[זה הראשון בסדרה של שני פוסטים. את הפוסט השני, על "החלום הישראלי", אני מקווה לכתוב בימים הקרובים. איכשהו, שני הספרים נראים לי קשורים, אבל הפוסט הזה התארך]
את "תת-עולם" ו"רעש לבן" קראתי מזמן, לפני האוניברסיטה. דון דלילו התברג אצלי אז לעשירייה הפותחת. מאז, בקביעות, הוא גורם לי להטיל ספק בהערכה ההיא. אני לא זוכר הרבה מ"כלב רץ", כנראה בצדק; ו"אמנית הגוף" ו"מאו II” היו מחורבנים. "קוסמופוליס", האחרון שלו שתורגם לעברית, גרם לי להבין מה אולי הבעיה – דון דלילו הופך לסופר חשוב, וזה הורג אותו.
את "מאו II” הוא הוציא ב-1991, כנראה בהשפעת הפאתווה שהוטלה על רושדי. "אמנית הגוף", נובלה תמוהה ואוורירית, יצאה עשור אחר כך, ב-2001. כל מה שאני זוכר מהנובלה הזו הוא חיבה משונה ל"אינטרנט" (במרכאות, כן), שמזכירה יותר מכל קשקושים צרפתיים על מות המרחב. "קוסמופוליס" יצא ב-2003, שנתיים אחרי פיצוץ בועת ההיי-טק, וכל כולו עוסק בכלכלה ובהמון. זה נראה קצת כאילו דון דלילו בוחר אלו ספרים לכתוב לפי כותרות העיתונים, קצת כאילו הוא מתאמץ להיות זה שמגדיר תקופה. איך כתוב במאחורה? "קוסמופוליס, הרומן ה-13 של דון דלילו, הוא רומן קצבי, מרגש וקשוב להפליא לרגע ההווה".
"קוסמופוליס" מתאר את מסעו הארוך של מיליארדר צעיר וגאון ברחובות העיר, לרקע שאונה המרצד של קריסת הבורסה. לא לחינם המיליארדר, אריק פקר, הוא גאון. זה נותן לדלילו הזדמנות לתאר את שלל התובנות המרעישות שלו לגבי העולם שבו אנחנו חיים. למען השם, יש לו אפילו "קצינת תיאוריה", שדנה עמו בהשלכות התיאורטיות של המרחב הכלכלי. הנה שיחה לדוגמא:
"אתה יודע מה מייצר הקפיטליזם. לפי מרקס ואנגלס."
"את קברניו," הוא אמר.
"אבל אלה אינם קברנים. זהו השוק החופשי עצמו. האנשים האלה הם פנטזיה שהשוק יצר. אין להם קיום מחוצה לו. אין שום מקום שאליו הם יכולים ללכת כדי להיות מחוץ לשוק. אין חוץ".
המצלמה איתרה שוטר רודף אחרי גבר צעיר בתוך ההמון, תמונה שנראתה כמתקיימת באיזשהו מרחק גדול מן הרגע.
"תרבות השוק היא מוחלטת. היא מולידה את הגברים והנשים האלה. הם הכרחיים לשיטה שהם מתעבים. הם נותנים לה מרץ, והגדרה. השוק הוא שמניע אותם. הם נסחרים בשוקי העולם. לכן הם קיימים, כדי לדרבן ולהנציח את השיטה" (קוסמופוליס, עמ' 81)
הגעתי לציטוט הזה בדפדוף אקראי. לא שמרתי אותו במיוחד. כל הספר נראה כך, כשהמחשבות של פקר נשמעות בדיוק כמו התיאורים של דלילו. עמודים על עמודים שנראים כמו שיעור אמורפי בגילמן. ואין טעם להתווכח. אין טעם לשאול למה מפגינים הם "נסחרים בשוקי העולם". ככה זה. דלילו אמר.
לכן אני גם לא יכול סתם להניח שדלילו סתם התדרדר קצת, ואני לא יכול אלא להטיל ספק בהתלהבות הישנה שלי מספריו הקודמים. כאמור, קראתי אותם לפני האוניברסיטה. אני יכול לדמיין את עצמי נהנה גם מהספר הזה, אם הייתי קורא אותו לפני עשור. דווקא היתרון הגדול שיש לדלילו – היכולת לאתר קטגוריות חברתיות – עוברת כאן קריקטוריזציה. והיכולת הזו היא נהדרת, גם בספרים גרועים. באחד הרגעים ב"קוסמופוליס" עובר פקר ליד מפגין שמצית את עצמו. דון דלילו לא מניח לזה לרגע. הוא מקדיש פסקאות על פסקאות להפגנה התמוהה הזו, אדם יושב בוער. זה מרתק אותו, כמו שזה צריך לרתק כל אדם, לולא הקלות שבה אנחנו מסווגים דברים לתיקיית הספאם של האיזוטרי. אבל כאן, ב"קוסמופוליס", הספר הוא רק תירוץ לעשרות אבחנות כאלה, טובות יותר או פחות, כמו יומן של תיאורטיקן חברתי מתחיל. המסע, דמות הגאון של אריק פקר, העיר, הכל בספר נועד כדי לשמש במה לאבחנות האלה. והן מפרקות אותו מבפנים.
יו, איזה כיף שכתבת את הפוסט הזה.
ראשית, כי שחררת אותי מהצורך לקרוא את דון דלילו, שאיכשהו היה כאן סוג של קונצזוס.
שנית, כי הראית שוב אפשר כאן לכתוב פוסטים על ספרים. רגילים כאלו. טובים. אבל רגילים.
קראתי את רעש לבן ואהבתי אותו.
אהבתי שכמעט היתה לו טקסטורה בתור יוצר אווירה..
אולי בגלל שהוא לא עסק בשום דבר אקטואלי, הוא היה יכול לקרות היום או לפני עשרים שנה.
כן, כשכתבתי חשבתי כמה יוצא דופן זה נהיה בסיפור.
גם אני אהבתי אותו. ואולי זה באמת העניין – רעש לבן ותת עולם לא עוסקים באף נושא שנלקח מהכותרות הראשיות.
לא קראתי אף אחד מאלה שאהבת. את קוסמופוליס התחלתי, וזה היה כמו לפתוח מגירה הפוכה, כשכל הדברים נופלים עליך, רק שהדברים היו מילים. והיתה לי הרגשה שככה זה ימשיך אז הפסקתי. לספרים שהם בעיקר טקסטורה אין חוט שדרה, אז הם כל הזמן מתפרקים עליך וזו צריכה להיות חתכת טקסטורה כדי להחזיק אותי. (ובכל זאת אני אבדוק בהזדמנות את רעש לבן או תת עולם.) קצת הצטערתי כי כיף לדבר עליו, להגיד דון דה לילו ככה ואחרת, בגלל השם המגניב שמתחלק על הלשון, כמו שם של גמד של מרים ילן שטקליס.
(ובלי שום קשר, תודה על ההמלצה, ובעיקר על זה ששמת לב לאמנות.)
לטעמי, קוסמופוליס קצת יותר טוב ממה שאתה טוען, אבל אתה צודק לחלוטין בכל מה שקשור למגמה. הספר האחרון של דלילו שתורגם לעברית הוא "נקודת אומגה" (לפני כן היה "איש נופל", שהוא ספר מצוין, אבל לא בסטנדרטים של "תת עולם"), שהדרך הטובה ביותר לתאר אותו היא כשלד לספר מצוין של דון דלילו.
נראה שלדלילו כבר אין כוח לספר סיפור, אז הוא מסתפק בשרטוט הרעיונות העיקריים (מצד שני, הרעיונות של דלילו יכולים להספיק לשלושה סופרים בינוניים).
לא קראתי את דון דלילו, ואחרי הציטוטים שלך אני מבינה שטוב שכך. המשך לסקור ככה. הגיע הזמן שמישהו יאמר את האמת על הספרות הקשקשנית שמורצת על ידי מבקרים קשקשנים.
צ'יקי ודון דלילו מתבקשים למות בקרוב כדי שיוכלו להתהפך בקברם לנוכח ההשוואה, כל אחד מסיבותיו (למרות שאני חושד שאני מבין אותך. את קוסמופוליס נטשתי באמצע, אני מתקרב לסוף סיפור הנושא של החלום הישראלי).
כמו כן: ליברה הוא דלילו מצויין נוסף.
כאמור, אני לא בטוח שאני יכול עוד להמליץ עליהם בלב שלם. אבל התיאור שלך לקוסמופוליס מדויק.
ובכיף. זה היה אחלה פוסט. ונשמע גם אחלה עבודה.
שמעתי ש"איש נופל" הוא טוב, אם כי אני כבר לא בטוח שאני סומך על זה.
אני לא יודע אם דלילו מורץ על ידי מבקרים. נראה לי שהוא די שנוי במחלוקת לאחרונה.
בקרוב אנסה להסביר. אני לא בטוח שיש קשר שהוא יותר מאסוציאטיבי, אבל נראה איך זה יצא בפוסט.
דלילו הוא סוג של נביא, ונביאים מתקשים בפרשנות של אירועים שכבר קרו.
תודה על הביקורת הנאה. לא הבנתי את כותרת הפוסט.
קראתי רק סיפור ארוך (מאוד) שלו בשם אזמרלדה. לדעתי: כישרון גדול. מסכימה אתו לחלוטין בטענותיו נגד הפרסום והתקשורת, שמייצגים את הקפיטליזם אבל מתעוררת בעיה כלשהי שזה בנימה של הרצאה, איכשהו לא מתחבר לסיפור. משהו פה ושם לטעמי נופל קצת למלודרמה ואפילו שמה של ילדה 'אזמרלדה'- קצת מלודרמטי. נכון, הכול עם שניות- כלומר גם וגם, הנוצריות התמימה של ההמון כן נוגעת ללב אך גם עצם הבחירה של הסופר לתת לזה סיכוי קצת פתטית גם. ולבסוף – האמונה המוחלטת שהאנשים בשכונות העוני הם קורבנות ורק קורבנות ואין להם אחריות למצבם. לא יודעת, אולי בארה"ב זה נכון. כמו כן הכול טובע בגלי אשפה. בסדר, הוא מוחה על תנאיהם אבל ספר שלם כזה עם אשפה לא נראה לי שאשרוד. אה כן דבר נוסף – אין רעננות בסיפור, אין מבט צעיר.