברים על בורדייה (מי זה?) בהנחה שכולם יודעים למה הוא רלוונטי, או על פוסט של עופרי שברור שכולם קראו ולכן אין צורך בלינק. מפחיד אותי לומר משהו בלי להביא ציטטה מסארטר או מפוקו, כי אראה כמו אידיוט שקופץ למקום שלא הזמינו אותו.

    בכל זאת, לדעתי מהפכנות ואוטופיה שניהם מפחידים. אני קורא עכשיו את "ליטומה בהרי האנדים", ורואה מה קורה למהפכות: מהפכה היא פעולה קיצונית של אנשים קיצונים. הרוב לא רוצה מהפכה – הוא רוצה שינוי, אבל לא שינוי גדול מדי. אם, נניח, רוב העם רוצים להפסיק לפטם אווזים, ניתן להעביר חוק. אבל אם קבוצה מהפכנית רוצה להציל את האווזים, הם כנראה צמחונים, ואם הם במקרה ינצחו במהפכה, הם יכריחו את כולם להיות צמחונים. וזו לא תהיה דמוקרטיה.

    לכן מהפכה שמאלנית תהיה גרועה כמו המצב שלפניה. כך היה ברוסיה. כך היו ה weathermen – קבוצת מיעוט לא יכולה לכפות על הרוב אידיאולוגיה בלי אלימות וטרור, ולא יכולה לשכנע מישהו להיות שמאלני.

    השמאל הרדיקלי מכניס את עצמו למלכוד שהימין הרדיקלי נמנע ממנו, כי לימין לא אכפת שיש לו התנגדות. אין סימטריה.

    והערה לא קשורה כל-כך: "משמאל לצמחונים נמצאים הטבעונים שמשמאלם נמצאים הפרוטניסטים, שמשמאלם הראוו-פודיסטס" – לא מדויק. א. כי פרוטריאניזם היא דיאטה מגבילה יותר מראו-פוד; ב. כי ראו-פוד לא בא מאידאולוגית "בשר הוא רצח" אלא מסיבות בריאותיות בלבד – לכן יש ראו-פודיסטים שאוכלים בשר נא.

  5. מהפיכה היא לא רק טרור ואלימות אלא כל מהלך חדשני שמשפיע ומשנה את חיי המין האנושי! מהפכנות ואוטופיה מפחידים בגלל הדוגמאות הידועות לנו מהעבר (ברית המועצות, סין, קובה וכו') אבל לא נראה לי נכון לפסול ככה את כל הרעיון האוטופי – מהפכני בגלל הניסיון המר מדברי ימי המאה העשרים. מהפיכה שמאלנית לא חייבת להיות אלימה וטרוריסטית.

  6. אני לא ייחסתי לך שום דבר שלא אמרת! אתה אמרת שמהפיכה שמאלנית תהיה גרועה כמו המצב שלפניה. ואני אומרת שגם אם נסיון העבר מראה לנו שמהפיכות בכלל, גם שמאלניות וגם ימניות, הביאו למצב גרוע יותר מהמצב שלפניהן – זה לא חייב להיות ככה.

  7. אני לא ייחסתי לך שום דבר שלא אמרת! אתה כתבת: מהפכה שמאלנית תהיה גרועה כמו המצב שלפניה. ואני בסך הכול אמרתי שגם אם ניסיון העבר מראה שמהפיכות בכלל, כולל מהפיכות שמאלניות, יוצרות מציאות שהיא גרועה יותר מהמציאות שהיתה לפניהן, זה לא חייב להיות ככה בכלל, ולכן לא נכון לדעתי לפסול לגמרי את המהפיכות והאוטופיות.

  8. מודי, לא ייחסתי לך שום דבר שלא כתבת! אתה כתבת: מהפכה שמאלנית תהיה גרועה כמו המצב שלפניה, ואני בסך הכל אמרתי שזה לא חייב להיות ככה. גם אם ניסיון העבר מראה שמהפיכות בכלל (לא רק שמאלניות) הביאו למצב גרוע יותר מהמצב שהיה לפניהן – זה לא חייב להיות ככה גם בעתיד. ולכן לא נראה לי נכון לפסול ולשלול לגמרי רעיונות מהפכניים ואוטופיים.

  9. לגבי שמאלוב, כתבת יפה שהיא (כמו נשים רבות אחרות) רוצה ללכת בנעלי עקב מבלי להרגיש מגוחכת. זו רק חלק מהסיבה שאני חושבת שהבעיה דווקא נעוצה בפמיניזם עצמו: אנחנו לא מציעות דבר לעקרות הבית (עקרת בית לא רוצה לחשוב על גירושין). היא מנסה לתפוס את נישת שרה פיילין בתור מגינת שלמות המשפחה עבור נשים שאלה ההישגים שחשובים להן. הן מעוניינות לקבל תמריצים לילודה, ולא מעניין אותן שהצד השני הוא שזה הופך נשים למכונות להבאת ילדים. בפוסט שכתבתי על זה כתבתי שדווקא אתגר אמיתי לחברה המערבית הפמיניסטית יהיה נשים חד הוריות שמשריצות ילדים בסדרות ויוצאות לחופשות לידה ללא הכרה. נראה לי שאני אפסיק עם הקו הזה עכשיו ואכתוב על זה פוסט שלם במקום.

  10. מודי, לא ייחסתי לך שום דבר שלא אמרת! כתבת: "מהפכה שמאלנית תהיה גרועה כמו המצב שלפניה" ואני בסך הכל אמרתי שזה לא חייב להיות ככה, למרות הניסיון הרע מהעבר. ולכן לא נראה לי נכון לפסול רעיונות מהפכניים-אוטופיים.

  11. איבדנו כבר אית האמון בכם , אינכם עושים דבר לימעננו , וילימען עמנו הסובל .
    אתם רק מגבירים את הכיבוש בישראל ולא מונעים אותו .
    אנחנו חיים כבר 60 תחת הכיבוש ללא אדמותנו ללא כפרינו ללא כספנו שנגנב בידי החיילים והצבא .
    אנחנו עוד מחזיקים את המפתח לדלת ביתנו שינהרס ע"י הבלדוזרים.
    ואני זועק לעולם , עד מתי תיראו בסבלנו תחת החילים הברברים .
    אני בוכה לבריטניה ולאירופה עד מתי אנחנו נחנקים מדמעות .
    בבקשה יא עולם תקשיב לנו .
    די לכובוש ! .

  12. את צודקת, זה כן מה שאמרתי, אבל גם הסברתי למה, והתעלמת לחלוטין מההסבר: "קבוצת מיעוט לא יכולה לכפות על הרוב אידיאולוגיה בלי אלימות וטרור."

    מהפכה שמאלנית תהיה גרועה כמו המצב שלפניה כי שמאלנים הם קבוצת מיעוט, וכדי לכפות ערכים שמאלנים על כולם הם יצטרכו לסגת מהאידיאולוגיה השמאלנית. אם השמאלנים הם רוב, לא צריך מהפכה.

  13. מודי, אתה הגדרת מהפיכה כפעולה קיצונית של אנשים קיצוניים. ואני מבינה מדבריך גם שמהפיכה היא פעולה של מיעוט ולא של הרוב: אם השמאלנים הם רוב, לא צריך מהפכה. אז איך אתה מגדיר את מה שקרה/קורה במצריים, תוניסיה, וסוריה? אם מהפיכה היא פעולה קיצונית של מיעוט קיצוני ולא של הרוב, אז אי אפשר לקרוא להתקוממויות העממיות במדינות הערביות הללו בשם מהפיכה!

  14. ודאי שלא מהפכה שמאלנית. תמצאי לי מקום שבו השמאלנים הם רוב, ואז מהפכה שמאלנית לא-אלימה תהיה אפשרית.

  15. טוב, עכשיו אני רואה שהבנתי לא נכון את דבריך. כשכתבת:…מהפכה היא פעולה קיצונית של אנשים קיצונים. הרוב לא רוצה מהפכה – הוא רוצה שינוי, אבל לא שינוי גדול מדי…לא התכוונת לכל מהפיכה באשר היא אלא רק למהפיכה מסוג מסויים: מהפיכה שמאלנית. השמאל הוא מיעוט ולכן מהפיכה שמאלנית לא יכולה להיות אלא מהפיכה של מיעוט – ולא מהפיכת המוני העם או במילים אחרות – מהפיכה של הרוב. אבל חוץ מזה, כתבת גם מצד אחד: אם השמאלנים הם רוב, לא צריך מהפכה…ומצד שני כתבת: תמצאי לי מקום שבו השמאלנים הם רוב, ואז מהפכה שמאלנית לא-אלימה תהיה אפשרית. ואני מוסיפה שבעולם כפי שהוא יש צורך אמיתי במהפיכה שמאלנית שתהיה טובה ומוצלחת יותר מועילה ובלתי אלימה לאנושות ולשאר היצורים החיים על פני כדור הארץ. יש צורך אמיתי במהפיכה שמאלנית ללא הרג ואלימות. ואם השמאלנים יהיו אי פעם רוב, לא שלא יהיה יותר צורך במהפיכה שמאלנית – הצורך הזה יתקיים וגם יתממש במציאות.

  16. ועוד משהו: מהפיכה היא לא רק התרחשות/מעשה קיצוני במובן של רדיקליות, של שינוי קיצוני עמוק מהשורשים (להבדיל משינוי קוסמטי מתון ושטחי). מהפיכה היא רבולוציה שזה כמובן ההיפך מאבולוציה. אבולוציה היא תהליך שמרני של שינויים איטיים והדרגתיים במציאות, ואילו רבולוציה היא שינוי דרמטי, חדשני, יצירתי ופורץ דרך.

  17. אני תמיד נבוך מהידיעה שלא הובנתי, כי אני יודע שהאשמה היא ברובה אצלי – אני אומר חצאי דברים בתקווה שיבינו, ולא רואה איפה הבעיה. מזל שיש אנשים כמוך שמתאמצים ומגיעים למצב ששנינו מבינים אחד את השני. עכשיו אפשר לעבור לחוסר ההסכמה.

    1. אם יש רוב לשינוי, אז כבר עברנו איזושהי אבולוציה שהביאה לרוב הזה, והמהפכה היא רק העליה לפני השטח של שינוי שכבר קרה, ולכן היא בעיני החלק הפחות חשוב או מענין.

    2. המהפכה שאיתמר מדבר עליה היא דבר אחר, היא היאוש של השמאל מהיכולת להגיע לשלטון בכל דרך אחרת כי הכל רקוב. זו האמונה המרקסיסטית בתודעה הכוזבת: שאנשים יהיו שמאלנים אם נעיף את כל הקפיטליסטים. זה לא עובד, ולדעתי לעולם לא יעבוד – אני חושב שזה מה שאיתמר אומר: "אני לא מאמין במהפכות כפי שאיני מאמין באוטופיות. אין ניצחונות בעולם, מלבד ניצחונות זמניים". אצלי זה פשוט לא אמביוולנטי.

  18. אני חושב שיש המון סיבות טובות להיכנס לקרב המאסף הזה, משום שיש ערך, בעיני, למאמץ להיות מוסרי. אבל אני חושב גם שצריכה להיות לך היכולת לחמול, על אחרים ועל עצמך, ושבלעדיה ההפסדים, והם בלתי נמנעים, יהרגו אותך.

    ואני מאוד מסכים גם לגבי המיזנטרופ וגם לגבי הגיחוך. לא חשבתי על שתי הנקודות האלה בכלל. וזה מוזר קצת, איך המחשבה נעה בספירלות, ובעצם אני מגרגר את אותו רעיון במשך הרבה מאוד זמן.

  19. הי,
    את צודקת, אני מציב אידיאל שהוא בלתי אפשרי. אבל נראה לי שההתכוונות לעבר האידיאל הזה אפשרית מאוד. וברור שנכשלים בדרך, וברור שלא מגיעים אף פעם, אבל ההתכוונות הזו חשובה.

    לגבי הכופר, אני לא מגלה סלחנות. אני חושב, באמת ובתמים, שרוב בני האדם טובים. או, לפחות, שרוב בני האדם משתדלים להיות טובים. זה לא נכון לגבי כולם, ויש אנשים שמגיע להם כל הזעם שבעולם. אני סבור, אישית, שבפוליטיקה שלנו אפשר למצוא כמה מהם. אבל הם לא רבים, לא רבים בכלל.

  20. אסביר: זו התבטאות ששומטת את הקרקע מתחת לטענות פמיניסטיות רבות, שנועדה לעשות זאת, ועושה זאת בגסות וביהירות. כלומר, ניתן לטעון, לדעתי, שגבר שמחמיא לאישה ברחוב לא מטריד אותה. ואני חושב שרוב הנשים לא יקבלו זאת כהטרדה. אבל ההנחה הזו, שרוב הנשים שמתלוננות על הטרדה מינית הן היסטריות, ולא יודעות להבחין בין מחמאה להטרדה, היא הנחה חצופה להפליא. והיא מתייחסת לנשים, שוב, כאל יצורים קלי דעת שצריך להסביר להן איך העולם פועל.

  21. תודה על התודה. ואני מסכים, אפשר להיות אקטיביסט אופטימי. אני אפילו חושב שאופטימיות היא חלק בסיסי מאקטיביזם. אבל לא תמיד זה פשוט, והרבה פעמים מדובר בעבודה פנימית שעליך לעשות מול עצמך.

  22. אני לא חושב שאני אהיה מהפכן, אבל אני חושב שיש תוצאות לסוג המסלול הזה גם אם הוא אינו מסתיים במהפכה. כלומר, אני רואה איך השיפוט שלי לגבי אייטמים במדרון משתנה לעתים, ואיך אני מקל מדי פעם את הסטנדרטים לגבי ידיעות שעולות לעיתון. אבל זה לא רק זה. זה לפטור בבוז אנשים שחושבים אחרת, זה לתכנן פעולות שיזכו לאהדת השמאל ולשנאת הימין, זה לתקשר עם עצמך והדומים לך בלבד. והכל שם, בדרך. אני לא חושב שזה צריך לעצור אותי מלפעול. אני לא נותן לזה לעצור אותי. אבל לא לחינם היה לסרט הנ"ל כזה אימפקט עלי.

  23. השתדלתי שלא להכניס בפוסט אף רפרנס בלי לינק. בתגובות השתדלתי פחות. אבל אני לא חושב שאתה צריך לצטט את סארטר (טפו) או פוקו. התגובה שלך אחלה גם בלעדיהם.

    מהפכה ואוטופיה מפחידים בעיני בערך מהסיבה שאתה כותב. אבל אני חושב שפופר (סליחה!) כתב את זה היטב – אוטופיה מניחה את הטוב במצבים האפשריים. ולכן אסור למצב זה להשתנות. ולכן, אוטופיה מניחה דיקטטורה. ואני לא חושב שיש "טוב במצבים האפשריים", או שהחברה האנושית יכולה להגיע אליו ולהסכים עמו בשלמות. ולכן לאוטופיות יש נטייה להפוך לדיקטטורות רצחניות. כי הן כולן היבריס, שלא יכול אלא להיכשל.

    לגבי הראו-פודיסטים והפרוטריאניסטים – צודק לגמרי. הנחתי להזדמנות הרטורית להאפיל על הדיוק. :)

  24. אני לא בטוח שהבעיה היא בפמיניזם. הבעיה היא שהפמיניזם, כמו כל מחשבה פרוגרסיבית, מאתר עוולות. וקל יותר לחיות מבלי לראות כל עוול. וזה בסדר, משום שכך הפמיניזם מקדם אותנו למקום טוב יותר.

    אבל יכול להיות שלא הבנתי אותך, ואת מתייחסת למימושים פרקטיים ספציפיים של פמיניזם. פוסט זה רעיון טוב :).

  25. 1. מעניין או לא מעניין, פחות חשוב או יותר חשוב זה בעיני המתבונן.
    2. אתה אומר שאיתמר דיבר לא על כל מהפיכה שמאלנית באשר היא אלא על מהפיכה שנובעת מ…היאוש של השמאל מהיכולת להגיע לשלטון בכל דרך אחרת כי הכול רקוב…ולכן הוא כותב: אני לא מאמין במהפכות כפי שאיני מאמין באוטופיות. ואילו אני לא מוכנה להתעלם מכך שיש עוד סוגים אחרים של מהפיכות שמאלניות שלא נובעות מאותו יאוש להגיע לשלטון ללא אלימות. ולכן אני כן מאמינה באוטופיות/מהפיכות שמאלניות רדיקליות לא אלימות שמתאפשרות על ידי תמיכה רחבה של הרוב. השאלה היא באיזו מהפיכה מדובר.

  26. לא קראתי את פופר, ולכן אני לא מבין למה אוטופיה מניחה דיקטטורה. אבל נראה לי סביר שנטיה אוטופיסטית תביא לדיקטטורה מסוג "אנחנו יודעים טוב מכולכם מה טוב"

  27. לאיתמר – למה אתה כותב בסוגריים טפו אחרי הזכרת שמו של סארטר? וחוץ מזה, אני לא חושבת שמספיק לקרוא את קרל פופר (שבתור שמאלנית רדיקלית אני מתעצבנת ממנו ועלולה גם כן לכתוב טפו אחרי שמו) כשמדובר באוטופיות. קודם כל חשוב לקרוא את תומס מורוס.

  28. אנחנו מנסים מוחמד
    אבל אנחנו לא מצליחים
    כמוכם, אנחנו גם חלשים מול המכונה הגדולה

    אבל אנחנו לא נפנה לדרכים האלימות, ומתפללים שגם אתם לא, למרות הכל. כי לא זו הדרך. אנחנו גם מדוכאים, פחות מכם – אבל אנחנו גם מדוכאים ולא צריך להפריד ביננו לבינכם! כי בעיניי אתם אחים, ואת סבלכם אני אכן סובל בהזדהותי כמו שכתב הכותב. הלוואי שהכיבוש שלנו ושלכם ייגמר בדרכי שלום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>