(מותר לדבר כאן על סדרות טלויזיה טראשיות? / אני אניח שכן)
ההתמכרות החדשה שלי היא דוקטור הו, סדרת טלויזיה בריטית לילדים שרצה מ-1963 עד 1988 וקמה שוב לתחיה ב-2005. הדוקטור הוא חייזר, נכון להיום בן 907, שנראה כמו בנאדם, נכון להיום כמו גבר בריטי בן 30 בערך, אבל מבפנים הוא שונה לגמרי – יש לו שני לבבות, למשל, ויכולת לרפא את עצמו מרעלים ולנקות את עצמו מקרינה, וגם להתחדש מיד אחרי שהורגים אותו וללבוש גוף חדש שלרוב מלווה גם בקווי אופי אקסצנטריים חדשים. יש לו שם אבל אף אחד לא יודע אותו (חוץ מארכיאולוגית-זמן אחת ששמעה אותו ממנו אי פעם בעתיד, אבל זה לא לעכשיו). כולם מכירים אותו פשוט בתור "הדוקטור". יש לו חללית שנוסעת בחלל ובזמן, קוראים לה טארדיס והיא גדולה יותר מבפנים בזכות הטכנולוגיה של כוכב הבית שלו, שנקרא גאליפרֵיי ונכון לשנות ה-2000 לא קיים יותר. הוא נכחד, הלך קאפוט ואתו גם כל הגזע של הדוקטור, "שרי הזמן" או "אדוני הזמן" (Time Lords), כולם אבדו במלחמת הזמן האיומה בין שרי הזמן לבין הדאלקים המבעיתים, ורק הדוקטור לבדו נותר. ומי שהשמיד את כולם, את שרי הזמן ואת הדאלקים גם יחד, הוא הדוקטור, שכלא אותם ואת המלחמה בהסגר-זמן כדי להציל את היקום כולו.
אז עכשיו הוא די בודד, הדוקטור, שר-הזמן האחרון ביקום, ומדי פעם הוא בוחר לו בן- או בת-לוויה שתצטרף אליו במסעותיו בחלל ובזמן. נכון לסדרה המחודשת בן/בת-הלוויה האלה הם כמעט תמיד בחורה בת 20+ מהעשור הראשון של המאה ה-21, תמיד שנונה ונועזת (גם הדוקטור שנון ונועז, למעשה הוא די מכור לסיכונים אבל זה לא לעכשיו) ולרוב גם אנדר-קלאס מאיזשהו סוג. יחד הם מקפצים בטארדיס מכוכב לכוכב ומעידן לעידן, עשרות, מאות ומיליארדי שנים קדימה ואחורה, ולרוב מצילים את היקום או לפחות את כדור הארץ מכליה. טראש, נו. אבל טראש כייפי ומבדר לאללה.
מה שמעניין בטראש זה שהוא מדבר ישר מתוך תת-ההכרה ואליה, ולכן אפשר ללמוד ממנו כל מיני דברים מרתקים על האנשים שיוצרים אותו ועל האנשים שצורכים אותו (במקרה הזה, אני). ומדוקטור הו אכן אפשר ללמוד דברים מעניינים מאוד.
היוצר המרכזי של דוקטור הו המחודשת (אני מדברת כאן על 4 העונות הראשונות שלה) הוא גבר בריטי בשם ראסל ט. דיויס, והרוב המכריע של פרקי הסדרה המחודשת נכתב ובוים בידי גברים בריטיים (אחד הבולטים שבהם הוא סטיבן מופאט, מי שאחראי ל"זיווגים" ולרימייקים העדכניים "ג'קיל" ו"שרלוק"). הגברים האלה מספרים לנו על גבר שהוא נצר אחרון לאימפריה שאיננה עוד, בן לגזע אדונים (לורדים) שהתחנך במקום עם משמעת נוקשה וגדל באמונה שהיקום כולו פרוש לרגליו, מקצה החלל ועד קצהו, מראשית הזמן ועד סופו, רק הוא רואה את היקום כולו ומבין את המשמעות האמיתית של כל מה שקורה, והוא בלבד מופקד על שלומו. נשמע מוכר? מה זה אם לא האימפריה הבריטית בקליפת אגוז.
וכראוי לנצר אחרון של גזע אדונים, שהשמיד את כוכב הולדתו ואת בני מינו מתוך ההבנה שבשתלטנותם הם עומדים להמיט כליה על היקום כולו, הגבר הזה הוא כריזמטי בטירוף, מבריק, שנון, מצחיק, היפר-אקטיבי, מסתורי, אקסצנטרי, יהיר ומיוסר. הוא לא מוכן לגעת בנשק כי ראה לאן המלחמה הובילה את בני מינו ואותו, אבל האלימות והמוות כרוכים תמיד בעקביו ונראה שהוא נהנה מאוד מהפלירט המתמשך שלו איתם. הוא נרתע מהתקשרות רומנטית לבנות הלוויה האנושיות שלו כי הוא יודע שהן יזדקנו וימותו והוא ייוותר לבדו (וגם כי זאת סדרה לילדים, אבל לא ניכנס לזה כרגע), אבל הן תמיד נקשרות אליו ונראה שהוא נהנה מזה מאוד (עד שלא). והוא מוקף מכל עבר ביצורים – בנות לוויה, בני אדם, גזעים השוכנים בכוכבים ובזמנים רחוקים – שהם תמיד אינטליגנטיים מספיק כדי לרחוש לו הערצה ומורא אבל לא מספיק בשביל לתת לו קונטרה אינטלקטואלית של ממש. לכל היותר הם יכולים ללמד אותו דבר או שניים בתחום האינטליגנציה הרגשית, והוא זה שמופקד על כך שיוכלו להמשיך בבטחה בחייהם הנחותים. בקיצור, קולוניאליסט עם לב זהב, גבר-גבר, שמוקף בנשים מעריצות ופראים אצילים (או לא).
זהו אם כן דימוי האקס-אימפריאליסט הבריטי שמוכרים לנו בדוקטור הו. ככה הגבר הבריטי רוצה לראות את עצמו, ככה הוא רוצה שיראו אותו: קולוניאליסט לשעבר שהתנער ממורשתו הקולוניאליסטית והשמיד אותה, אבל לא נפרד מתחושת העליונות והאחריות שכרוכה במורשת הזאת, מהתחושה שהוא איכשהו "אבא של העולם". גבר שכבר הבין שיש לו מה ללמוד מנשים, אבל לא מוכן עדיין להיפרד מן העליונות הבסיסית שלו עליהן ומן התפיסה שהן צריכות אותו כדי שיהיה טעם כלשהו לחיים שלהן – חיים שבלעדיו הם אפורים ושגרתיים. אפשר להבין למה גברים בריטיים רוצים בתת מודע שלהם להיות כאלה או להיראות כאלה. מה שפחות מובן הוא למה אני, שמודעת לחלוטין לכל ההיבטים האלה, בכל זאת נהנית מזה כל כך.
כי שום מודעות לא תעזור – ביסודו של דבר הכריזמה הזאת סוחפת אותי כאילו לא קראתי שום מאמר פמיניסטי מימי, וכאילו לא הייתי יותר מפעם אחת בסיפור הזה וראיתי שוב ושוב איך הוא נגמר. ביסודו של דבר בקרקעית הנפש שלי עדיין יושבת נערה שמחכה לאיזה נסיך, בן אצולה או בן אלים, שיבחר בי על פני כל האחרות ויקטוף אותי בסערה לחיי סכנה הרפתקאות, חיים שבהם אף יום אינו דומה למשנהו, שום דבר אינו מובן מאליו ובכל זאת הסוף תמיד טוב. כל כך הרבה מיתוסים, סיפורים וסדרות טלויזיה סיפרו לי על הנערה הזאת, מהתנ"ך והמיתולוגיה היוונית ועד ימינו, ואני עדיין כל כך רוצה להיות היא (גיבורי טלויזיה הם האלים המיתולוגיים של ימינו, אבל גם זה לא לעכשיו). ואני לא יודעת אם המיתוסים סוחפים אותי מפני שהנערה הזאת תמיד הייתה שם, משחר האנושות, והם רק תיעדו אותה, או אולי מפני שהם חזרו על הסיפור הזה שוב ושוב כל כך הרבה פעמים עד שהוא הוטבע בנפש שלי ושל נשים אחרות – חזק כל כך עד שנצמד אליה ועכשיו כבר אי אפשר לקלף אותו ממנה.
אבל אני כן יודעת מה המיתוסים האלה עושים לי. הם גורמים לי להמשיך לחלום, במודע או לא במודע, חלום שאני יודעת מצוין שהוא מזיק לי. חלום שמשווה הוד למציאות שבפועל אין בה שום הוד אלא רק דיכוי. חלום שאי אפשר להגשים אותו, וגם אם היה אפשר, בכלל לא בטוח שבחשבון אחרון אני באמת רוצה שהוא יתגשם – לא ככה. כלומר, אני כן רוצה להיגאל מהקיום האפרורי ולהגיע לחיי הרפתקאות. זה כן! אבל אני לא רוצה שהגאולה הזאת תהיה תלויה ברצונו השרירותי של מישהו נעלה, שיכול להעניק או לשלול אותה ממני כאוות נפשו. ובכל זאת, המיתוסים ממשיכים לטפטף לי לנפש את האמונה שאני דווקא כן רוצה את זה, ואני, משום מה, שותה את הרעל הזה בשקיקה ואפילו משקה בו את הבת שלי.
יש אמונה פילוסופית ישנה, אפלטון היה כנראה הראשון שניסח אותה, לפחות במערב, שלפיה ידיעה ורצון הם היינו-הך. כלומר, ברגע שאדע שמשהו טוב לי אז אני ארצה אותו, וברגע שאדע שמשהו רע לי אני אבחל בו. במישור הגופני יש לנו אינספור הוכחות שזו טעות או אשליה. מספיק להסתכל על כל האנשים שמעשנים, משתכרים, גרים בערים מזוהמות וכן הלאה כדי להבין את זה. אבל במישור הנפשי נדמה לי שאנחנו עדיין קצת מאמינים בזה. כלומר מאמינים שאם נבין, אם באמת נבין, שמשהו מרעיל לנו את הנפש, אז אנחנו נבחל בדבר הזה ונתרחק ממנו. וזה מה-זה לא נכון. הנה, תראו אותי ואת דוקטור הו.
אז מה, להיגמל מדוקטור הו? להרחיק מזה את הבת שלי? איכשהו הפיתרון הזה לא נראה לי. קודם כל, כי דוקטור הו זה נורא נורא כיף, ועל כיף לא מוותרים מהר כל כך. ודבר שני, כי אני לא מאמינה שצנזורה פותרת משהו. הנערה בקרקעית הנפש שלי (ואולי גם של הבת שלי) לא תיעלם אם אני לא אאכיל אותה, היא רק תהיה רעבה ועצובה יותר. ואני גם לא רוצה שהיא תיעלם! אני בעדה, לא נגדה. אז אני אמשיך לתת לה דוקטור הו, ואני גם לא מתכוננת להרגיש אשמה על זה כי אשמה לא עוזרת בשיט. אבל אני אתן לה גם אנטידוטים נגד הרעל. אני אמצא ואטפטף לה מיתוסים שיחזקו אותה, כמו ספרים של דיאנה וין ג'ונס וקלי לינק ואורסולה לה גוין, סדרות טלויזיה של ג'וס וידון, וכל דבר אחר שאמצא או אמציא. בינתיים אין הרבה כאלה, אבל אני אחפש ואתן לה את כל מה שיש, ואולי יום אחד ישתנה לה הטעם, לנערה הזאת, והיא תתקשה להיזכר מה היא מצאה בכלל בדוקטור הו. או שלא.
(רציתי להעלות תמונות אבל משום מה השרת לא הרשה לי)
יש לי את אותה מערכת יחסים עם 24…
לפני כמה שנים טובות, בעקבות סדרת קראשים על דמויות פיקטיביות, הבנתי שאותן דמויות לא יהיו מי יודע מה הכי טובות עבורי "בעולם האמיתי". מאז, ככה אני משאירה אותן: בעולם הפיקטיבי של הסדרה, אני מאוהבת בדמויות הללו. ברגע שדיון תיאורטי יסחוף אותי עם "אבל את מי תעדיפי, בעולם האמיתי?", התשובה היא חדה, ברורה ומידיית: אף אחד מהם. ולמעשה, אם אחד מהטיפוסים ההם יתקרב אליי באותו עולם אמיתי, התגובה המיידית תהיה צו הרחקה, יתד ללב או נאום רגשני (על-פי נקודות התורפה של הדמות, כמובן). דיון על התכונות השייקספיריאניות של אנג'ל וספייק? Count me in. דיון "מי גרוע יותר"? לא, תודה.
כמו שאנחנו נבנות החוצה והלאה מן המיתוסים האלה, קשה להתעלם מכך שהם בנו אותנו. אני לא בעד לזרוק את כל מה שלמדתי מקולוניאליזם גברי: היו שם גם נקודות ששווה לזכור, גם אם בעיקר כתמרורי אזהרה: איך שליטה, איך עליונות, עובדות. לנסות למגר את כל אלו הם גם לנסות ולמגר את הזכרון וההבנייה שלי כאישה, כאדם. כפי שנאמר, פנטזיית האביר על הסוס הלבן היא הצד השני של פנטזיית האונס: בשתיהן זה מישהו "שבא ולוקח אותך", ולוקח זמן וניסיון להבין את זה. המיתוס אינו גדול יותר מבפנים, להיפך: הוא גדול מסכום חלקיו.
אז אני לא רואה הרבה טוב בלשכוח את השורשים הללו, מאיימים ומדכאים ככל שיהיו. אני רואה הרבה טוב בהכרתם, הבנתם וצמיחה מהם הלאה. גם להבין מה קוסם במיתוסים הללו כל-כך זו עבודה חשובה מאוד. מבחינה פרקטית, בסופו של דבר, זה עדיין העולם בו אנו רובנו חיות, וזה מה שנצטרך לדעת ולהתמודד עמו. עולם מושגים בו אין את ההבנייה הזאת לאיך להיות בת לוויה ואיך להיות גבר-גבר קולוניאליסט עם לב זהב הוא עולם שבו אישה לא תוכל לתקשר עם רוב היצורים שתפגוש, אמיצה ומאמינה ככל שתהיה.
אבל מבחינת דמויות נשיות שעולות על הדוקטור, גם כבנות לוויה: רומנה.
מענין. בחינוך הפמיניסטי של ילדיי העתידיים, אני דווקא כן מתכננת לדגול בצנזורה. או לפחות לדאוג להחשוף אותם גם לקולות אחרים, הרבה מהם. יש לי תמיד עין פקוחה לספרות ילדים פמיניסטית, אפילו שיש לי כמה שנים עד לגידול ילדים.
מכל מקום, הדוקטור אכן מציג במובהק את מיתוס האביר והנערה, אבל עד לפוסט הזה לא חשבתי – אוטיסטי מצדי – שנשים יוכלו להזדהות כאן עם בת הלוויה… ז"א, חיבבתי את כולן (וול, פחות את מרת'ה, אבל הבנתי שזה אוניברסלי), אבל לא הזדהתי איתן לרגע.
למעשה, מיתוס הנערה והאביר כל כך זר למבנה האישיות שלי, שבילדותי – כשהייתי מדמיינת את חיי בסדרות – היה לי על בסיס קבוע היפוך מגדרי: בחלומותיי אני הייתי סופרמן, אף פעם לא לויס ליין. במקרה טוב יותר, הייתי אחייניתו של סופרמן, שהייתי צריכה להמציא ממוחי הקודח (מפגשי עם גיקים, שנים לאחר מכן, גילו לי שיש סופרגרל שהומצאה הרבה לפניי – ובלי ספק לא ממניעים פמיניסטים).
לסיכומו של דבר – אני מקווה שלבתי יהיו מספיק מודלים של גיבורות, שלא תיאלץ לדמיין את עצמה גבר.
מעולם לא ראיתי
אני לרגע לא משלה את עצמי שאני רואה דוקטור הו מסיבות חינוכיות – כדי להכיר את השורשים, להבין ולצמוח הלאה, או כדי לדעת להתמודד עם העולם שאני חיה בו ולתקשר עם רוב היצורים שאפגוש. אני רואה את זה כי אני נהנית מזה. זאת האמת המבאסת.
לא ראיתי את העונות הישנות של הדוקטור אז אני לא מכירה את רומנה. אבל היא שונה מבנות הלוויה הנוכחיות בכך שהיא טיים-ליידי, כלומר בת אצולה בעצמה, שוות מעמד לדוקטור. היחידה שאולי מתקרבת אליה בסדרה "שלי" היא הליידי השודדת מהפרק על מי המאדים, ואותה, כידוע, הדוקטור לא הסכים לקחת. גם הבת של הדוקטור היתה דמות מאוד מבטיחה מהבחינה הזו, וגם היא נעלמה בן-פרק.
מה אומר ומה אדבר, אשרייך.
לגבי מרתה, לא היה מקום להיכנס לזה בפוסט, אבל מעניין שהיא הייתה הקומפניון הכי קרובה אליו מבחינה אינטלקטואלית – בחורה מבריקה עם השכלה וידע – ואצלה הושם הדגש הכי חזק על כך שהדוקטור לא מעוניין בה, ושברון הלב שזה גורם לה. גם אני פחות חיבבתי אותה, ואני חושדת שזה בגלל שמבחינות רבות היא הכי דומה לי והציבה מולי את המראה הכי מכאיבה.
מעניינת גם ההשפעה של הדוקטור על חיי הקומפניונז שלו אחרי הפרידה ממנו, אבל לזה ממש אין לי כוח להיכנס כרגע.
סידרת מתח מעולה ומהנה, אבל קפיטליסטית להחריד, תומכת בעינויים והשתקת עיתונות ועוד כהנה וכהנה רעות חולות.
טוב, נראה לי שלא אתקשה לוותר על זה. אבל אם כבר מדברים, אחד הדברים שהכי משמחים אותי הוא כל פעם שאני מוצאת את עצמי מכייפת ביצירה שלא נגועה במיתוסים המרעילים האלה או מנסה להתמודד איתם ראש בראש. כמו, כאמור, באפי, הספרים של דיאנה וין ג'ונס וכו'. בעצם גם הסרטים של מיאזאקי. זה אומר שכיף לא קשור אינהרנטית לרעל, ובשבילי זה ממש לא מובן מאליו, ומאוד מאוד מנחם.
לא מכירה את הדוקטור, ונגד צנזורות וכריתות, אבל יום אחד הבנתי שההרפתקות הכי מסעירות קורות בפנים. שום הרפתקה חיצונית לא יכולה להרחיק לכת כמותן (סתם, למקרה שלא שמת לב).
יואו, לא חשבתי על זה בכלל אף פעם — על האספקט הפוסט-אימפריאליסטי של הדוקטור –, אבל אני חייב להודות שהטיעון שלך משכנע לחלוטין. (מה שכן, בתור צופה ארעי בסדרה מה שאני אוהב בה מאוד זה האופטימיות הגלקטית: זה שאפשר לטוס חמישים מיליארד שנים קדימה ועדין יש ציויליזציה וכאלה.)
פאקינג וואו. ראיתי את כל חמש העונות של הדוקטור, כולל פרקי חג המולד, ולא שמתי לב לתבנית הקולוניאליסטית בכלל. בכלל. וזה לא שהיא לא שם – הטיעון שלך מאוד משכנע – זה שיש שם כל כך הרבה דברים אחרים שפשוט לא הצלחתי לראות גם את התבנית הזו.
ואני חושד שאולי את נהנית מהדוקטור לא בגלל איזושהי חיבה פנימית למיתוס הזה (אם כי אולי כן, אין לי באמת מושג), אלא בגלל כל אותם הדברים האחרים הללו שגם שם. ואני יודע שאני יוצא כאן קצת החסיד המושבע, זה עם השלט "בלינוקס זה לא קורה", אבל אני לא יכול להתאפק. אז בסעיפים:
א. זו סדרת המד"ב הכי אנושית שראיתי, ואולי אחת הסדרות האנושיות היחידות שיצא לי לראות. לכל אחת מבנות הלוויה של הדוקטור יש משפחה. והמשפחה לא נעלמת כשהן יוצאות איתו לכוכבים. היא תמיד שם, משפיעה על הכל. ובחלק מהמקרים, המשפחה חשובה יותר מהכוכבים ומהדוקטור. נראה לי שהוא גם יודע את זה.
ב. הטראשיות המוחלטת. הכל עשוי כל כך רע, עם גרפיקה ממוחשבת משנות התשעים המוקדמות ותפאורה בשקל תשעים, ואיכשהו הסדרה מתעלה על זה לחלוטין. בלי שתרגיש. בפרקים הראשונים בהיתי בתפאורה המחורבנת בחוסר אמון, אבל אני חושב שזה הופך קצת את הצפייה בדוקטור לחוויה תיאטרונית. פנס הרחוב שהופך במה לרחוב.
ג. דוקטור הו הוא הכי סקובי דו, לפחות בשמונים אחוז מהפרקים. כל ערפד או איש זאב הוא בעצם חייזר. זה, כמובן, מנטרל הרבה מהאימה שמנסים להזריק לכל פרק, כך שהוא הופך למשהו אחר. לא עוד מתח-מד"ב, אלא מתח-ריק, שכולו נועד לשמש רקע לבבל"ת המהיר של הדוקטור. כך שהבבל"ת המהיר הזה הוא בעצם מוקד העניין. והדוקטור הוא הדמות הכי מצחיקה בטלוויזיה.
אני לא אוהב סדרות מד"ב. אני תמיד מרגיש שמזלזלים בי. איכשהו, בדוקטור – כמו בלינוקס – זה לא קורה. כל פרק נראה יותר כמו הזמנה למשחק משותף. כאילו כל הטראשיות הזו נועדה להזכיר שזה לא רציני, בעצם, ואפשר להשען אחורה ולתת להם לשחק איתך. אני לא מכיר אף סדרה אחרת שעושה זאת.
ויש תמונת מראה: אני יודע כבר זמן על חלום ילדותי, שיקחוני מהחלון לחלום, באמצע הלילה, כך. ספרי הפנטזיה מדליקים את התקווה הזו גם בלב הנערים; ודי באזכור פוטר ונרניה (דורך השחר, עם הנפילה לים שבתמונה!). אבל עכשיו הרשומה, עם הצביעה הכל-כך מגדרית של החלום הזה, מתווספת לדברים שגועשות בי.
את רצינית? כולל לטוס לגלקסיה אחרת ולפגוש ציביליזציות חייזריות? כולל לנסוע לעבר ולעתיד?
לא סתם ציוילציה, ציויליזציות!
כיף שבאת פלאי. מדי פעם אני נוחתת בטאמבלר שלך, לרוב צוחקת ולפעמים ממש ממש מתבאסת שאי אפשר להגיב.
ברור שהבבל"ת המהיר והקומיקאיות של הדוקטור זה העיקר (ומהפרק האחד שראיתי בינתיים, מאט סמיט הוא הכי מצחיק מכולם – "The Doctor will see you now!"). הסדרה קמה ונופלת על הכריזמה שלו (וגם על האנושיות). זה רק שאני תמיד קצת כועסת על עצמי כשאני נשבית בכריזמה. ובכל זאת אתה צודק, זאת סדרה כיפית גם מהרבה סיבות אחרות. ומסכימה לגמרי לגבי הפסקה האחרונה, אמרתי את זה בעצמי לפני כמה זמן. זאת סדרה נורא מרעננת באיך שהיא לא לוקחת את עצמה ברצינות.
בקיצור, אתה אומר שמותר לי להמשיך להנות ממנה? זה לא נורא?
(:
יש לטאמבלר מעין מערכת כמו-תגובות פנימית של ריבלוגים, שקצת מקשה על אינטראקציה עם העולם החיצוני. אבל אני מאוד אוהב לקבל אי-מיילים על דברים שכתבתי בטאמבלר, ונוטה להוסיף אותם לפוסט. (ושמח וטוב שהטאמבלר מצליח להצחיק. תודה!)
תודה באמת, עכשיו הרסת לי את ההנאה מדוקטור הו לנצח נצחים. כי עכשיו אני אראה את זה ואשים לב לפוסט-קולוניאליזם הזה בכל מקום.
אוף
קריאה נהדרת ומעירת עיניים של הסדרה. שמתי לב לשוביניזם, אבל לא לקולוניאליזם. הדילמה עצמה מזכירה את הדילמה לגבי פנטזיות מיניות. אני נוטה להאמין שאפשר לצמצם את ההשפעה של פנטזיה על החיים. ולהתייחס לחלקים בפנטזיה כמשהו שקיים רק שם. כלומר, להפריד בהצלחה. אבל זו, בסופו של דבר, שאלה אמפירית שטרם ניתנה עליה תשובה.
מאירת עיניים.
אני חושב שהניתוח מהזווית של האימפריה הבריטית השוקעת הוא מצוין, במיוחד אם שמים לב לקו העלילה של טורצ'ווד, שזה הארגון אותו הקימה המלכה במיוחד בשביל להילחם בדוקטור ודומיו.
מצד שני, אולי פספסתי משהו, אבל מי בדיוק טען שהדוקטור היא סדרה לילדים? על מה זה מבוסס?
כי זה מה שזה. סדרה שהתחילה בתור סדרה לילדים בנושאים היסטוריים, ולמשך כמה עונות היא שמרה על הכלל שבטרדיס לעולם לא ישארו רק הדוקטור וחברה (מי יודע איזה האנקי פאנקי הם היו עושים שם?).
אף פעם לא חשבתי על האספקט הזה של הדוקטור, פוסטקו' כמו אגרוף בבטן.
אולי, אבל אני לא חושב שמישהו עדיין מתייחס לזה כאל סדרה לילדים (לפחות לא במילניום הזה….)
אוקיי, אזכור זאת בעתיד
את/ה תמיד יכול/ה לבקש מהדוקטור שימחק מהמוח שלך כל זכר לפוסט הזה
אני מקווה שאתה צודק.
מוזר שאף אחד לא שם לב להיבט הזה, בעיני הוא נורא בולט. וקיבל אישוש מסוים ב"קץ הזמן", כשוילפרד משקיף עם הדוקטור על כדור הארץ ומכל המקומות בוחר להצביע על מקום אחד במזרח התיכון ולציין שהוא היה שם בגיל 18, ביום שבו הסתיים המנדט על פלשתינה…
לא סדרה רק לילדים, אבל בהחלט לא סדרה למבוגרים. לעולם אין שם מגע מיני מעבר לנשיקה וגם לא שום דיבור על מין, וגם האלימות מאוד לא גראפית. תשווה למשל ל"באפי" (שמוגדרת כסדרה לנוער) ולעיסוק הישיר במין שם ותראה איזה הבדל.
ברור. כמו שכתוב בכותרת: זה גדול יותר מבפנים
וכמו שג'ורג' (נדמה לי) אומר בצוללת צהובה: it's all in the mind
נושאים היסטוריים ומדעיים – סיפור אחד כזה, סיפור אחד כזה. ומעולם לא היה "כלל" כזה, ולו משום שבעונות הראשונות של הסדרה הוא טייל יחד עם הנכדה שלו, סוזאן. אני מקווה שיורשה לי להניח שאפילו הבריטים הקולוניאליסטים המתנשאים והמרושעים לא יניחו שהדוקטור הזקן אונס את הנכדה שלו כשהיא לא בליווי המורים שלה.
קראתי עד החלק שאמרת שאין לו מה ללמוד מבנות לווייתו.
אני בטוחה שתהיה לי תגובה מנומקת ומפורטת על כל הפוסט בהמשך (ממכורה אחת לשנייה
אבל – (!) **ספוילר**
רוז, אחריה מרתה ובסוף דונה – הן אלו שהצילו את הדוקטור עצמו יותר מדי פעמים.
שלא לדבר גם על זה שהן אלו שהצילו את העולם בסוף כל עונה.
מלבד זאת, זה ידוע לחלוטין שבלי המלווה שלו הדוקטור לא יצליח בכלום…
עכשיו אני אחזור לקרוא את שאר הפוסט על התכנית המופלאה הזו
טוב, רק עוד כמה דברים קטנים.
קודם כל את צודקת. אני באופן אישי מייחלת להיות המלווה של הדוקטור מאז שהתחלתי לצפות בסדרה.
תראי, הדוקטור הוא פוסט קולניאליסט, אבל כך כל הסדרה ובאופן די משעשע לדעתי. בריטניה היא כבר מזמן לא אימפריה, למרות שאם חייזר היה צופה בדוקטור הו הוא היה בטוח שהיא מרכז העולם כיום.
לגבי נשים – דווקא אר.טי.דייויס לדעתי נתן מקום מדהים למלוות כמו שכתבתי קודם, אם כי את צודקת שהן לא היו המרכז. זה עדיין שיפור משמעותי בעיני מסדרות אמריקאיות למשל שבהן תמיד האשה היא זו שמעכבת את הגבר / נפצעת / זקוקה לעזרה מיידית וכיו"ב.
מרתה הייתה פשוט מעצבנת. אני לא חושבת שבגלל שהיא הייתה יותר משכילה משאר המלוות, היא פשוט הייתה שחקנית פחות טובה, שנכנסה לנעליים מאוד גדולות.
אגב, אנקדוטה – היו דיבורים על זה שבילי פייפר אולי תהיה הדוקטור החמישי בעצמה והיו לא מעט דיונים ברשת על הדוקטור כאשה.
בעונה החמישית תזכי לראות את ריבר סונג. ואחרי שתראי את העונה החמישית נוכל לנהל את הדיון הזה שוב, אני לא אקלקל לך, אבל אהבתי יותר את בניית דמויות המלוות של אר.טי.דייויס.
בכל אופן אני חושבת שבאופן כללי את צודקת, אבל כמו שאמרתי מקודם –
בלי רוז, מרתה ודונה – הדוקטור לא היה מצליח. הן היו האמיצות בסוף כל עונה ובזכותן העולם ניצל. לא בזכות הדוקטור. אני הרגשתי שזה מאוד מודגש.
בילי פייפר נולדה שנה אחרי שהדוקטור החמישי התחיל להופיע, אז אני מתקשה להבין איך האנקדוטה שלך עשויה להיות נכונה. (גם אם נניח שהתחלת לספור רק מהסדרה החדשה, זה לא הגיוני, כי אנחנו רק בשלישי עכשיו).
לפחות מאז שנות ה-70 המאוחרות היו דיבורים על הדוקטור כאישה. זה לא ירד מהשולחן, אבל הסיכוי שזה יקרה הוא נמוך.
כמובן שהתבלבלתי והכוונה הייתה לדוקטור האחד עשרבעונה החמישית.
בכל זאת, אם היו מציעים לי מסעות כאלה בחלל ובזמן האמיתיים, לא הייתי מסרבת
את צודקת, אבל ההיבט המטריד הוא שהן (בעיקר רוז ודונה) היו צריכות את הדוקטור כדי שיפקח את עיניהן ויגרום להן לממש את הפוטנציאל שהיה גלום בהן. למיטב זכרוני רוז בעצמה אומרת את זה לדונה, בפרק ההוא שדונה תקועה עם הג'וק על הגב – שהדוקטור עושה את זה לאנשים. שזה בפני עצמו לא כזה נורא, יש אנשים שבאמת מהווים השראה ומחוללים תמורה כמעט בכל מי שהם נוגעים בו. מה שמטריד אותי זה שבסדרה הזאת יש גבר אחד בלתי מושג שעושה את זה באופן סדרתי לנשים.
גם לגבי ההשפעה של המלוות על הדוקטור – כמו שכתבתי בפוסט ההשפעה הזאת היא במישור הרגשי, הן מרסנות אותו ומצילות אותו מעצמו, וזה מאוד במסגרת הליהוק המגדרי הסטראוטיפי של נשים לעומת גברים. הן אף פעם לא יכולות להחזיק בכוח זהה לזה של הדוקטור כי כוח כזה יהרוס אותן, ולכן גם כשהן מקבלות כוח כזה הדוקטור נאלץ לקחת אותו מהן (רוז ודונה).
ויחד עם זאת, אני מסכימה שיש גם דברים טובים מאוד לומר על המלוות אצל ראסל ט דיויס: גם בילי פייפר וגם קתרין טייט רחוקות מאוד מלהיות דוגמניות, ודונה היא בכלל דמות נפלאה שנותנת לדוקטור פייט נהדר יותר מפעם אחת. דווקא בגלל זה כל כך העציב אותי מה שקרה איתה בסוף (כלומר המשמעות הסימבולית של מה שקרה איתה בסוף).
מהעונה החמישית ראיתי בינתיים פרק אחד (יתוקן השבוע) ואני יכולה להגיד רק כמה דברים: 1. מאט סמית הוא הדוקטור הכי מצחיק ומקסים מבין השלושה. מצחיק ברמות באסטר-קיטוניות ממש. הוא גאון. 2. אני מאוד אוהבת את סגנון הבימוי שסטיבן מופאט מכתיב, מבחינת זוויות הצילום, העריכה, החיתוכים וכו'. חלק מהדברים האלה ראינו כבר בפרקים שהוא ביים בעונות הקודמות, אבל עכשיו זה הפך ללוק הכללי של הסדרה – כולל אפילו סיקוונס הכותרות – ואני מתה על זה. 3. אמיליה הילדה נפלאה, ומאוד מאוד מבאס שכשגדלה הורידו לה את השמנמנות והפכו אותה לחתיכה מצועצעת. זאת באמת נסיגה לעומת הליהוקים של דיויס.
ממה שראיתי בעונה 4 ריבר סונג דווקא היתה דמות מאוד מבטיחה, מקווה שלא אתאכזב ממנה בעונה הזאת.
לא מבינה כלום בדוקטור הו, אבל אחלה פוסט
תודה! נדמה לי שהוא קצת מתקשר למניפסט הפמיניזם הכייפי שלך. משהו על ליידי גאגא, אם אני לא טועה?
אני עם מיטל. אגב, מישהו צריך לברר מה יש לאנגלים עם התפאורות הזולות. זה עניין עקרוני?
היה משהו עם ליידי גאגא. אבל איך זה מתקשר?
לא במישרין. זה בגלל שיש לי קצת הרגשה של פארטי-ספוילר, ד"ר הוא זה כזה כיף והנה אני מקלקלת עם הפמיניזם וכו', ואני באמת חושבת שעדיף שפמיניזם ילך לא בדרך של לקלקל את הכיף אלא בדרך של להציע כיף אחר.
ובכן תודה גם לך. ותפאורות זולות או לא, בינתיים ראיתי שני פרקים מעונה 5 ומדובר בעונה עם לוק לא פחות ממהמם.
היי. אני נוי. אחלה פוסט. שכנעת אותי. שונא אותך לנצח. מה לעשות, מעריץ.
מעבר לזה, ומעבר לאנושיות (כמו שאיתמר שאלתיאל אמר) והאינטיליגנציה שיש בסדרה מהרבה בחינות, אני חושב שהדוקטור שונה מגיבורים גבריים מסוימים בזה שהוא פנטזיה בלתי מושגת גם לגברים. 'סופרמן' (1978), נגיד, בונה הזדהות עם קלרק קנט לפני שהצופים מעריצים את סופרמן. זה מבנה מאוד מקובל, גיבור גברי שהוא חנון חביב וחלש (בדיוק כמוך!) אבל גם זה שיציל את המצב. הוא מצד אחד כוח נגד לקודים מיושנים של התנהגות "גברית", אבל מצד שני גם מתחזק את המיתוסים ש*אתה*, בסופו של דבר, חשוב יותר וראוי יותר לקבל החלטות מנשים שנראות לכאורה כחזקות ממך. הדוקטור, לעומת זאת, הוא אמנם שנון וידידותי וחייכן ומיוסר והייתי מת להיפגש איתו על כוס תה באיזה בית קפה ב-5000 לספירה, אבל הוא לא, בשום צורה, אני. הדינמיקה שלו עם כל דמות אנושית- אגב, גם בריטים, וגם כאלה שמנפנפים בבריטיות שלהם- מבהירה שהוא ממש, ממש לא בן אדם נורמלי. אני לא רואה אותו בתור בן זוג שלי (כלומר, אם דיוויד מאמט זורם זה יהיה נפלא, אבל לא זו הפרספקטיבה שלי על הדמות), אבל אני רואה את עצמי כמו המלוות, נסחף איתו לחלל. הוא גורם גם לי להרגיש קטן וחסר כוח. דווקא במערכת היחסים הנורמלית הגנרית של הסדרה, בין רוז למיקי, נראה שרוז חזקה יותר מכל בחינה (כשמיקי, על תקן האישה, נזעק מדי פעם להציל את המצב, להראות שגם הוא מסוגל.) לא שזה מבטל את מה שכתבת, אבל אני חושב שגם מהבחינה הזו דוקטור הו פחות גרועה ממה שהיא יכלה להיות.
החידוש של הדוקטור לגמרי מודע לעצמו ואירוני, בה במידה שהוא גם חוגג את הגיקיות של המוסד הבריטי הזה שמאז ומתמיד לא לקח את עצמו ברצינות רבה מדי.
ככה שהאנלוגיות האימפריאליסטיות, הן, להערכתי, מודעות באופן חלקי והולך ומתמלא לאורך השנים.
הי נוי, נעים מאוד. ראשית אתה צודק, הדוקטור, ובעיקר בגרסה המאט-סמיתית שלו, הוא ממש לא בנאדם נורמלי. he is definitely a mad man with a box. זה כל הכיף.
לעניין רוז ומיקי והדוקטור כמודל בלתי מושג גם לגברים, קל וחומר: המסקנה ממה שכתבת היא שרוז מייצגת את הרעיון שאשה לא יכולה להיות מסופקת באמת ביחסים שבהם היא החזקה, ושהיא תמיד תכמה לקשר שבו היא הצד החלש. ואילו הדוקטור מייצג את הרצון של גברים להיות הגבר הזה, ואת התחושה שלהם שהם לעולם לא יוכלו להיות כאלה.
תראה, עכשיו שאני חושבת על זה שוב, וגם לאור ההערה של אורי ב' למטה, יש ערך בכך שדוקטור הו מנסחת בצורה כמעט מפורשת את הפנטזיה הזאת. כי זאת פנטזיה שמאוד מאוד נוכחת בתרבות שלנו, ויש ערך בזה שדווקא סדרת מד"ב/פנטסיה שבמובנים רבים מנסה (באמת מנסה) לשבור ייצוגים סטראוטיפים בכל זאת נופלת במלכודות האלה. זה רק מראה לנו כמה הן עמוקות, וכמה רחוק צריך ללכת כדי לבנות מודלים חדשים של פנטזיה. לא מספיק שהגבר יהיה היצור הנעלה והבלתי מושג שמציל את העולם והאשה תהיה הסייד-קיק שאי אפשר בלעדיו. זה פשוט לא עושה את העבודה. צריך מודלים אחרים, ולמרבה השמחה יש כבר כמה אנשים שעובדים בכיוון הזה.
אני לא עיוורת לאירוניה הזאת, ובגלל זה ההיבטים הפוסט-אימפריאליסטיים הרבה פחות מפריעים לי מאשר (כנראה) לחלק מהקוראים כאן. מבחינתי עיקר הפוסט הוא החלק על ייצוגי הגבריות והנשיות בסדרה (ותראה מה שכתבתי ממש מעליך בתגובה לנוי).
ובכל זאת משהו כללי על אירוניה – אני חושבת שבסופו של דבר זה כלי ביקורתי מאוד מוגבל. כי כל זמן שלא מדובר בפרודיה של ממש, ששמה ללעג את המושא שלה – ואני מניחה שתסכים שהדוקטור הוא אמנם דמות קומית אבל בשום אופן לא נלעגת – אז המבט האירוני מייצר הזדהות, וכשמדובר בהזדהות עם ייצוג שמנציח תפיסות סטראוטיפיות, אז עם כל האירוניה, אין הרבה סיכוי שהמבט הזה יחולל שינוי תפיסתי של ממש. לכל היותר, כמו שכתבתי לנוי, הוא יכול להסב את תשומת לבנו לסטראוטיפים ששולטים בנו, אבל צריך משהו אחר כדי לתת לנו כלים לשנות אותם. וזה בסדר גמור מבחינתי, לא כולם חייבים לעשות הכל
סליחה על הבורות והפיגור אבל מה זה טאמבלר ומה זה ריבלוגים?
כמו שאמרו כבר רבים לפני בפרק זמן קצר להפליא, אחלה אחלה פוסט.
אגב, דוקטור הו גם היתה אחת מהסדרות הראשונות שנכתב עליהן פאנפיקשן, ופאנפיקשן עליה מוסיף להיכתב עד היום (הפופולריות הזאת הספיקה עד כדי כך שעשו ספין-אוף מתישהו בשנים האחרונות). אפרופו דרכים לנסות "להציע כיף אחר".
זו הייתי אני
בקשר לשאלה שלך למטה – טאמבלר זאת מערכת בלוגים שמתאימה בעיקר לבלוגים ויזואליים:
http://www.tumblr.com/
אני משערת שריבלוגים זה כמו ריטוויטים – לשכפל בבלוג שלך פוסט מבלוג אחר בטאמבלר.
תודה
צריך לזכור כשמדובר על פמיניזם במדיה פופולרית שהמצב הכללי רע מאוד גם ביצוגן של נשים והיעדר דמויות חזקות ומעניינות וגם בהיעדר יוצרות בתחום . הזכירו כאן את 24. רוצות לספור כמה נשים שפתחו את הפה שילמו את המחיר האולטימטיבי בסדרה הזאת? וכמה פעמים הבת של ג'ק הסתום נחטפה? או כמה נשים מתו בסדרה איינג'לֹ? (כולן). בכלל בטלויזיה האמריקאית (כמובן שיש להוציא את באפי מהמשוואה) היצוג של מיעוטים, שכבות חלשות ומגוונים מגדריים הוא פתטי. ואז יש את דוקטור הו. הקונספט של הדמות וסביבתה נבנה בשנות השישים, ואפילו אז המתלוות אליו היו כלות יחסית לנוף הטלויזיוני של התקופה. היום היוצרים לקחו קונספט קיים ושיכללו אותו בצורה נועזת ומתוחכמת שמתאימה לבני נוער, מצליחה לשמור על רייטינג יוצא מן הכלל ולא מתפשרת על איכות. נכון שמדובר בפנטזיה בעייתית על גבר אלילי שלוקח נערות תחת חסותו וחושף אותן לעולם הנפלא שלו עד שנמאס לו והוא מחזיר אותן הביתה למיטה, אבל כל הנערות (ואישה אחת שבחיים לא הייתה מופיעה על מסך אמריקאי – דוקטור דונה המדהימה) שהוצגו עד היום בהרצה החדשה מרדו והתחכמו עם המסגרת הסיפורית הזאת והפגינו נוכחות חזקה ובלתי מתפשרת ואף השפיעו על האירועים הרבה יותר מבעבר. נכון, זה לא מושלם, אבל בנוף הטלויזיוני הנוכחי זה הכי טוב שיש לצערי הרב. יעבור עוד הרבה זמן והרבה מאמץ עד שנוכל לראות שוב גיבורה אמיתית שנוכל להתגאות בה, ובטח שאני לא אזכה בחיי לראות גיבור הומוסקסואל מעניין וחזק ולא סטיריאוטיפי שאוכל להזדהות איתו. אבל בנוף כל כך מכוער וגברי של גיבורים לבנים ללא חולשות צריך ללמוד לזהות גם את החיובי ולעשות רשימה של גיבורות שאנחנו מוקירות.