תגית: מאו II

עיר מדינה

[זה הראשון בסדרה של שני פוסטים. את הפוסט השני, על "החלום הישראלי", אני מקווה לכתוב בימים הקרובים. איכשהו, שני הספרים נראים לי קשורים, אבל הפוסט הזה התארך]

מפגינים בוועידת ה-G20. Flickr, velsfi. CC by AC

את "תת-עולם" ו"רעש לבן" קראתי מזמן, לפני האוניברסיטה. דון דלילו התברג אצלי אז לעשירייה הפותחת. מאז, בקביעות, הוא גורם לי להטיל ספק בהערכה ההיא. אני לא זוכר הרבה מ"כלב רץ", כנראה בצדק; ו"אמנית הגוף" ו"מאו II” היו מחורבנים. "קוסמופוליס", האחרון שלו שתורגם לעברית, גרם לי להבין מה אולי הבעיה – דון דלילו הופך לסופר חשוב, וזה הורג אותו.

את "מאו II” הוא הוציא ב-1991, כנראה בהשפעת הפאתווה שהוטלה על רושדי. "אמנית הגוף", נובלה תמוהה ואוורירית, יצאה עשור אחר כך, ב-2001. כל מה שאני זוכר מהנובלה הזו הוא חיבה משונה ל"אינטרנט" (במרכאות, כן), שמזכירה יותר מכל קשקושים צרפתיים על מות המרחב. "קוסמופוליס" יצא ב-2003, שנתיים אחרי פיצוץ בועת ההיי-טק, וכל כולו עוסק בכלכלה ובהמון. זה נראה קצת כאילו דון דלילו בוחר אלו ספרים לכתוב לפי כותרות העיתונים, קצת כאילו הוא מתאמץ להיות זה שמגדיר תקופה. איך כתוב במאחורה? "קוסמופוליס, הרומן ה-13 של דון דלילו, הוא רומן קצבי, מרגש וקשוב להפליא לרגע ההווה".

"קוסמופוליס" מתאר את מסעו הארוך של מיליארדר צעיר וגאון ברחובות העיר, לרקע שאונה המרצד של קריסת הבורסה. לא לחינם המיליארדר, אריק פקר, הוא גאון. זה נותן לדלילו הזדמנות לתאר את שלל התובנות המרעישות שלו לגבי העולם שבו אנחנו חיים. למען השם, יש לו אפילו "קצינת תיאוריה", שדנה עמו בהשלכות התיאורטיות של המרחב הכלכלי. הנה שיחה לדוגמא:

"אתה יודע מה מייצר הקפיטליזם. לפי מרקס ואנגלס."

"את קברניו," הוא אמר.

"אבל אלה אינם קברנים. זהו השוק החופשי עצמו. האנשים האלה הם פנטזיה שהשוק יצר. אין להם קיום מחוצה לו. אין שום מקום שאליו הם יכולים ללכת כדי להיות מחוץ לשוק. אין חוץ".

המצלמה איתרה שוטר רודף אחרי גבר צעיר בתוך ההמון, תמונה שנראתה כמתקיימת באיזשהו מרחק גדול מן הרגע.

"תרבות השוק היא מוחלטת. היא מולידה את הגברים והנשים האלה. הם הכרחיים לשיטה שהם מתעבים. הם נותנים לה מרץ, והגדרה. השוק הוא שמניע אותם. הם נסחרים בשוקי העולם. לכן הם קיימים, כדי לדרבן ולהנציח את השיטה" (קוסמופוליס, עמ' 81)

הגעתי לציטוט הזה בדפדוף אקראי. לא שמרתי אותו במיוחד. כל הספר נראה כך, כשהמחשבות של פקר נשמעות בדיוק כמו התיאורים של דלילו. עמודים על עמודים שנראים כמו שיעור אמורפי בגילמן. ואין טעם להתווכח. אין טעם לשאול למה מפגינים הם "נסחרים בשוקי העולם". ככה זה. דלילו אמר.

לכן אני גם לא יכול סתם להניח שדלילו סתם התדרדר קצת, ואני לא יכול אלא להטיל ספק בהתלהבות הישנה שלי מספריו הקודמים. כאמור, קראתי אותם לפני האוניברסיטה. אני יכול לדמיין את עצמי נהנה גם מהספר הזה, אם הייתי קורא אותו לפני עשור. דווקא היתרון הגדול שיש לדלילו – היכולת לאתר קטגוריות חברתיות – עוברת כאן קריקטוריזציה. והיכולת הזו היא נהדרת, גם בספרים גרועים. באחד הרגעים ב"קוסמופוליס" עובר פקר ליד מפגין שמצית את עצמו. דון דלילו לא מניח לזה לרגע. הוא מקדיש פסקאות על פסקאות להפגנה התמוהה הזו, אדם יושב בוער. זה מרתק אותו, כמו שזה צריך לרתק כל אדם, לולא הקלות שבה אנחנו מסווגים דברים לתיקיית הספאם של האיזוטרי. אבל כאן, ב"קוסמופוליס", הספר הוא רק תירוץ לעשרות אבחנות כאלה, טובות יותר או פחות, כמו יומן של תיאורטיקן חברתי מתחיל. המסע, דמות הגאון של אריק פקר, העיר, הכל בספר נועד כדי לשמש במה לאבחנות האלה. והן מפרקות אותו מבפנים.