על 'כתובת אש', הספר החדש של יעל נאמן

 

קצת מפחיד לקרוא ספר שני של סופרת שאהבת מאוד את הראשון שלה. ככל שאוהבים יותר, גדול יותר הפוטנציאל להתאכזב. ואני לא סתם אהבתי את 'היינו העתיד'. נפשי דבקה בנפשו של הספר הזה. לא גדלתי בקיבוץ, ובכל זאת הוא היה מפה חדה ומדויקת של אזורי הנפש שבהם עברו עלי הילדוּת וההתבגרות שלי.

אבל הילדוּת, כמו שכתבה שרון אס, היא אי במרכז החיים. יש אנשים שמפליגים ממנו ושוכחים אותו, ויש כאלה שלהפך, הדבר היחיד שחי אצלם בצבעים חדים ובוהקים הוא האי הזה, על כל המפלצות והפיות שמאכלסות אותו. הילדות חקוקה בלשון מיתית, וככל שמתקדמים על סרגל הזיכרון, קל לאבד את קנה המידה המיתי ולטבוע בפרטים העכורים של המציאות. הספר החדש של יעל נאמן הוא לא על הילדוּת. פחדתי שתהיה בו מציאות רבה מדי, ושאני אתאכזב.

לא התאכזבתי.

אחרי שלוש שנים בגננוּת נוכחתי פתאום שהמובלעת הקיבוצניקית שחפרנו לנו בעמל רב כדי שתגן עלינו היא עכשיו עמוקה כמכתש שאי אפשר לטפס ממנו החוצה… גיליתי שאני ×—×™×” בקיבוץ בתוך עיר.

כשעזבנו, לא פסק סיפורנו. להפך. הוא התרחב. לפני שעזבנו, חשבנו שסיפרנו אותו בגלל שחיינו אותו ובתוכו, אבל אחר כך סיפרנו אותו כי רק בסיפור חיינו אותו. החיים שחיינו אז לא התקשרו ברצף לחיים שחיינו עכשיו. תהום עמוקה-עמוקה נפערה למרגלותינו אחרי עזיבתנו. תהום של כספית, תהום של מראה. שכבנו על גדות התהום, הצצנו לתוכה.

המיתיות לא נעלמה. להפך. היא התחדדה. יש מה להגיד על הדרך שבה השפה של יעל נאמן בוראת את המיתיות הזאת ומחדדת אותה, אבל לא על זה אני רוצה לדבר כאן. כמה מידידי הטובים חושבים שהם פורמליסטים, אני אשאיר להם את העניין הזה. אני רוצה לדבר כאן על משהו אחר.

 

כשאת ילדה, את לא מחליטה עלייך. אחרים קובעים את המציאות שלך, וגם אם משהו לוחש לך שזאת לא המציאות שיעודה לך, אין לך הרבה מה לעשות בעניין. את מוכרחה לחכות, להעביר איכשהו את מכסת השנים עד שהדלת תיפתח סוף סוף ותוכלי לצאת אל העולם האמיתי. ובינתיים את ממציאה, מספרת לעצמך סיפורים כדי שיהיה לך עולם משלך בתוך העולם הזר שנקלעת אליו, שהחוקים שלו הם לא החוקים שלך ואין מי שיסביר לך אותם.

ואז מגיע הרגע והדלת נפתחת ואת יוצאת. כלומר נדמה לך שאת יוצאת. כי מתישהו את מגלה שלא משנה כמה את הולכת בתוך העולם האמיתי, את אף פעם לא מגיעה אליו. הסיפור שלך מקיף אותך כמו בועה, הוא מתקדם ביחד איתך, הוא נגרר אחרייך. את מושיטה יד אל העולם אבל היד נוגעת בדופן הבועה. את מנסה לפרוץ את הבועה אבל היא לא נקרעת, רק נמתחת. את רוצה להתעורר, אבל את לא ישנה. אין קץ לילדות.

הספר הזה הוא על בועת הילדות, בועת הסיפור הזאת שנמתחת ונמתחת ואף פעם לא נקרעת. על הרצון לקרוע אותה ולהיכנס לעולם, ועל הפחד מהרגע שבו היא באמת תיקרע ובאמת תיכנסי לעולם. על הרצון שהרגע הזה יגיע כבר, ועל הרצון שהוא לא יגיע אף פעם.

הרגע המסוכן ביותר לבועה הזאת הוא כמובן רגע ההורוּת: החצייה החד-משמעית, ש(לכאורה) אין ממנה חזרה, של הגבול בין עולם הילדים לעולם המבוגרים. הרבה מהסיפורים בספר מרקדים סביב הרגע הזה, מחזרים אחריו ונרתעים ממנו. בני הזוג בסיפור 'עקרוּת' הולכים לטיפולי הפריה, אבל אין להם "התמדה ונחישות". הם "תבוסתנים, נעדרי רוח לחימה". כשהטיפולים נכשלים הם מהרהרים באימוץ, בפונדקאות, אבל רוקמים לעצמם תסריטי בלהות שבהם כל אחת מהאפשרויות האלה מובילה לאומללות ולתבוסה, ומוותרים על העניין. האם הטרייה בסיפור 'תינוק' (רק לי הסיפור הזה מזכיר את 'הטפט הצהוב'?) נלכדת בתוך זמן שנעצר. הימים זוחלים לה "כמו יום אחד ארוך עם חוקי כבידה של כוכב אחר". לבסוף היא מפקידה את התינוק בידי בעלה, קובעת פגישה עם האקס שלה ומוצאת את עצמה נשארת להתארח אצלו ואצל החברה שלו: "הם הציעו לי מיטה בחדר השני, עם מצעי כותנה צחורים וכריות תפוחות, כאילו כל הזמן הזה רק חיכו לבואי" – כאילו היא הילדה והם ההורים. המארחת בסיפור 'אורחים' מייחלת לרגע שבו האורחים יסתלקו סוף סוף, אבל בסופו של דבר הם נשארים ללון בחדר השני, כמו ילד שאי אפשר להיפטר ממנו. כמעט כל הסיפורים במאה העמודים הראשונים של הספר אומרים בלשון זו או אחרת את מה שפוסקות פה אחד הלקטוריות ב'מחלקת הלקטוריות שלנו': "הִרגו את הילד, הוא מפריע לסיפור".

 

ואז, בארבעים-וחמישה העמודים האחרונים, המוקד מוסט. פתאום אנחנו לא מדברים עוד על הילדה שגדלה ושהיתה או לא היתה למבוגרת, לאמא. כי ארבעים וחמישה העמודים האחרונים הם לא על הילדה אלא על האמא: אמא של יעל נאמן, שניסתה להתאבד בגיל 81, אחרי שמת בעלה האהוב שבמשך עשרות שנים חצץ בינה לבין העולם (כי בקיבוץ גם המבוגרים חיו "בבועה זוגית נצחית"), ולא הצליחה.

אחרי מות האב ולפני נסיון ההתאבדות דני, בן הזוג של יעל נאמן, הציע ליעל ולאחֶיה לדבר עם אמא שלהם על חייה, לפני שלא יהיה את מי לשאול:

אבל זה היה רעיון בלתי ישים. מאזן אימה רבץ בינינו. הפחד שלה לדבר, הפחד שלנו לשמוע. דני אמר שהוא יראיין אותה. ייפינו את כוחו בשמחה. גם אמא הסכימה. כמו שאבא חצץ בין אמא לעולם, כך חצצו תמיד הגיסים והגיסות בין אמא לבינינו. היא הסכימה בתנאי שאף אחד מהמשפחה לא ישמע את הדברים עד אחרי מותה.

עד נסיון ההתאבדות דני הספיק להקליט ארבע שיחות עם אמא של יעל (אחר כך היא לא רצתה לספר עוד), ורוב השליש האחרון של הספר מוקדש לתעתיקי השיחות האלה, בתוספת קטעי הבהרה של יעל על סמך הידע האישי שלה, זכרונותיה ושיחות עם גילה, בת הדוד והחברה הקרובה שהכירה את האם ואת משפחתה מגיל 13. החלק הזה מעמיד את הסיפורים שקדמו לו בפרספקטיבה אחרת, מפתיעה. שום דבר לא נאמר במפורש, אבל אי אפשר שלא לשים לב להקבלות שנמתחות ומצטלבות בין הדורות, בין הבת לאם ואפילו לסבתא. שושלת של נשים שכל אחת מהן הצמיחה סביבה סיפור משלה, ואף אחת מהן לא דיברה מעולם על הסיפור שלה עם האחרת.

 

הכותרת של החלק האחרון בספר היא 'האופציה' – אחד השמות שאמא של יעל נאמן נתנה לנסיון ההתאבדות שלה. אבל אחרי שגמרתי לקרוא חשבתי שהכותרת לא מתייחסת רק (ואפילו לא בעיקר) לאופציה המורבידית הזאת. למעשה, חשבתי, החלק הזה – והספר כולו – פותח אופציה אמיתית, חדשה. אחרי שלושה דורות של בדידות ונתק, שלוש נשים שכל אחת מהן סגורה בבועת הסיפור שלה, יעל נאמן – החוליה האחרונה – פנתה אחורה, פתחה את הסיפור שלה והכניסה לתוכו את הסיפורים של אמא ושל סבתא שלה. היא לא קרעה את הבועה, היא לא חצתה את הגבול ועברה אל עולם המבוגרים. להפך: היא הכניסה את אמא וסבתא שלה אל העולם שלה. בספר הזה, אחרי שלושה דורות של נתק בין עולם הילדים ועולם המבוגרים, בין הסיפור של הילדים והסיפור של המבוגרים, לפתע הילדה, האמא והסבתא חיות בתוך אותו סיפור-עולם. אם זאת לא אופציה, אני לא יודעת מה כן.

רק למחרת פתחתי את הספר 'כתובת אש' בעמוד הזכויות וגיליתי ששמו באנגלית הוא The Option.

 

(הפוסט עלה גם בבלוג מתי נגיע)