אני יודע, הרגילו אותנו שחייבים "להגדיר מטרות" ואפילו "להציע פתרונות" כדי שתינתן לנו הזכות לצעוק, וכך כולם עושים. זה לא שאין כנות במטרות. מחירי הדיור והמחייה באמת בלתי נסבלים, ולא רק בתל אביב אלא בכל מקום. גם הפריפריה, אליה מי שהמותג "תל אביב" מקפיץ להם ת'פיוזים (כמוני, לפעמים) שולחים את המפגינים יקרה. ויותר משהיא יקרה, אין בה עבודה ואין בה תחבורה למקומות עבודה וממש לא יעזור לך לגור יותר בזול אם אתה מובטל.

אבל מתחת לזה, זאת הצהרה של חוסר נחת, של "נמאס לי". ממה? מכל מה שקורה במדינה הזאת. אנשים רוצים את חמשת הממים של ז'בוטינסקי: מעון, מזון, מרפא, מלבוש ומורה. אבל אפילו יותר מזה, הם רוצים את המם השישי: מנוחה.

אני אוהב את המילה הרוסית ל"מנוחה" – אוטדיח. מילולית, היא מציינת משהו כמו הוצאת אוויר אחרי שבילית יותר מדי זמן בנשימה עצורה. זה לא חייב להיות משהו כמו שינה, זה יכול להיות מסיבה, שינוי מקום, עיסוק, אווירה או כל דבר אחר ששובר את המציאות הקשה. זהו, כנראה, הצורך האמיתי והבסיסי ביותר שמאחורי המחאה הזאת, ואולי רוב המחאות שעדיין מתקיימות במשטר שהצליח, במידה רבה, לנטרל אותן ולרוקן אותן מכל תוכן. תנו לנו מנוחה, תעזבו אותנו באמא'שלכם.

הממשלה הזאת, כמו גם קודמותיה, מריצה אותנו במעלה המדרגות היורדות, ומכריחה אותנו לרוץ יותר ויותר מהר כדי להישאר באותו מקום. על התקדמות לאן שהוא אפילו לא מדברים יותר. זה קורה במישור הכלכלי-חברתי, שבו כולנו חיים על המינוס, נכנסים לחובות כדי לכסות חובות אחרים ונמצאים במרדף בלתי פוסק אחרי עוד מקור הכנסה. הפכו את כולנו לתאבי בצע, כי עבור רובינו, הצורך להשיג עוד ועוד הוא קיומי. ההסתפקות במה שיש הפכה לפריווילגיה של מעטים שיכולים להרשות זאת לעצמם.

במישור המדיני, אנחנו נדרשים להפעיל יותר ויותר אלימות, יותר ויותר HASBARA, יותר ויותר תירוצים וצידוקים לעצמינו, יותר ויותר הכחשה והתלהמות, אבל לא כדי לפתור משהו אלא כדי להישאר באותו מצב בלתי נסבל שבו אנחנו נמצאים כרגע. אנחנו נדרשים להצטופף יותר ויותר, להתבצר יותר ויותר ולפחד יותר ויותר מפני הקמים עלינו לכלותינו. וכאלה שמעודדים אתם או מזדהים אתם, שנדמה לנו שמעודדים אתם ומזדהים אתם, כאלה שנראה לנו שבעצם מי שהם מהווים עידוד והזדהות לקמים עלינו לכלותינו, כאלה שאנחנו חושדים שאולי לא מספיק "איתנו" ולכן, "נגדינו" וכו' וכו', אנחנו נדרשים למצוא יותר ויותר "חתרנים", "בוגדים" ו"אויבים מבפנים" כדי להאשים אותם בכל צרותינו. הממשלה הזאת הפכה אותנו לחבורה של כלבים מטורפים בכלוב, שיקרעו אחד את השני עבור חופן דוגלי. אם לא תאכל – את הסמולנים, המתנחלים, החרדים, הערבים, התל אביבים, וואטאבר – יאכלו אותך.

זה לא כורח המציאות. לפעמים, יש מצבים הישרדותיים שבהם אתה עוזב הכול ועוסק בהישרדות. קורה. אבל כשהמצב ההישרדותי הופך להיות קבוע, שיגרה (במשך, נניח, איזה 64 שנים ככה), זה אומר רק דבר אחד: אתה עושה משהו לא בסדר. בנאדם לא בנוי להימצא במצב של הילחם-ברח-קפא מסביב לשעון, המתח יחרפן אותו – ואחר כך יהרוג אותו. וזה נכון גם לקבוצה של אנשים, לחברה ולמדינה. הישרדות, בהגדרה, היא מצב יוצא דופן, אסור להפוך אותה לנורמה.

אבל יש אנשים שמרוויחים מהפיכת ההישרדות לנורמה. שום דני דנונים, אופיר אקוניסים ופאינה קירשנבאומים לא היו פורחים כל כך בשבדיה או בשוויץ. מי לעזאזל צריך אנשים כאלה שם? אנחנו, כידוע, לא שבדיה ולא שוויץ, ובדיוק בגלל הסיבה הזאת. כל מני פוליטיקאים בזלוטי ידאגו שלעולם לא נהיה שבדיה ולא שוויץ כדי להמשיך וליהנות מהמשכורות שלהם, מהכיבודים שלהם ומחמש עשרה דקות התהילה שלהם בתקשורת – על חשבוננו. בחסות הפחד והטירוף, הם ידאגו לחברים שלהם מהמשפחות הפיאודליות המקומיות, ימשיכו להעביר לידיהם את הנכסים של כולנו, כדי שיתעשרו עוד קצת.

נטען כלפי מחאת האוהלים שהיא "שמאלנית". זה נכון. זה נכון לא בגלל מי שמארגנים אותה והאג'נדה שלהם אלא מפני שבישראל, השאיפה לנורמאליות, לאיזה קיום שגרתי סביר שבו הפרט יכול להתעסק בעצמו או בקידום דברים שחשובים לו במקום להתעסק בהישרדות, נחשב לסנטימנט "שמאלני". יערות שלמים נכרתו והפכו לנייר שעליו נכתבו טקסטים של זלזול ב"אסקפיסטים האלה", שרוצים פשוט לחיות את החיים הקטנים והעלובים שלהם במקום להקריב את עצמם למען איזו מטרה גדולה, ייסוד כיסא החבר הדמיוני בעולם, ייהוד הארץ, הקמת מלכות ישראל השלישית, הצלת העולם מהאסלאם, השד יודע מה. בצד השני של המפה הפוליטית, DOG EAT DOG אולי מוסבר ככורח המציאות – רוב האנשים, בכל זאת, לא אידיאליסטים עד כדי הקרבה עצמית – אבל למעשה, זהו האידיאל.

מלעיזים על המחאה שהיא לא יותר מפיקניק. אז מה? החיים בארץ הם לא פיקניק אז בא לנו פיקניק לפעמים. למה מה קרה? טוענים שהיא מחאה של מפונקים. יופי, לא מגיע לנו להתפנק לפעמים? מילא אם איזה מישהו שדופקים אותו אפילו יותר טוען זאת. בשביל חלק מהמפגינים, פיקניקים והתפנקויות עוד מהווים מצב שעשוי להיראות כנמצא בהישג יד, ובשבילו לא אז אפשר להבין. אבל הטענות האלה מגיעות, לרוב, לא מהם אלא מאנשים שלא יודעים מה זה דפיקות לב של הראשון בחודש, כשאתה הולך לבנק ולא בטוח שיימצא שם מספיק בשביל שכר הדירה.

המחאה הזאת, כמו מחאת הקוטג', אולי נחטפה מזמן ע"י פעילים פוליטיים, בעלי עניין וספינולוגים. אבל כל ספינולוג יודע שאתה לא יכול לרכב על משהו שלא נמצא שם. ההתפשטות המהירה של המחאה מוכיחה שהאוויר כאן רווי באדי דלק. ובואו אני אספר לכם משהו על אדי דלק: אם יש יותר מדי מהם, כולנו ניחנק. אם יש פחות מדי מהם, אנחנו נתלונן על הסירחון אבל נמשיך לנשום. אבל אם יש הרבה אדי דלק ומספיק אוויר – צריך רק ניצוץ אחד כדי שהכול יתפוצץ. המחאה הזאת היא מחאה פשוטה, ילדותית אפילו. זאת מחאה של "לא רוצים לישון – רוצים להשתגע" או "הפגנה – לא חשוב על מה". וטוב שכך. כי ככזאת, היא מכניסה משב של אויר רענן לתערובת והופכת אותה לנפיצה.

מנהלי: לאחרונה, הגישה לבלוג הייתה בעייתית עקב [ג'יבריש טכנולוגי כלשהו]. אומרים לי שזה נפתר. עמכם הסליחה.