השיטה הזאת הייתה איתנו תמיד, ולא רק בהתעמרות שגרתית באוכלוסיות מוחלשות אלא בעצם המנגנון שחילק, וממשיך לחלק את החברה הישראלית לעניים ולעשירים. “חלוקת השלל" קרא לזה יורם קניוק בספרו 'תש"ח', שבו הוא מתאר איך אחרי המלחמה, חולקה הביזה - הבתים והאדמות שהיו שייכים קודם לפלסטינים, לשורה של פונקציונרים ומקורבים שהמציאו את עצמם מחדש כדור הפלמ"ח, זה שהקים את המדינה. מעולם לא היו בשורות הפלמ"ח לוחמים רבים כל כך כמו לאחר הניצחון וחלוקת השלל, כותב קניוק בציניות.

והנה הטריק. אותם קרובים לצלחת שקיבלו את השמנת של הנדל"ן קיבלו את הבעלות על הנכסים שהגיעו לידיהם. האנשים שקיבלו את הנדל"ן המחורבן לא קיבלו. כדי להמחיש את ההבדל, הנה הסיפור של המקום שבו אני שוכר דירה בימים אלה, מושב עמינדב. סמוך לקום המדינה זרקו לשם תימנים כדי למנוע מתושבי אל-וואלג'ה שנזרקו משם לצד השני של הוואדי ושל הקו הירוק להסתנן בחזרה לאדמותיהם המקוריות. זה היה חור מרוחק ומסוכן ממש על הגבול והם חיו ממה שהצליחו לגרד מגידול תרנגולות לביצים. אחרי כמה עשורים, ירושלים התרחבה והגיעה אליהם. המושב נעשה קרוב למרכז העיר לא פחות משכונות ירושלמיות חדשות כמו גילה או פסגת זאב והפך למעשה לפרבר עירוני שקט ונעים. אז התימנים עברו מגידול תרנגולות לגידול דיירים בשכירות או מכרו את הקרקע לעשירים מבחוץ כדי שיבנו לעצמם ווילות, פתחו עסקים, שלחו את הילדים שלהם לאוניברסיטה והתניידו למעמד הבינוני. זאת המשמעות של בעלות על רכוש ושל קירבה מסוימת למוקדי כוח (ההתיישבות העובדת): מהמעברה לווילה תוך דור וחצי, אפילו אם אתה תימני.

המשמעות של אי הסדרת הבעלות על רכוש, לעומת זאת, היא מהמעברה לדירת שיכון, דור אחרי דור. בלי שום דבר שאפשר למנף. זה לא שאי אפשר לצאת מהמצב הזה. אבל ילד מהשכונות צריך הרבה כישרון, תושייה, שכל ומזל כדי להשיג בחיים את מה שכל דגנרט שנולד למעמד הבינוני רואה כסטנדרט מובן מאליו.

ובחזרה לשטיקים הבירוקרטיים. מסתבר שאין שום סיבה שככה זה יהיה. לפי חוקי מדינת ישראל, אדם שיושב בזמנו בנכס שהיה שייך קודם לפלסטינים ועבר לבעלות המדינה, “דייר ללא חוזה" מה שנקרא, והמדינה רוצה לנדל"ן את הנכס, צריך לקבל זכות ראשונים לרכוש את הנכס לעצמו או לקבל עליו פיצויים. הוא אפילו לא אמור לדעת מזה. המדינה מחויבת לפנות אליו בעצמה ולהציע לו לקנות את הנכס. את זה אנחנו יודעים כי איש בשם יוני יוחנן מצא את זה בארכיונים. הוא גר בליפתא שבכניסה לירושלים, כפר "נטוש" שנשאר נטוש ברובו עד היום, אם לא סופרים את הזולות של הנרקומנים. אחרי 60 שנה, המדינה החליטה לנדל"ן את המקום ולעשות ממנו שכונת יוקרה. תושבי הכפר המקוריים, שגרים כמה קילומטרים מזרחה משם, לא עומדים לחזור, הכושי היהודי עשה את שלו ואחרי 60 שנה הוא מקבל הודעה לפיה הוא פולש ועליו להתפנות.

המסמך הזה הוא עילה לעתירה ייצוגית לבג"צ, שלכל דבר ועניין אמורה לזעזע את היסודות של המדינה הזאת. לא רק שהמדינה הסתירה בכוונה (לכאורה) את האפשרות של אותם עניים לממש את הנכסים שקיבלו מהמדינה ולהתנייד למעמד הבינוני, כפי שעשו הקרובים לצלחת עם הנכסים המשובחים בהרבה שקיבלו, אלא שהמדינה יצרה מערכת של אפליה ממוסדת על רקע גזעני. אלו שהמדינה טרחה ליידע אותם שבאפשרותם לממש את הנכס היו ברובם אשכנזים, ואלו שהמדינה הסתירה זאת מהם היו ברובם מזרחים. אלו פונו מהנכסים כשערכם עלה, נבנו שם שכונות יוקרה ואתם מוזמנים לנחש בעצמיכם מהי זהותם של רוב האנשים שרכשו שם את הבתים הטרנדיים המשופצים ומאיפה הגיעו, לעיתים קרובות, הנכסים שמונפו כדי ליצור את ההון שממנו משלמים על הבית החדש.

בג"צ, כמו שאנחנו יודעים, הוא סיפור תקשורתי לא פחות מאשר משפטי. פעמים רבות (מדי), בג"צ מוגש בעיקר כדי לייצר שורה של אייטמים בתקשורת ולהשפיע על השיח הציבורי. מהכיוון השני, השיח הציבורי משפיע על ההחלטה של בית המשפט. בית המשפט העליון, בשונה מהאגדות האורבניות שהימין מפיץ, כמעט אף פעם לא פוסק נגד השלטון, בטח לא כשמדובר בנושא עקרוני. אז פיצוץ העתירה בתקשורת נועד גם להגדיל את הסיכוי ששופטי העליון, מחשש לשלמות תדמית מגדלור הנאורות שטיפחו לעצמם, לא יטאטאו את הסיפור מתחת לשטיח כמו שהם מעדיפים לעשות עד כמה שזה תלוי בהם.

והעתירה הזאת, שתוקפת את אחד הנושאים החברתיים המרכזיים ביותר, כמעט לא זוכה לסיקור או לעניין. אני מחכה לשמוע על זה מכל הכיוונים ואין כלום, דממה דקה. חוץ מכתבות של הכתב לענייני ירושלים ב'הארץ', ניר חסון ועדכונים בפייסבוק של 'המעברה' – נאדה. התעלמות, כמו ההתעלמות ממאות האנשים בשכונות בכל הארץ שיצאו להפגין ביום חמישי, שלא זכו למאית מהסיקור או מהעניין של הפגנת עשרות אנשים וברוך מרזל אחד. מהאייטם היחיד שראיתי, אפשר היה להבין שהתקיימה רק הפגנה אחת קטנה בתל אביב (כי מה שקורה מחוץ לתל אביב זה חומר למקומונים, מסתבר). רק לראות עד כמה גדול ההבדל בין הסיקור והעניין שמעורר בג"צ על פינוי כמה מבנים במגרון, שלא יזיז את המציאות הישראלית לשום כיוון מיוחד ואין בו כלום חוץ מחילופי מהלומות טקסיים בין "השמאל" ל"מתנחלים", גורם לך להבין עד כמה דלה האג'נדה החברתית של רבים מאלה שמתיימרים לשאת אותה ועד כמה הנושא החברתי, אחרי “המחאה” והכול, לא באמת קיים בציבוריות הישראלית. הדיבור אצל העוסקים בפוליטיקה וחברה, בכל הצדדים, כל כך רחוק מלהיות רלוונטי לדברים שמעסיקים את רוב האנשים שחיים פה, שאין מה להתפלא שהאנשים שחיים פה לא רואים אותם כרלוונטיים למשהו בכלל.

היה דבר אחד מוזר בהפגנה אתמול בתל אביב, שהתדרדרה לפוגרום בזרים. או לפחות, זה היה נחשב למוזר בכל מדינה דמוקרטית, אבל אותנו הרגילו לזה וזה כבר נראה לנו טבעי. הממשלה יוצאת להפגין נגד האופוזיציה. ח"כים מקואליציית 94 הח"כים פלוס נציגי הח"כים שמימינם רק גדר חשמלית (הזכויות לגורביץ) ומתגוללים על מי שאמורים להיות מיוצגים ע"י המעט שנשאר מהאופוזיציה, וגם את הרשימה הזאת אפשר לצמצם, כי לא כל האופוזיציה משמאל קשורה, מיוחסת או עוסקת בנושא מבקשי המקלט.

כמו שמקובל אצל פוטין, ובברית המועצות לפניו, בסוריה, איראן ומשטרים סימפטיים אחרים שכגון, הממשלה היא זו שמארגנת ומלבה הפגנות נגד המתנגדים למדיניותה, במקום שזה יהיה ההיפך.

כן, אני יודע איך הציגו את הדברים. כאילו ההפגנה היא נגד מדיניות הממשלה. אבל לא נעלמו ממני הטענות והמסגור של העניין: ממשלת 94 הח"כים, שמתגאה בהיותה היציבה ביותר בהיסטוריה הישראלית, עומדת חסרת אונים מול "הפלישה האפריקאית" בגלל כמה יפי נפש שמתעקשים לספק סיוע הומניטארי למבקשי המקלט. אתם מבינים? אם רק לא היה אותם, היפי נפש האלה, השמאלנים, הקרן החדשה, איך שלא תקראו לזה, הממשלה הייתה משנסת מותניים ובועטת את הכושים בחזרה לאפריקה.

מה שאומר, במילים אחרות, שהממשלה אף פעם לא תבעט את הכושים בחזרה לאפריקה. כי יפי נפש אי אפשר להעלים ולחסל לגמרי כמה שלא ינסו, תמיד יישאר איזה קומץ בוגדני (קטן אך קולני) איפה שהוא. ואם לא יישאר, תמיד יהיה אפשר להגיד שנשאר. הרי בלעדיהם, איך יצדיקו את ההימנעות מליישם את המדיניות המוצהרת? ע"ע ההצעה להחלת החוק הישראלי על ההתנחלויות, שהופלה ע"י אותם האנשים שהציעו אותה.

הממשלה כנראה לא תבעט את הכושים חזרה לאפריקה משום שאנשים לא ממהרים לפתור מצבים שהם נהנים מהם ולא משלמים מחיר על קיומם. אנשי השררה שלנו, להבדיל מתושבי דרום תל אביב ומקומות רבים אחרים, לא מתמודדים עם הצפת מבקשי המקלט בשכונותיהם שלהם. לא באקירוב, לא בקיסריה ולא בהתנחלויות בשומרון, המקום ממנו באים מארגני הפוגרומים.

בעיית מבקשי המקלט לא עולה לאנשי השררה שלנו בתמיכה ציבורית אלא להיפך, הם צוברים תמיכה בזכותה. לאלי ישי, למשל, נוח להתלהם על הזרים במקום לדאוג לדברים כמו מערך כיבוי האש, ובאותו הזמן לשבור את כל השיאים בייבוא עובדים זרים שהוא, כשר הפנים, מאשר את נוכחותו של כל אחד ואחד מהם. ונקודה לא פחות חשובה: הרבה גורמים מגלגלים המון, המון כסף מעצם קיומה של הבעיה, וצפויים לגלגל עוד כסף בעתיד.

בואו נעשה סדר: כרגע, למרות תחרות ההתלהמות מצד דובריו, השלטון מניח לכל מבקשי המקלט להישאר. עד האחרון שבהם. הוא תופס אותם בנגב, נותן להם ויזה, מעלה על משאיות ואודרוב לגינת לוינסקי. שם הוא זורק אותם כדי שיתפזרו בשכונות דרום תל אביב ויסתדרו איכשהו.

אם השלטון היה רוצה לפתור את הבעיה (ואת זה אומרים לא רק סמולנים מהקרן החדשה), הוא היה בודק ביסודיות מי מהם זכאי למעמד של פליט ומי לא. מי שלא זכאי היה מגורש, מי שכן היה מקבל מעמד רשמי של פליט ואפשרות לעבוד בישראל והנה אנחנו מגיעים לעניין של הכסף: את מקומות העבודה עבור הפליטים היו מארגנים על חשבון העובדים הזרים שמיובאים לפה. מבחינת מי שעצם נוכחותם של מי שאינו מבני העם הנבחר בארץ הקודש מפריע לו, לא אמור להיות הבדל. מה זה משנה אם הגוי שמנקה את השירותים או קוטף אבוקדו הוא תאילנדי, סיני או אריתראי? ואם אפשר שתהיה פה רק קבוצה אחת של זרים במקום שתיים, מה רע?

אבל מבחינת התעשייה שמביאה עובדים זרים וגובה מהם אלפי דולרים על עצם הבאתם, עוד לפני שדיברנו על סחיטת ביטוח רפואי במחירים מופקעים וכל מני קנסות וניכויים ככל שעולה על שרירות ליבם, מהלך כזה יהיה אסון. אפריקאים מגיעים לכאן לא באמצעותם, ולא ישלמו להם דולר אחד. המשמעות המעשית של החלפת העובדים הזרים במבקשי מקלט מאפריקה היא שכל מני מתעשרים יפסיקו להתעשר ואת זה אלי ישי והממשלה שלו ממש לא רוצים. למה להסתכסך עם אנשי ההון והלוביסטים שלהם?

הפניית הזרים לשכונות הכי קשות ודפוקות היא לא איזו טעות, אלא מדיניות, ומדיניות ישנה נושנה. מאז קום המדינה, השלטון שלח את כל הדפוקים לפריפריה כדי שיאכלו שם אחד את השני ולא יפריעו לאליטות בעיניים. כשהמצב נעשה בלתי נסבל, השלטון בא "להציל את המצב" באמצעות מה שנקרא "הבאת אוכלוסיות חזקות". התושבים המקומיים נבעטים למקום אחר, לעיתים קרובות להתנחלויות, ובלב הסלאמס מוקמים מתחמים מבוצרים לעשירים בלבד, עם שומר בכניסה, שמשווקים תחת הסלוגן "לגור עם אנשים כמוך".

קריקטורה מאת מיש.

כשתושבי דרום תל אביב מפגינים נגד הפלת ההתמודדות עם מבקשי המקלט על הראש שלהם – הם צודקים לגמרי. כשהם קוראים לקחת אותם לצפון תל אביב ומקומות כאלה – הם צודקים לגמרי. אלו הן הטענות המרכזיות של התושבים והן נכונות. עכשיו נשארת השאלה, איך ממסגרים את זה. וכאן בא החלק העצוב. מיכאל בן ארי מחזיק משרד בדרום תל אביב, הוא מארגן את התושבים ורותם את כוחם וזעמם למסרים שלו, שאינם אלא גזענות צרופה שאינה תלוית זמן, מקום או נסיבות. לא נתייפייף, רבים מהתושבים גזענים בעצמם, אבל בזה אין שום דבר מיוחד. גזענים לא חסרים בשום מקום.

בן ארי ושכמותו לא גילו שמץ של עניין בשכונות דרום תל אביב עד שהזרים הגיעו לשם. השכונות סבלו מאז ומתמיד. דפקו אותן ודרכו עליהן מאז ומתמיד אבל בן ארי לא היה שם. הרי זה בסך הכול יהודים שדופקים יהודים. רק כשגויים נעשו מעורבים בעניין, הוא נזכר להתגייס "לטובתם". ואת אותו הדבר אפשר להגיד על ארגוני השמאל למיניהם. מידת העניין והמעורבות שלהם בשכונות האלו פשוט עלתה פלאים ברגע שהסיפור נהיה של יהודים מול גויים, והיה אפשר לעוף על הנשא הסקסי של מלחמה בגזענות במקום בנושא הסיזיפי והאפרורי של מדיניות חברתית. ואל תגידו לי שהשמאל תמיד דאג לנושא החברתי ואל תנופפו לי בהצעות החוק של ח"כים מהשמאל. בפיד שלי יש מאות "מסוכן בדרום סודן" ומעט מאוד "חרא בשכונת התקווה".

הפוליטיקאים משני הצדדים מסגרו את העניין, כל אחד מהצד שלו, כסיפור של ישראלים מול זרים. וכשזה המסגור, כשזאת הבחירה שהמערכת הפוליטית מציבה לתושבים, כשאלו האפשרויות, אין מה להתפלא שמי ש"לטובת הישראלים" גורף יותר תמיכה מאשר מי ש"לטובת הזרים".

עכשיו, אני מניח שכמה מכם עושים עכשיו "עוד פעם הוא מתחיל עם השמאל-באשינג שלו". אז כן, באשינג, כי זה פשוט לא יכול לעבוד ככה יותר. לא יכול להיות שמול כל השיט שאנחנו רואים יעמוד כוח שלא יודע לעשות כלום חוץ מלהיות צודק ולא חושב שמעניינו לדעת. אז לאלו שזה נוגע להם: אני יכול לחשוב כמוכם על הרבה דברים, אתם חברים שלי, מת עליכם ומוזמנים לבירה בירושלים בכל עת. אבל באמת, אלא אם כן אתם מתכוונים להפסיק להיות חלק מהבעיה ולהתחיל להיות חלק מהפיתרון, תעשו טובה, קחו את הדרכון הפולני שלכם ותזדיינו מפה לברלין. אין לי דרך יותר יפה להגיד את זה.

בקיץ הקודם, היא חיבקה את מאהל רוטשילד וכמה מהדמויות הבולטות בו. בכך, היא תקפה את נקודת התורפה של המאבק – הנטייה שלו לשחזר בתוכו את יחסי הכוח בין המרכז לפריפריה. כמו שלממסד נוח להתרכז במרכז, גם למאבק נוח להתרכז שם. יש שם הרבה צעירים חסרי מנוח שמחפשים את מזלם ומוסדות האקטיביזם השמאלני למיניהם מרוכזים שם. הרי גם בימים כתיקונם, כשרוצים לארגן אירוע שמאלני כלשהו, ת"א היא הבחירה הטבעית. אז קל לארגן שם הפגנות וקל לתקשורת לבוא ולסקר אותן. ולממסד קל להמשיך עם האסטרטגיה הבסיסית שהוא מפעיל במלחמה שלו נגד האזרחים: תיחום.

זוכרים את הבלגאן סביב מצעדי הגאווה בירושלים ב-2006/7? מה אמרו אז? “לא אכפת לנו שתעשו מצעדי גאווה אצלכם, בתל-אביב. אבל לא בירושלים". תל אביב היא הגטו שהממסד הקצה לתרבות אזרחית ליברלית. הוא לא יכול לחסל אותה והוא גם לא רוצה לחסל אותה. זה חלון ראווה נוצץ עבור העולם הגדול, להראות לו שאנחנו חלק ממנו. אבל הממסד רוצה שהתודעה האזרחית תישאר רק בחלון הראווה ולא בפנים החנות החשוך והמוזנח. האסטרטגיה מצליחה, בעזרת שיתוף פעולה נלהב מצד לא מעט משוכני חלון הראווה עצמו, שמפמפמים את היותו "אי של שפיות" ועל היותם של מקומות אחרים "חשוכים" ו"אבודים". ולמה שלא ישתפו פעולה? נעים להיות בחלון הראווה המואר והנאור. וכראוי לחלון ראווה, התודעה האזרחית הליברלית במתכונתה שם נוטה להיות שטוחה ושטחית, צעקנית ומצועצעת. לא הרבה יותר מתדמית.

לכן המאבק על לידתה של תודעה אזרחית אמיתית בישראל, חיה ונושמת במציאות החברתית והפוליטית ולא רק באיזה דיסנילנד ליברלי, צריך לנקוט באסטרטגיה מהפכנית קלאסית: קודם להתבסס בפריפריה וממנה לעלות על עיר הבירה.

חשיבותה של הפריפריה לא נעלמה מפעילי המאבק. חלקם נתנו פייט טוב לניסיון המערכתי להפוך את המאבק ממאבק ארצי למאבק מפונקי רוטשילד. ממה שאני שומע ורואה, הלקח נלמד במידה רבה, אבל בכל זאת, קל מדי ליפול למלכודת הזאת שוב ולהרים מאבק שיש לו מרכז דומיננטי מדי. למאבק הזה אסור שיהיה מרכז, אסור לשים את כל הביצים בסל אחד. המאבק חייב להיות מבוזר, המוקדים שלו צריכים להיות באר-שבע, חיפה, ירושלים ותל-אביב כשלתלביבים אני מציע לעזוב באימא'שלכם את כיכר הבימה, כיכר המדינה, כיכר רבין ורחבת הסינמטק ולרדת לשכונת התקווה.

אם יהיו הפגנות ארציות, הן צריכות להיערך בירושלים. לא נוח להגיע? יבואו פחות אנשים? לא חשוב. הרי התקשורת, במחי החלטת עורך, יכולה להוסיף או להפחית עשרות אלפי אנשים מההפגנה. ספירת הראשים הזאת, התעסקות בכמה בדיוק באו, היא משחק לפי הכללים שהממסד מכתיב. אין קורלציה בין מספר המפגינים להשפעת ההפגנה. הפגנה משפיעה כשהעיתוי שלה נכון, כשהמיקום נכון וכשהיא נעשית באופן הנכון.

על עיתוי מוקדם לדבר. ירושלים היא המקום הנכון מפני שזוהי הבירה, מפני שכאן הכנסת והממשלה ומפני שבשיח הממסדי – גם של ממסד המדינה, ההון והתקשורת וגם של ממסד השמאל והמחאה - זוהי טריטוריה עוינת למה שהמאבק מייצג ולכן בדיוק הטריטוריה שצריך לכבוש. מארגני מצעד הגאווה של 2006 הבינו זאת היטב. כשמפגינים במגרש הביתי ההפגנה הופכת בקלות לפסטיבל. בשביל הישגים, צריך לצאת מאזור הנוחות.

האופן הנכון לקיים הפגנה הוא להשתלט על המרחב. ההפגנות בארץ מחונכות ומאולפות מדי. המשטרה תוחמת אזור קטן במחסומים, האנשים נדחקים שם כמו סרדינים ושומעים הופעות של אמנים על הבמה. בסוף ההפגנה מתקיים טקס חסימת הכבישים הקבוע של כמה עשרות פעילים, ואחריו טקס ההזדעזעות הקבוע בפייסבוק מחוסר הנחמדות של המשטרה. במקומות אחרים בעולם, למשל, הפורמט הקבוע של הפגנות הוא צעדה בגושים של כמאה איש, עם שלט גדול שמזהה את הקבוצה ועם מרווחים בין הקבוצות. אצלנו יש קבוצות שמתארגנות באופן דומה בהפגנות, אבל אולי שווה לנסות לארגן את כל המפגינים לפי קבוצות הזדהות או מקור באזור ההיערכות של ההפגנה, כמו שמארגנים אוגדת מילואים לפני שיוצאים לדרך (ויסלחו לי האלרגיים לדיבורים מיליטריסטיים שכאלו, יש מה ללמוד גם משם). אני לא יודע, אין לי שום ניסיון בארגון הפגנות. אבל דבר אחד אני יודע: כל מני עצרות בכיכר רבין או הבימה עם הופעות של שלמה ארצי זה דבר שצריך להיעלם מהעולם לתמיד.

היות שהמאבק הוא על לידתה של תודעה אזרחית בישראל, לא חשובה לי במיוחד נוכחותו של הנושא הפלסטיני שם, למרות שהנושאים אינם נפרדים. משום מה, הורגלנו למחשבה שזה לגיטימי לגמרי לעסוק ב"כיבוש" בלי שום התייחסות לנושאים אזרחיים וחברתיים, אבל אסור לעשות את ההיפך. תפיסה זו היא אחת מהסיבות המרכזיות לחוסר ההצלחה של העוסקים בענייני כיבוש בגיוס חלק משמעותי מהציבור בישראל לצידם. הפלסטינים, בשטחים ובתוך ישראל, כבר הבינו שכדי להשתחרר מהשלטון היהודי עליהם לבנות את עצמם כחברה אזרחית. גם אנחנו צריכים לעשות זאת כדי להשתחרר מהשלטון עליהם. אם לחשוב קצת במושגים של "מה עובד" ולא במושגים של "מה תואם את הדוקטרינה", יש היגיון בניתוב הצלחת המאבק החברתי למאבק המדיני יותר מאשר בהעמסת כישלונות המאבק המדיני על כתפי המאבק החברתי.

המאבק הזה מהווה איום אמיתי על הרבה מוקדי כוח בישראל – כולל מוקדי כוח של האופוזיציה ושל האקטיביסטים עצמם. אבל בראש ובראשונה, הוא מאיים על הממשלה הנוכחית מפני שאנחנו בשנת בחירות. כן, אני יודע שכולם אומרים שהכהונה הבאה אצל נתניהו בכיס. היא לא, למרות מה שהסקרים אומרים. אותם סקרים שואלים כ-500 איש מה הם היו מצביעים היום, עם טעות דגימה של כעשרים איש. אבל אם היה מדובר בציבור המצביעים, כ-200 מהם לא היו טורחים להצביע בכלל. קונסטלציה של מאבק מוצלח, שיעור הצבעה גבוה יותר יחד עם הצבעת מחאה ריקנית כזו או אחרת נגד נתניהו וקצת מזל, יכולים לחבור ולשלוח את הממשלה הנוכחית לאופוזיציה. החיים שלנו לא ישתנו הרבה לטובה אם איזה שאול מופז יהפוך להיות ראש הממשלה, אבל את הממשלה הנוכחית זה לא מעניין. ההישרדות שלה – כן. אני חושב, ולאור ניסיון החורף, שהתגובה הפעם תהיה ברוטאלית מאוד. תחזיקו חזק.

]]> http://www.hahem.co.il/scissors/?feed=rss2&p=969 86 http://www.hahem.co.il/scissors/?p=852 http://www.hahem.co.il/scissors/?p=852#comments Sat, 10 Sep 2011 14:52:31 +0000 http://www.hahem.co.il/scissors/?p=852 Continue reading →]]> את השורה התחתונה שווה לשים כבר בהתחלה: המבחן – תמיד – הוא מבחן התוצאה. ובמבחן התוצאה, אמצע הקדנציה של הממשלה הימנית ביותר בישראל אי פעם נראה כמו תאונת שרשרת.

עוד זה מדבר וזה בא.

הנה רק כמה מהדברים שמתרחשים בו זמנית עכשיו. קחו נשימה עמוקה:

מאות אלפי ישראלים ברחוב נגד המדיניות החברתית-כלכלית, דיכוי אלים כבר יצא לדרך. שגרירות ישראל בקהיר נכבשת ע"י אספסוף (נתניהו לוקח לעצמו את הקרדיט על שחרור אנשי הצוות בידי הקומנדו המצרי). טורקיה מקררת – אם להגיד בעדינות – את יחסיה עם ישראל, תפגין נוכחות צבאית מול חופינו, רופאים מתמחים מתפטרים קולקטיבית בהמוניהם, הצוות הבכיר של תכנית חדשות מרכזית מתפטר – מגיש התכנית מתפטר בשידור חי – במחאה על התרפסות הערוץ בפני הטייקון שמסבסד את נתניהו עצמו ואת שופר התעמולה של ממשלתו, העיתון הנפוץ במדינה (כי הוא מחולק חינם). עדויות על ניסיונות מצד לשכת רוה"מ להתערב באופן בוטה בתכנים של מהדורות חדשות, ולא רק של רשות השידור הציבורית. פונדמנטליסטים יהודים מגבירים את התקפותיהם על פלסטינים ורכושם – גם בתוך הקו הירוק – ולראשונה פורצים לבסיס צה"ל ומשחיתים ציוד רב המשמש למשימות שוטפות.

שכחתי משהו?

אה, כן. עוד איזה שבועיים ככה הפלסטינים, שהמו"מ אתם נפסק, הולכים לאו"ם כדי שיכיר במדינתם העצמאית. זה לא יעבוד בלי מועצת הביטחון, וזה לא יעבור במועצת הביטחון כי ארה"ב תטיל וטו, ואחרי זה כבר יהיה קשה לבקש ממנה טובות. היות שנתניהו הצליח להפוך את ישראל מנושא שבקונצנזוס לנושא שמזוהה בעיקר עם הרפובליקנים (ובעיקר הקיצונים שבהם) ולכן שנוי במחלוקת, זה לא צפוי להשתפר בקרוב. וכמובן שיש את העניין הקטן ההוא של ההפגנות ההמוניות שהפלסטינים מתכננים, והסכנה שבמקום להצליח להכיל ולהרגיע את המצב, אנחנו נדרדר אותו לאלימות קשה.

אולי כדי לוודא שזה יקרה, צה"ל הפקיר את ההתנחלויות והפריט את אבטחתן למתנחלים עצמם. להם אין שום עניין בהכלה ובהרגעה – פעמים רבות הם רוצים בדיוק את ההיפך – אבל זה לא היה משנה כלום גם אם היה להם עניין כזה. אם צה"ל היה נותן לי רובה וחוברת הוראות פתיחה באש ואז עושה אחורה פנה ומסתלק, הדבר הראשון שהייתי עושה זה לזרוק את החוברת לפח. הדבר השני זה לחפש מאיפה לגנוב עוד כמה מחסניות.

תעשיית הבולשיט בפעולה.

עכשיו, על כל סעיף פה אפשר לפתוח ויכוח שלם. זה? הזנחה של שנים. אצל אולמרט היה יותר טוב? ובכלל, ביבי אישר תוספת של שקל תשעים. לא, עדיין לא. זה בפריסה לתשע שנים אלא אם כן נערי האוצר יקפיאו את זה בחוק ההסדרים. אבל הי, זה כפול ממה שאולמרט נתן ואליו לא באתם בטענות נכון? זה כי אולמרט הוא סמולן וגם אתם סמולנים זה למה. ומה בכלל עשיתם בצבא?

ההוא? מה אנחנו קשורים בכלל. זה הג'יהאד העולמי, חוסיין אובמה והסמולנים האלה שתמכו בהפלת הדיקטטור. מה הם חשבו לעצמם! לא, זה הסמולנים שעשו שלום עם דיקטטור. מה הם חשבו לעצמם! גם וגם! ביבי לא עשה את זה, אבל הוא נראה יפה בטלביזיה כשדיבר על זה.

ברגעים אלו ממש, מתרוצצים פועלי מערך ההכחשה הלאומי ומנסים לארוז את העניין לעוד מתקפה תקשורתית נגד אזרחי ישראל. האסטרטגיה פשוטה: האגף הרשמי והמהוגן של מנגנון ה-HASBARA יעמול לבודד את כל האירועים זה מזה, ולכל אחד מהם למצוא איזה תירוץ כדי לטעון שעלי ביבי ושלושים השודדים לא אשמים בו. הרי הם בדיוק כמונו, האזרח הקטן, הצרות פשוט נופלות עליהם, מה כבר הם יכולים לעשות? אבל ממשלת ישראל ועם ישראל הם גוף אחד, וביחד נרים את ראשינו בגאווה ונעבור את זה כמו שעברנו את פרעה.

"בעזרת השם", יוסיפו עובדי מחלקת ה-HASBARA הפחות רשמית, זו של מועצת יש"ע, ויפנו להמשיך בעיסוקיהם: להציג את העניין לא כשרשרת מקרית של אירועים נפרדים אלא כמהלך אחד קוהרנטי מתוכנן ומרושע, מעשה ידיה של אותה זוהמה מיסטית שחדרה לגוף הלאומי עוד ביציאת מצרים – הסמולנים – ועמלה בכל דור ודור להחליש אותו מבפנים על מנת לעזור לגויים לחסל אותו. טוב, כל הגויים חוץ מהפונדמנטליסטים הנוצרים שמממנים את ביבי ומועצת יש"ע. והקרקס הזה, חברים, זה מה שיש למדינת ישראל במקום מדיניות, במקום אסטרטגיה, במקום חזון, במקום ממשלה. האם יש לנו ראש ממשלה שחולם שהוא יחצ"ן או שמא יחצ"ן שחולם שהוא ראש ממשלה? לא יודע, אבל מישהו צריך להביא דלי מים ולשפוך לו על הראש.

תאונות שרשרת לא קורות סתם. הן קורות כי הרבה מכוניות לא שמרו מרחק. אם היו שומרות, לא הייתה תאונת שרשרת אלא סתם תאונה. כשהממשלה מזניחה ומדרדרת משהו לכדי משבר, היא פוגעת ביכולתה של המדינה להתמודד עם המשבר הבא. כשהיא מזניחה ומדרדרת כל דבר בו היא נוגעת לכדי משבר, היא מחסלת את היכולת של המדינה להתמודד עם המציאות. אפקט הדומינו הזה, גם אם הוא לא כולו באשמתה של הממשלה, הוא כולו באחריותה. היא זאת שנבחרה כדי לדאוג שמצב כמו זה שאנחנו נמצאים בו היום לא יקרה, והוא קרה במשמרת שלה.

ועוד דבר: מוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות פרסם תחקיר על הטוקבקיסטים והספינים של משרד ראש הממשלה והמונקי-בינזס בינו לבין האלטר-אגו: מועצת יש"ע. חלק נכבד מהתחקיר מוקדש למיודעינו משה קלוגהפט, איילת שקד (שעכשיו רוצה לשלוח, יחד עם מיכאל בן ארי, אזרחים וילדים ישראלים כדי להגן על חיילי צה"ל מהפלסטינים) ושות', האנשים שהמציאו את "אם תרצו" ועוד כמה ארגוני GONGO כיו"ב, שהביאו לנו את קמפיין ההכפשה השקרי נגד הקרן החדשה לישראל, אחר כך את קמפיין "הגז הערבי" לטובת טייקוני הגז, ועכשיו התגייסו להכפשת מחאת האהלים באותן השיטות.

כל המידע באותו החלק בתחקיר של ידיעות שנוגע למועצת יש"ע, משה קלוגהפט, ישראל שלי וכו' פורסם בהרחבה בבלוג זה ובבלוגים רבים אחרים, בעיקר אצל יוסי גורביץ, כבר לפני חודשים ועל פני פוסטים רבים. אני לא יודע אם העיתון עלה על אותו העניין בעצמו ועשה תחקיר, עלה על העניין ברשת, שכתב את מה שמצא ושילב בתחקיר או קיבל את זה מיחצ"ן של המחאה שאסף את זה ברשת והגיש לעיתונאי על מגש של כסף. הניחוש שלכם טוב כמו שלי. מה שבטוח זה שהעיתונות הממוסדת מפגרת אחרי הרשת בכמה חודשים טובים לפחות.

נ.ב אני מקדיש לביבי את השיר הזה.

לפחות ארבעים מאהלים יש ברחבי הארץ, יש אומרים שבעים. כנראה שמדובר על כארבעים קבועים ועוד עשרות שקמים ומתפרקים על בסיס כמעט יומיומי. זה לא שלא מדברים עליהם בכלל. מדי פעם, הרפתקן אמיץ לובש את חליפת הספארי ויוצא אל מרחבי הפרא שמחוץ למדינת תל אביב כדי להביא סיפורים פנטסטיים על פמיניסטיות מזרחיות שרוקדות עם פליטים סודנים, ערבים ואוהדי בית"ר ירושלים מסביב לאותה מדורה. כמו השמועות על צבאו הנוצרי של המלך ג'והן האגדי מסין שעושה את דרכו לרוחב אסיה ע"מ לחבור לצלבנים, שנפוצו באירופה של ימי הביניים, כך מגיעות השמועות לרוטשילד ויושבי המאהל שמחים שמחה רבה ואומרים לעצמם: "העם איתנו". העם איתכם, אל דאגה. האם אתם עם העם, לעומת זאת, זו כבר שאלה אחרת.

אני נמנה עם אלו שגורסים שהפירות המשמעותיים של המאבק אינם ההישגים הקונקרטיים שיושגו במו"מ מול הממשלה בחודשים הקרובים – אם כי צריך לדרוש ולהשיג את המקסימום – אלא השפעתו על הפוליטיקה המקומית בטווח הרחוק יותר. אף אחד לא זוכר מה הפנתרים השחורים הצליחו להוציא מגולדה. אבל כולם יודעים שחמש שנים לאחר מכן, נפלה החונטה שמשלה במדינה 35 שנה, וישראל שאחרי הפנתרים אינה ישראל של לפני הפנתרים.

ובתחום השינוי לטווח הבינוני והארוך, מה שהופך את המאבק הזה למשמעותי כל כך זה השבירה שלו את כל המוסכמות, החלוקות, והקטגוריות הפוליטיות המקובלות. בחשיבותה של השבירה הזאת קשה להגזים, שכן אנחנו לא חיים במשטר דמוקרטי שבו יש ציבור של אזרחים שווים מול שלטון, השלטון שולט על האזרחים והאזרחים בוחרים את השלטון. אנחנו חיים במעין משטר פריווילגיות עות'מאני שכזה, שבו השלטון במרכז, וסביבו מסודרות כל מני קבוצות שכל אחת מהן מנהלת אתו יחסי תן-קח כאלה ואחרים. את הקבוצות, כמובן, קל לשסות זו בזו באמצעות סידור פשוט שכל פריווילגיה שתינתן לקבוצה אחת תוצמד ל"תג מחיר" של פריווילגיה שתילקח מאחרת. המחאה הנוכחית היא קריאת התגר האמיתית הראשונה על הסידור המעוות שבבסיס משטר הפריווילגיות הישראלי, ולידתה של אג'נדה אזרחית-דמוקרטית אמיתית. לכן, שבירת החלוקות המקובלות היא הדבר הכי חשוב שקורה עכשיו. אבל חלוקה אחת לא נשברת אלא מונצחת ע"י המאבק – החלוקה בין מרכז לפריפריה.

זאת בדיוק הנקודה בה המאבק לא מאתגר את משטר הפריווילגיות הישראלי אלא מצטרף אליו. הרי מהי השיטה הישראלית? לוקחים את כל מי שמציק לברנז'ה השלטת בעין וזורקים אותו לפריפריה. זה מאוד נוח. במקום להתעסק עם פונדמנטליסטים יהודים, זורקים אותם על גבעות השומרון כדי שימררו את חיי הפלסטינים, שגם אותם לא רוצים לראות מתחת לבית. את הפליטים ומהגרי העבודה זורקים לאותם חורים אליהם זרקו את המזרחים לפני אי אילו עשורים, את החרדים תוקעים בנדל"ן הכי לא אטרקטיבי, את הרוסים איפה שצריך ידיים עובדות ואת הערבים סוגרים בתחום המושב שלהם. ואז המרכז נהנה מזרם בלתי פוסק של צעירים חדורי מוטיבציה שבורחים מהפריפריה המוזנחת אל המרכז ומעשירים אותו.

אחר כך, כמובן, בעלי השררה והקרובים לצלחת באים לפריפריה בחיפוש אחר תמיכה פוליטית בשיטה העות'מאנית שכבר פורטה לעיל. כך, יהודי המזרח ודוברי הרוסית הוכנסו לברית של טובות הנאה עם המשטר על חשבון הערבים. וכך, השמאל מנסה במשך 30 שנה לכרות אתם ברית דומה אך על חשבון המתנחלים והחרדים במקום על חשבון הערבים. מן הסתם, זה לא מצליח, שכן אף אחד לא מטומטם מספיק כדי לוותר על תפוחים ביד עבור הבטחה לתפוחים שעל העץ.

לכן, המדינה אף פעם לא טרחה להשקיע בפריפריה באמת. היא לא תבנה שם בתי ספר טובים ולא תטפח תרבות וכלכלה. המיטב שיש לה להציע לפריפריה זה רשת הרכבות האגדית שתיבנה יום אחד כדי שתושב אופקים יוכל לנסוע יום יום לעבוד בתל אביב, כמו שנסעו בזמנו הפועלים מעזה. הרכבת לא תיבנה לעולם, כמובן, שכן אף אחד לא באמת רוצה שכל האנשים שנזרקו בפריפריה יבואו לקחת את מקומות העבודה של התל אביבים (לא שמישהו ייתן להם אותם ממילא). לכן, מה שנבנה זה רשת כבישים מהירים כדי לעזור למסודרים מהמרכז לרכוש בזול וילות ביישובים קהילתיים עם וועדות קבלה שישאירו את כל הברברים בחוץ. על חשבון עתודות הקרקע והנכסים מניבי הארנונה המקומיים כמובן.

ומאבק האוהלים משעתק, בהתנהלותו הפנימית, את הסדר הקיים הזה. גם לו יש מרכז מנופח יתר על המידה ופריפריה מוזנחת. אנשי רוטשילד ענו – בצדק – לטענות הצבועות של הממשלה בנוסח "לכו לפריפריה", "לא רוצים – חרא שם". אבל לדרוש לשנות את המצב מיסודו? נוח יותר לדבר על תחבורה ציבורית מהירה שתחבר אותה לתל אביב. כך המאבק מצטרף לדיבור הרגיל של השלטון ואחרי שהצטרפו בעניין הבסיסי הזה, נוכל לא להיות מופתעים כשיצטרפו אליו גם בעניינים אחרים.

מסתבר שגם במהפכה, יותר כיף להיות במרכז העניינים מאשר באיזה חור בפריפריה. כולם עולים אליהם לרגל, הסלבריטאים יורדים לבקר בפיג'מה והתקשורת מחבקת. פתאום, מרכז המחאה הוא מרכז המדינה החדש ומי שנטה את אוהלו ראשון ב"שיכון וותיקים" בצפון רוטשילד תפס מקום טוב בראש משחק הפירמידה. וחמש עשרה דקות הליכה נינוחה ברגל משם, בלווינסקי, זאת כבר "פריפריה". וגם זה סוג של מגניב, כי שם אפשר להרגיש יותר מהפכן מאשר ברוטשילד בלי להתרחק מהבית.

ואכן, לא צריך להתרחק מהבית. גם הרעיון לפיו אנשי רוטשילד צריכים ללכת לאיזה מחנה של שלושה אוהלים מתחת למחלף שידפון דרום הוא מתנשא. שכל אחד יבוא למאהל הקרוב לביתו. היי, אני אפילו לא ביקרתי ברוטשילד, הייתם מאמינים?

אבל מה שכן צריך להבין זה שכשהתקשורת הופכת את רוטשילד לטרנד ומתחילה לפמפם כתבות צבע כמו "חוקי הפיק-אפ של עיר האוהלים" (מעניין אם הצגת מאהל רוטשילד כמאגר של נקבות זמינות לשימוש לכל דיכפין, "נותנים לך – לא תיקח?" קשורה להטרדות המיניות בו), מדובר בחתיכת פאקינג אור אדום מהבהב.

כבודם של דפני ליף והשביעייה הסודית, החמישייה והכלב או איך שלא יהיה שהם מכונים השבוע, במקומם מונח. הם אלו שזרקו את הגפרור לחבית אבק השריפה. אחרי המהפכה נשים פסל שלהם בשדרה או משהו ונביא לשם קבוצות של ילדים מבתי ספר. אבל המאבק לא יכול להתחיל ולהיגמר שם, לא בהם ולא ברוטשילד. השלטון התאמץ מאוד לצייר את המאבק כמאבק מרכז תל-אביבי. כשהוא הפך למאבק ארצי, השלטון חיבק את החלק התל-אביבי בו וסידר לו מלכודת דבש כדי לגרום לו להישאר מאבק מרכז תל-אביבי שאותו אפשר יהיה לנטרל בשיטה הרגילה בה המרכז מתוגמל על חשבון הפריפריה, ובאמצעות תמיכה שנשאבת מהפריפריה. למאבק הזה אסור להתנהל לפי אותו הגיון בו מתנהל משטר הפריווילגיות הישראלי. אם הוא אמור לממש את הפוטנציאל שלו, הוא חייב לשבור גם את המחסום הזה ולהפוך להיות ארצי על באמת.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו מקום במחלקה הראשונה ברכבת לאופקים.

הקריאות "ביבי תתפטר" שחוזרות בהפגנות שנכחתי בהן בירושלים, נשמעות כמו הד של קריאות מכל הפגנה אחרת שקדמה לגל המחאה הנוכחי. הקריאה להתפטרות נשמעת פרגמטית, נעימה, מגבשת, ולדעתי היא גם הרסנית. לדרוש מביבי שיתפטר זה למחוק אפשרות לדיאלוג איתו, ולהעביר מסר שאומר: אנחנו לא מצפים לשום פתרונות מהממשלה הנוכחית, אלא רוצים להעניש את האשמים.

ומה אז? 

 צעד אחד קדימה: תהיה מערכת בחירות, ובהיותי קצת קטן אמונה וציניקן, אני מנחש שהשחקנים הראשיים ושחקני המשנה לא ישתנו באופן דרמטי, וגם לא המערכות שמריצות אותם – לא הקמפיינרים, לא הספינרים, מקסימום הסטיקרים. ולציפי לבני אולי יהיה דגל חברתי לנופף בו ולהסביר (שוב) בדידקטיות מעייפת מדוע ביבי חסר-יכולת, חסר-כישרון, עבד של בעלי ההון והימין הקיצוני ומסריח מהפה.

שני צעדים קדימה: ביום הבחירות יקרה מה שיקרה ובתסריט האופטימי ביותר תעלה כנסת חברתית יותר ב 7% מהכנסת הנוכחית. אל חשש, שום שלי יחימוביץ' לא תקבל את תיק האוצר ושום ניצן הורוביץ לא יקבל את תיק החינוך. יותר מדי אהוד ברקים, דליה איציקיות, דיכטרים, מופזים, שמאלוב-ברקוביצ'יות, שטריתים וצחי הנגבים יקדימו אותם עם סליל גדול של בדיל, וילחימו את ישבניהם לכסאות הרלבנטיים.

שלושה צעדים קדימה: אנחנו נזרום עם זה, כי הנה, אכן יצאנו לרחובות והבאנו במו ידינו את השינוי הנכסף, והשלטון הוחלף ומחר צריך לקום מוקדם כי חופשת הקיץ של האוניברסיטאות כבר תהיה מאחורינו. הלחץ שמחפש מוצא ברחובות ישתחרר, ותחושת השינוי תחפה על היעדר שינוי של ממש. 

אז אני לא רוצה שאף אחד יתפטר. אני רוצה לדרוש מביבי שהוא עצמו יעשה את השינוי, ובעיני זו בכלל לא שאלה של אשמה ושל עונש, כי האשמה אינה בלעדית שלו, אלא של דורות של ליצנים רודפי כבוד שאיישו עמדות בכירות וקיבלו החלטות גרועות. הנקודה החשובה היא שהוא וממשלתו אחראים למצב הקיים, במובן של liability, ומהם אני תובע את הפתרון. אני רוצה שמי שעושה את השינוי ירגיש שכיסאו מתנדנד וידע שאין לו ברירה אלא לעשות את רצונם של המנדנדים. יותר מזה, אני אשמח אם בממשלה יגיבו לדרישות הללו בפאניקה ובהחלטות פופוליסטיות, כי פופולוס הוא העם, והחלטה פופוליסטית היא עשיית רצון העם. ובכן, העם יצא לרחובות וצעק את צעקתו, וגם הציע פתרונות. ועכשיו – יכבדו מנהיגינו ויקחו את הפתרונות הללו ויישמו אותם.

ואם אינם מסוגלים, הם תמיד יכולים להתפטר, אבל אני לא מוכן לפטור אותם מהחובה לנסות.

דיסקליימר: הדעות שמובעות בפוסטים שאני מארח כאן לא בהכרח משקפות את שלי אלא נמצאות כאן כי הן מעלות נקודה שלדעתי חשוב לדון עליה.

מנהלי1: אחרי הזנחה ממושכת, אני מרענן את רשימת הקישורים למעלה משמאל. הרשימה צריכה להיות קצרה, לכן קישורים גם יורדים ממנה כדי לפנות מקום – סה לה וי. נוסף הבלוג המצויין של מוטי פוגל שכותב בעיקר על ספרות. תיכנסו לשם ותציקו לו שיכתוב יותר על פוליטיקה בבקשה. השני הוא הבלוג של עלמה, שהוא בערך מה שהבלוג שלי רוצה להיות כשיהיה גדול. בקרוב, יתווספו קישורים נוספים.

מנהלי2: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו שלא יהיה גדול.

אנשים רבים, ובמיוחד האינטלקטואלים ובעלי האוריינות הפוליטית הגבוהה מביניהם, נוטים להתעלם מהאספקטים האנושיים של המאבק. המאבק איננו רק תוכן, הוא גם תהליך. הוא חוויה רגשית ופסיכולוגית. אני מדבר מתוך עולם המושגים של החינוך, כמובן, שהוא אחר מעולמות מושגים אחרים, אבל אנסה לתאר לכם למה אני מתכוון בסיטואציה פשוטה ממפגשי קונפליקט בין יהודים וערבים:

בזמן ההפסקה, תיכוניסטים יהודים וערבים עומדים ומתווכחים בלהט, אומרים אחד לשני את הדברים הנוראים ביותר, אפס הקשבה. בצד, עומדים עבדכם הנאמן ושותפו הפלסטיני להנחיה ומחככים ידיים בסיפוק. התיכוניסטים היו יכולים ללכת כל אחד לפינה שלו וללכלך על הצד השני. במקום זה, הם מדברים אחד עם השני מרצונם ועל חשבון זמנם החופשי. באותו שלב בתהליך, לא מעניין אותנו מה אומרים ואיך מדברים – זה יגיע אחר כך – אלא עצם העובדה שהם נכנסו לתוך הדיבור. זה ההבדל בין תוכן לתהליך, הלחם והחמאה של מעשה החינוך, ומאבק הוא לא רק אג'נדה, הוא גם חינוך. אנחנו מחנכים את עצמינו, את הציבור ואת השלטון.

אם הצעותיו המצוינות של עידן לנדו, למשל, היו נכתבות ומתקבלות בתחילת השבוע הראשון למאבק ולא בסוף השבוע השני, הן היו הרסניות לחלוטין. האנשים היו צריכים לשחרר קיטור, לצעוק, להתנסות, לחפש, לבחון את הגבולות, להתמודד. ניהול יתר היה בהכרח הרסני שכן הוא לא היה מאפשר את כל זה. אבל היות שזה התאפשר, המאבק הצמיח – אורגנית – מנגנוני התנהלות משלו. הוא עבר לשלב הבא – בעצמו.

ובגלל שזה התאפשר, המאבק הזה כבר הצליח, עוד לפני שהשיג הישג קונקרטי אחד. אנשים נוטים לבלבל בין חוסר הישגים קונקרטיים לחוסר הישגים בכלל. כאילו שמה שאי אפשר למדוד, לכמת ולהגדיר פשוט לא קיים.

תסלחו לי, אבל אלו שטויות. לפני שבועיים, הסתובבה כאן חבורה של פוליטיקאים בשקל תשעים, מדושני עונד מ"הצלחתם" של עוד איזה חוק ספין קטנוני שיעורר עוד קצת שנאה בין שבטית בקרב אזרחי המדינה. הם היו על גג העולם, ופתאום קיבלו את הכאפה שלהם. כבר שבועיים שלמים הם לא מעניינים אף אחד. המאבק הזה כבר פוצץ את בלון השאננות של השלטון. הם התרגלו לחשוב שהם יכולים למכור את עצם האדמה שעליה אנחנו דורכים והאוויר שאנחנו נושמים בחסות עוד איזה ספין עד שנתקלו במפגן מדהים של חוסר שיתוף פעולה. הציבור, כשהוא רוצה, קובע על מה ידברו כאן, לא הם והיח"צנים שלהם. אחרי המאבק הזה, כל פוליטיקאי ייאלץ לשאול את עצמו מתי הנמר יתעורר שוב, והאם זה יקרה במשמרת שלו.

לפני שבועיים, היינו יושבים על כוס בירה ומקטרים שהציבור אדיש. רוב מכריי, חבורה אינטליגנטית (שלא לומר "אובר-חוכמים") ניתחה את המצב והגיעה למסקנה שכאן שום דבר לא יזוז עוד שלושים שנה. אולי המאבק הזה הוא אפיזודה חולפת ויוטבע בדם המלחמה שהממשלה עלולה לבשל לנו בספטמבר, אולי הוא לא ישנה שום דבר בתמונה הגדולה, אבל אף אחד מאיתנו לא צפה שחמישה אוהלים שיוקמו בשדרות רוטשילד יהפכו, אחרי ארבעה ימים בלבד, לתנועה ארצית. אז הייתי מציע להם – ולי – להיזהר מההערכות המחוכמות של עצמם.

המאבק הזה כבר הצליח כי גלי ההדף שלו יורגשו בשנים הקרובות. הוא בית ספר לדור הבא של האקטיביסטים, הוא מייצר מודלים חדשים של פעולה, הוא מייצר קואליציות שעד לפני זמן קצר חשבנו שאינן אפשריות (טוב נו, אני תמיד חשבתי שהן אפשריות). הוא מטעין הרבה אנשים באנרגיה ומספק להם חוויית הצלחה. כל המאבקים בעשורים האחרונים נכשלו ברמת ההישגים הקונקרטיים, אבל כל אחד מהם הצמיח את הפעילים שהשיגו הרבה כמה שנים מאוחר יותר. הדוגמא האחרונה היא ההצלחה הנוכחית של הימין, שצמחה מהמאבק נגד ההתנתקות וממאבק המילואימניקים של 2006, ושניהם נכשלו במטרותיהם המיידיות.

אז עכשיו – בשלב זה של המאבק – אני מסכים, הגיע הזמן לדרישות קונקרטיות. אשאיר את הניסוח לבקיאים ממני אך בנושא הדיור הן צריכות להתייחס לשלוש נקודות:

1. החייאת הדיור הציבורי (הסרת ההקפאה מחוק הדיור הציבורי, קריטריונים לזכאות על בסיס כושר השתכרות, השמשת נכסי הדיור הציבורי שעומדים ריקים, בנייה של דיור ציבורי נוסף וכו').
2. בלימת ספסרות הדירות והקרקעות (הגבלת בעלות זרה, מיסים גבוהים ו\או הגבלות אחרות על מחזיקי נכסים שאינם בשימוש וכו').
3. מעורבות ממשלתית ישירה בשוק הדיור, כדי לדאוג שחלק מהדיור שייבנה יהיה בר השגה (חיוב הקבלנים להקצות אחוז מסוים מהדירות בכל פרויקט בנייה לדיור זול ודירות קטנות לצעירים, בין השאר כדי למנוע את תופעת המתחמים היקרים שמוקפים בסלאמס ולעודד אוכלוסיה מעורבת, וכו').

השאלה השנייה שעל סדר היום היא האם להתמקד בנושא דיור בר השגה או שמא לאחד את המאבק עם המאבק על יוקר המחייה, מאבקם של הרופאים, העובדים הסוציאליים והמורים. כאן, התשובה שלי היא "כן", חד משמעי.

האם הצבת מטרות גדולות יותר למאבק עלולה לפגוע בהישגים קונקרטיים בתחום הדיור? כן. זה הימור וזה סיכון. אבל הנה למה ההימור מוצדק:

עד היום, כל מאבק מבודד הצליח להשיג הישגים מוגבלים מאוד, מספיקים בדוחק כדי להוריד את הנהגת המאבק מהעץ, שכן כל מאבק מטבעו מוגבל בזמן. לרוב, הישגים אלו התמסמסו לאחר מכן ממילא. לא מזמן ראינו מאבק של סטודנטים על שכר לימוד, מאבק של סגל זוטר על משכורות ומאבק של מורים על הרבה, הרבה יותר ממשכורות. הם נערכו בזמנים קרובים, וקיבלו לא הרבה יותר מהבטחות, שגם עבורן היה צריך לבלוע כל מני צפרדעים.

מה היה קורה אם היו מאחדים את כל שלושת המאבקים תחת מאבק אחד לעתיד החינוך וההשכלה? אני לא יודע, וגם אתם לא יודעים, כי זה לא קרה מעולם. אני חושב שצריך לנסות את זה פעם אחת. כשהבחירה היא בין הצלחה בטוחה בלזכות בכמה פירורים, שממילא ספק אם יגיעו אלי, להצלחה לא בטוחה לזכות בנתח מכובד מהעוגה, במיוחד כשמובטח לי שגם הכישלון הקונקרטי יהווה הצלחה שכן הוא ייצור תקדים של מאבק משותף רחב וחוצה מגזרים, ההתלבטות שלי קלה.

כן. יכול להיות שהסחטנות תעבוד. אולי המשמעות, מבחינת מאבק הדיור, של הצטרפות למאבק הרופאים תהיה שהממשלה לא תזרוק איזו עצם שהתכוונה לזרוק. יכול להיות, אפילו, שכך יימנע הישג מורגש בהורדת שכר הדירה, הפסד של כמה מאות שקלים בחודש. אבל אני מוכן לשלם אותם עבור סולידריות.

סולידריות. זוכרים את המילה? זאת לא סתם קלישאה יפה, זה עניין מעשי. בעוד כך וכך שנים, כשיהיו לי ילדים שילכו לבית הספר, אני ארצה שיקבלו חינוך טוב ממורים שאינם עבדים וטיפול טוב מרופאים שלא נופלים מהרגליים. אני יודע שלא ארוויח מספיק כדי לשלם על זה בשוק שנתון לחסדי היד הנעלמה ואני יודע שהמדינה לא תמהר לתת לי את זה.

אני רוצה לדעת שאת המאבק שאני אנהל אז, בתור הורה ואולי גם מורה בבית ספר (אבל לא רופא – מצטער, אימא), אני לא אנהל לבד. אני רוצה את הסטודנטים, העו"סים, הרופאים ומפוני הדיור הציבורי מקטמון – שיברך אותם החבר הדמיוני – לצדי. את היסודות למאבקים משותפים כאלה אני רוצה להניח עכשיו כי עכשיו יש את ההזדמנות לעשות זאת. אם הוא ייכשל הפעם, שייכשל – אולי יצליח בפעם הבאה. ואם זה אומר שאצטרך לוותר על הצלחה בשינוי איזה תת-סעיף קטן 8227\ז בחוק הוונדאלים – בסדר גמור מצדי. תחשבו קצת קדימה לעזאזל.

ואולי, רק אולי, זה אפילו יצליח הפעם. לא מאוד סביר, מסכים, אבל דברים בלתי סבירים כבר קרו, בזמן האחרון למשל.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לא להיעזב לבד בגיל 64 ע"י סטודנטים אובר-חוכמים.