6 תגובות “העטים”

  1. נתקלתי בזה הבוקר, זה שי דותן אני חושב:

    אבל אולי כשאתה כבר אוצר בראשך
    כמות כזו של שירה, המניחה את הדעת,
    דוקא אז היכולת לשיר מגרונך, בקולך –
    חלדה להיות
    אתה מסוגל רק לפלוט
    תבניות שטבועות בזכרון ספרותי,
    שדורות של תרבות בישלו לכבודך
    ואתה עוד מאז לקרוא לו שלך.

    או אז, רק אז, בתנועה ארוכה
    אל השלב האינטלקט-ליטרארי אבולוציוני הבא
    אתה הולך ושוכח כמות דומה של שירה,
    אז הקול מגרונך נהפך
    כמו שלך פלוּס יפה –
    כמו ששלך יהיה.

    לפיכך, מסקנה. שירה עתידית עתידה
    בעתידה
    לשאוב את כוחה
    מתוך הנסתר
    שבגב שִכחה.

    זה עד כאן. יש דיעה כזאת. אני אומר, יקח לו האדון קפקא את עטיו ולנו תלהט המקלדת.

  2. כל הסופרים שחיו בעולם אי פעם עוד לא כתבו מספיק מלים כדי לתאר בשלמות גרגר אבק בודד. יש עוד הרבה מה לכתוב.

  3. הבוקר מצאתי את עצמי לוקחת יומן שכתבתי מתחילת 2008 לתחילת 2010 פחות או יותר, פותחת אותו במקרה בדיוק ביום הראשון של תקופה סוערת ומבלבלת במיוחד, וקוראת עד סופה של אותה תקופה, חודשיים בדיוק.

    היה ממש מדהים לראות עד כמה עולה מתוך הטקסט סיפור מאוד ברור במבנה העלילה שלו, עם דמויות עגולות וקוהרנטיות שמשחקות תפקידים ברורים זו ביחס לזו, שהייתי כמעט לגמרי לא מודעת אליו בשעת מעשה. זה קצת עשה לי בחילה לקרוא את זה.
    אבל באופן מוזר, הייתי גם גאה מאוד בעצמי כמחברת שהצלחתי להעביר את הדברים האלו בצורה כה מדוייקת מעבר לכתפה של המספרת הלא-מהימנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>