כל הפוסטים מאת עופר רון

הסאב-טקסט הוא מפלטו של הגזען

מידי יום ביומו אנו שומעים וקוראים על הטרנד הנפלא: הסאב-טקסט.

מידי שישי בערב, עד לפני מספר שבועות, התקבצו בני ישראל לראות מערכון (לא מצחיק במיוחד), בעל תוכן גזעני להפליא על ארבעה פועלים זרים מרומניה ותרנגולת. מצד אחד, ברור כי מערכון זה הוא לכל היותר המחזת ההומור העדתי הנחות באריזה טלוויזיונית יפה. מצד שני, מבקרים מלומדים מסבירים לנו כי למעשה מדובר במערכון שנון וחכם מעין כמוהו, המפנה זרקור לפינות הגזעניות האפלות של הנפש הקולקטיבית הישראלית, וכי אם נתעמק בסאב-טקסט נבין כי מערכון זה למעשה צוחק עלינו. ובאמצע עומד עבדיכם הנאמן, שהיה בטוח כי הגזענות הישראלית אינה פינה אפילה אלא פסל ענק הנמצא על שולחן הסלון, מגרד בפדחתו ומחפש אחרי הסאב-טקסט האבוד.

הוא מוצא אותו, לכאורה, במגזין בלייזר. ששם, מתחת לשוביניזם, סקסיזם, הומופוביות וגזעניות, יש (לפי העורך המלומד) ביקורת על הקורא. לפי אותו עורך (בפרפראזה), למעשה "ברור לכל מי שמעמיק שאנחנו צוחקים על עצמנו כשאנחנו צוחקים על דנה, בוריס, או אחמד". ושוב, עבדכם הנאמן לוקח את מעדרו הנאמן , ויוצא לחפירות בין המילים. לאחר חיפוש ארוך ומיוזע, לא נותר אלא להכריז כי שוב חמק לו הסאב טקסט המופלא, כאילו היה סנארק.

כאן המקום להכריז, כי איני קורא לתקינות פוליטית מכל צורה, וכי לדעתי צריך לצלוב את כל מכבסי השפה ("מאותגרי הניסוח") של שנות התשעים. מבחינתי, מותר לאדם להיות גזען, הומופוב ו/או שוביניסט, באותה מידה שמותר לי לעמוד מולו ולנעוץ סיכות מילוליות בעכוזו. הדבר המגעיל אותי הוא חוסר יכולתם של צרי המוח להודות בגזענותם, והצורך שלהם להתחבא מתחת ל"הפוך על הפוך", כאילו היותך מטא-הומופוב מסתירה מאתנו את העובדה שאתה פשוט לא מסוגל לכתיבה מאתגרת יותר מאשר בדיחות על נושכי כריות.

האם זה מוגזם לצפות כי לפני שאדם משלב סאב-טקסטים, ילמד הוא לפחות כיצד כותבים טקסט?