למעשה, אפשר להגיד שישראל לא הייתה דמוקרטיה לפני 1977. אפשר להגיד שהיא לא דמוקרטיה גם היום, כל אחד והמקום בו הוא מותח את הקו, אבל ישראל נעשתה לדמוקרטיה ב-1977 מבחינה חשובה אחת: מדד מרכזי לדמוקרטיה היא חילופי שלטון בדרכי שלום, וב-1977 זה קרה בפעם הראשונה. עד אז, ישראל הייתה דמוקרטיה על תנאי, וקשה לקרוא לה "דמוקרטיה" כמו שקשה לקרוא כך לכל מני מדינות אחרות בהן מתקיימות בחירות אך אותה המפלגה זוכה בהן שוב ושוב, במשך עשורים. אבל הדמוקרטיזציה הגדולה והחשובה יותר התרחשה בתחילת שנות התשעים, כחלק מתהליך עולמי. בשנות התשעים, הגלובליזציה הגיעה אלינו.

תוך שנים ספורות, ישראל נפתחה לעולם. המדינה הוצפה בגל של מוצרים חדשים – שלווה בהשקעות זרות. המדינה הוצפה בכמויות אדירות של מידע: עשרות ערוצי כבלים ולוויין, והאינטרנט. שילובה של ישראל בכלכלה העולמית, במה שהיה אז השוק האירופי המשותף ולאחרונה גם ב-OECD לא רק הכפיף את הכלכלה לפיקוח ולסטנדרטים עולמיים והביא עלינו את מדיניות ההפרטה, אלא גם הזרים לארץ – מכוח הסכמים שישראל חתמה – רעיונות וכספים לארגוני החברה האזרחית שהתרבו מאוד אז ומאז, גם מהצד הליברלי וגם מהצד הניאו-שמרני.

כמו כל תהליך, היה בזה מן החיוב ומן השלילה. אך זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה הקצרה של ישראל בה הופיעו מוקדי כוח עצמאיים יחסית ביחס לשלטון. המהפכה החוקתית הפכה את בית המשפט העליון לכוח כזה, על מדעי הרוח והחברה השתלטו (באיחור של שני עשורים) תיאוריות ביקורתיות למיניהן עם "פוסט" כזה או אחר לפני שמן. הופיעו אוליגרכים שבמקום לאכול מכף ידה של הממשלה – האכילו את הממשלה מכף ידם, תקשורת שמשרתת אג'נדות שונות משל השלטון, גופי חברה אזרחית בלתי-תלויים שמבקרים את השלטון ועוד ועוד.

לתוך הסדקים שנוצרו מהתפרקות הזאת של האליטה הישנה פרצו כוחות חדשים: הפריפריה המוזנחת והמודחקת פרצה למרכז הבמה. דתיים וחרדים, מזרחים ותושבי שכונות ועיירות פיתוח, דוברי רוסית ופלסטינים אזרחי ישראל שהתחילו להתארגן ולהתגבש כציבור פוליטי. כל אלו, ואחרים, התחילו לצבור כוח פוליטי והון תרבותי. כמובן שהעניין לא מצא חן בעיני שרידי אליטת מפא"י הישנה, שהרגישה ש"לוקחים לה את המדינה". המדינה שבמיתולוגיה שלה היא הקימה ובנתה והתרגלה לחשוב שהיא רשומה על שמה בטאבו. ואכן, לא כל השינויים היו משמחים. הופעתה של ש"ס, או ליברמן למשל, באמת לא מהווים סיבה למסיבה כשלעצמם.

אך בשורה התחתונה, ישראל התקרבה – בפעם הראשונה בתולדותיה – למציאות נורמטיבית של מדינה דמוקרטית, שבה השלטון לא חולש ברמה על כל תחומי החיים ולא שולט בכל מוקדי הכוח. במדינה דמוקרטית, כוחו של השלטון תמיד מוגבל. תמיד ישנם מוקדי כוח נוספים שהשליטה בהם אינה פונקציה של הבחירות הכלליות אלא של מאבקי כוח בתוך וסביב אותם המוקדים. מוקדי כוח בהם אזרחים יכולים לבוא לידי ביטוי גם אם הם לא מחוברים לעטיני הממשלה.

כשמרכז הכובד באקדמיה עבר מהגות ציונית של הזרם המרכזי לתיאוריות ביקורתיות ורדיקליות, זה לא קרה מפני שהשלטון החליט לדחוק את רגלי הפרופסורים הישנים לטובת פרופסורים חדשים שמצאו חן בעיניו יותר אלא להיפך: מפני שאחיזת השלטון באקדמיה התרופפה. כך גם בנוגע לעליית כוחם של הרבנים החרד"ליים במגזר הדתי, כגון מרדכי אליהו. כך גם התקשורת, שנאלצה לקחת בחשבון ולהתחרות עם אוטוסטראדת המידע העולמית, כך גם במוזיקה ובתרבות ובתחומים אחרים.

מה שאנחנו רואים עכשיו זה הריבאונד. ההיפתחות, אחרי עשורים בהם היא דוכאה, התרחשה מהר מדי והציפה בבת אחת, במקביל לתחושת השחרור, תחושת איום מאובדן זהות והיטמעות בהמון הגלובאלי. לא במקרה, מאז שנות התשעים התרבו כמו פטריות שלל ארגונים שעוסקים בבירור שאלות של זהות יהודית וישראלית. שני גלי הטרור שהתרחשו באותה התקופה יצרו בציבור המפוחד תגובת מגננה חזקה מדי של היסגרות, והבמה הוכנה לתנועת מטוטלת פראית בכיוון ההפוך.

כשהימין טוען ש-"לא מניחים לו לשלוט באמת" הוא לא מתכוון לשלטון באופן שמקובל במשטרים דמוקרטיים. הוא רוצה שלטון כמו שהיה למפא"י. אם הימין שולט בכנסת ובממשלה – הוא צריך, לדעתו, לשלוט גם באקדמיה, בתקשורת, בחברה האזרחית ובתרבות. בלי זה, הוא ירגיש ש"לא נותנים לו לשלוט".

כשהימין היה באופוזיציה, בימים שלפני 1977, הוא היה דמוקרטי יותר מהשמאל דאז. מנחם בגין, למשל, היה דמוקרט טוב יותר מכל מפא"יניק חוץ, אולי, מכמה שנזרקו מהחונטה עקב היותם דמוקרטים טובים מדי לטעמה. לובה אליאב ושולמית אלוני אם למנות שניים. זה רק הגיוני, כי האופוזיציה נוטה לחוש על בשרה את הצורך בדמוקרטיה והשלטון – לא בהכרח. גם היום, חלק לא מבוטל מזעקות הגוואעלד שנשמעות משמאל על אובדן הדמוקרטיה נכון יותר לייחס להיותו באופוזיציה מאשר לתרבות דמוקרטית אמיתית.

אחת הסיבות לשחיקת הרלוונטיות של המושגים "שמאל" ו"ימין" הוא הערבוב הבלתי נסבל בן שני מאבקים: המאבק בין שוחרי הדמוקרטיה למתנגדיה מצד אחד, והמאבק בין שרידי אליטת מפא"י הישנה לקואליציה של הציונות הדתית והניאו-שמרנות שנאבקת לתפוס את מקומה ולמשול ברמה כמו שמפא"י משלה בעבר, מצד שני. והחפיפה בין המאבקים האלו חלקית מאוד.

העבד שנעשה מלך לא רוצה לשחרר את עבדיו – הוא רוצה להיות האדון. בין תומכיו, נמצא כוחות מהפריפריה שלא מדקלמים אמרות שפר דמוקרטיות אך מבטאים בעצם העצמתם דמוקרטיזציה. ומהצד השני נמצא כוחות שלא התנהגו טוב יותר בזמן שהיו בשלטון ולאו דווקא יתנהגו טוב יותר אם יוחזר לידיהם, שעכשיו מעלים את הדמוקרטיה על ראש שמחתם.

את זה, חייבים להבין ולהזכיר. אם ידה של הדמוקרטיה תהיה על העליונה, אין זה אומר שנציגיה עלי אדמות ממה שמכונה "שמאל", כפי שאנחנו מכירים אותו היום, יחזירו את המושכות לידיהם. דמוקרטיה אמיתית תדרוש מהם לזוז הצידה לטובת הפריפריה. אך באותה מידה, אסור להרשות לימין, כפי שאנחנו מכירים אותו היום, להחזיר אותנו לגרסה משלו של ימי מפא"י העליזים, כשהשלטון מטפח לעצמו עיתונות חצר, אקדמאים ושופטים מטעם, מפקח על התכנים של התרבות כדי שיישאו חן לפניו וזורק אל מעבר לגדר הלגיטימיות את כל מי שלא מוכן לרקוד לפי החליל שלו. הספיקה לנו פעם אחת של "בלי חירות ומק"י" ופנקסים אדומים, תודה רבה.

אבל הנקודה המעניינת יותר שעולה ממאמר הביקורת היא השפעת הגלובליזציה על זהויות מקומיות (למקרה הפרטי שלנו בהקשר הזה, התייחסתי כאן). בספר נטען שהגלובליזציה, ששאפה למחוק או לטשטש את קווי התיחום הלאומיים, גרמה למעשה לריאקציה – חזרה אל הזהויות המקומיות למיניהן. אני חושב שהוא טועה. זאת לא ריאקציה אלא צד אחר של אותו התהליך.

כשבנדיקט אנדרסון כתב על הלאומיות את "קהילות מדומיינות" אי אז באייטיז העליזות, הוא לא התכוון שלאומים אינם קיימים, כמו שמלעיזים עליו ציידי הפוסט-ציונים למיניהם. זה היה מוזר אילו חוקר לאומיות היה מצהיר שמושא המחקר שלו פשוט לא קיים. מה שהוא אמר, במילים ובפרשנות שלי, זה בערך כך:

מה שהופך כמה אינדיבידואלים לקבוצה זה דבר שנקרא "ייצוג פנימי הדדי" (זה לא אנדרסון אלא תיאוריה של הנחיית קבוצות). כשאתם יושבים, נניח, בפאב עם עוד כמה אנשים, לכל אחד מכם יש תמונה בראש של כל האנשים האחרים. כשאתם מדברים עם מי שיושב מהצד השני של השולחן, אתם לא חווים אותו אלא את הייצוג שהמוח שלכם בונה על סמך המידע החושי שמתקבל "ממנו". כשאתם הולכים הביתה, אתם לוקחים אתכם את הייצוג שלו, שכולל דברים שהוא אמר ומה אתם חושבים עליו ועל המקצוע של אימא שלו. אם הישיבה בפאב היא עניין שחוזר על עצמו, יש מצב שהייצוג של כולם יהפוך לדייר קבוע במוח שלכם וחלק מעולמכם הפנימי. כשזה הדדי, יש כאן "קבוצה" (לפחות לפי אחת ההגדרות).

זוהי קהילה שאיננה מדומיינת, או קהילה "קונקרטית". קהילה שבה כולם מכירים אחד את השני אישית במידה זו או אחרת, כמו שהיו רוב הקהילות והזהויות המרכזיות של בני אדם בעידן הטרום-לאומי (עיירה, שבט, גילדה וכו').

אבל מי ששייך ללאום אף פעם לא ראה ולא יראה את רובם המוחלט של חבריו לקהילה הלאומית. ובכל זאת, הם מיוצגים בעולמו הפנימי. לא כבני אדם קונקרטיים, אלא כמושג מופשט, רעיון, אידיאולוגיה. אדם יכול ללכת רחוק, להקריב את חייו למשל, לטובת אנשים קונקרטיים שאין לו מושג מיהם רק בגלל שמבחינתו הם נכללים בגבולות הרעיון שיש לו במוח. ולכן לאום, כמו הרבה דברים אחרים שאנחנו מדמיינים, קיים גם קיים, רק שהוא מדומיין. קבוצה, אבל בלי ייצוג פנימי הדדי.

מדינות הלאום הביאו לעולם סוג חדש של יחסים בין בני אדם. מעכשיו, האדם לא מקיים מערכות יחסים אופקית ישירה עם הקהילה הקונקרטית שלהם, עם כל אחד בנפרד, אלא מקיים מערכת יחסים אנכית עם הייצוג של הלאום – המדינה, שמתווכת בינו לבין חברי הקהילה האחרים. עם הרבה בולשיט, שטיפת מוח ומניפולציה, הסידור הזה עבד לא רע. הקהילה דומיינה בצורה מספיק אינטנסיבית כדי לתת לאדם תחושה של זהות קולקטיבית מובחנת (אי אפשר בלי זה), ואת החסר השלימו קהילות קונקרטיות ששרדו ונעשה קטנות יותר ויותר, המשפחה הגרעינית למשל. וכמובן, הזהות האינדיבידואלית שהתנפחה יפה כדי למלא את הואקום. לכן, בסביבה כזאת אדם יכול להיות בו זמנית לאומן ואגואיסט ואין עם זה שום בעיה (כלומר, יש בעיה, אבל אחרת).

כשדרכי התקשורת הביאו יותר ויותר ייצוגים של אנשים ודברים מחוץ לגבולות הלאום שלו, הוא התחיל לראות את עצמו כחלק ממשהו גדול יותר. לזה מתכוונים כשאומרים שהעולם נעשה "קטן" או "שטוח". החשיבות של הזהות הלאומית ירדה בעולם שלו, אבל לא היה לה תחליף ראוי. עם כל הכבוד, כל זהות חייבת להיות מובחנת מזהויות אחרות. להיות "אזרח העולם" זו פיקציה, לפחות עד שכדור הארץ ייכבש ע"י האימפריה הרב-חייזרית הגלאקטית.

המצב שנוצר דומה, בעצם, לזה שהיה באימפריות הרב-לאומיות הגדולות. אנחנו, שרגילים לחשוב בלאומים, רואים את האימפריה העות'מאנית כ"תורכית" ואת האימפריה הרומית כשייכת לעיר המדינה רומא. אבל זה לא מדויק. האימפריות היו מסגרות רופפות משותפות שדי חפפו את "העולם" המוכר, שהכילו ערב רב של זהויות. למעשה, רק אימפריה יכולה לתת מקום לזהויות קוהרנטיות באמת.

אם, נניח, האימפריה העות'מאנית הייתה עושה קאמבק (ואני שומע לאחרונה קולות של געגועים אליה, בעיקר אצל ערבים), הקהילה היהודית בארץ ישראל לא הייתה צריכה לדאוג לרגע מה עושים עם הפלסטינים. לא הייתה שום "בעיה דמוגרפית", שום ענייני אזרחות או נאמנות, שום דילמות של יהודי או ישראלי וכו'. הקהילה היהודית הייתה יכולה להיות מה שבא לה. הזהויות הפרטיקולאריות השונות תמיד שגשגו באימפריות גדולות בדיוק כמו שהאינדיבידואל משגשג במדינה הלאומית. זהויות מקומיות משגשגות היום מפני שהן משוחררות מהצורך לדמיין את עצמן כלאום אזרחי. הגלובליזציה מספקת להן מסגרת מדומיינת גדולה ומשותפת לכולם, ומשאירה הרבה מקום להתעסק בזהות הפרטיקולארית הקטנה.

הבעיה נוצרת כשהזהות הפרטיקולארית מתחילה לשגשג בזמן שאתוס המדינה הלאומית עדיין חזק. וכדאי לזכור שהעולם עדיין מחולק למדינות לאום. כשזהות פרטקולרית מתחזקת בתוך מדינת הלאום, היא רוצה ליצור חפיפה בינה לבין הלאום תוך דחיקת כל מי שלא יכול להשתייך, ואם אי אפשר להצליח בזה, היא רוצה לפרק את המדינה לכמה מדינות לאום שבהן תהייה חפיפה כזאת. אני מניח שעכשיו זה כבר מצלצל מוכר.

זאת, לדעתי, ה"ריאקציה" עליה מדבר פרופ' אורון. לא חזרה אל הלאומיות ומדינת הלאום (למרות שכך זה מוצג) אלא ניסיון ליצור הרמוניה, בכוח, בין זהויות מקומיות קמאיות עולות, שלא חייבות שום דבר לאף אחד, למדינת לאום מוכרת שעליה לא רוצים לוותר, שמחויבת להכיל את כל אזרחיה בעלי שלל הזהויות ולא מצליחה בזה.

היות שהזמן לא זורם אחורה וגם גל הריאקציה לא יהיה כאן לנצח, אני מנחש שהאופנה הבאה בשוק הרעיונות הפוליטי המקומי (זה כבר התחיל, אבל עדיין לא אופנתי) תהיה עשויה מדיבורים על מדינה אחת עם גבולות פנימיים "רכים" ופתרונות פדרטיביים וקונפדרטיביים שונים יעלו על השולחן. זה יענה על הצורך בקהילות הומוגניות יחסית עם זהות וצביון מובחנים, ששמאלנים ליברלים יכולים להסתדר בלעדיהן, אבל רוב יושבי הארץ מכל העמים מעדיפים ומטפחים, וגם יסגור פינות קטנות כמו "כיבוש". אין לי מושג אם דבר כזה יכול להיות מעשי. אבל מצד שני, אפשר להגיד את אותו הדבר על פתרון שתי המדינות או המדינה הדמוקרטית האחת.

ואולי הכי טוב שארה"ב פשוט תהפוך אותנו למדינה ה-52 שלה. חצי מיושבי הארץ, יהודים ופלסטינים, יהגרו מייד למולדת החדשה ויקימו באסטות פלאפל, ובמקומם יבואו פסיכים אוונגליסטים ומורמונים שישקיעו כאן הרים של כסף ויהפכו את הארץ לדיסנילנד של דוסים מכל שלושת הדתות המונותאיסטיות. כמה שריפים מטקסס יספיקו כדי לעשות כאן סדר, החוקה תשמור על הזכויות שלנו ואנחנו נציג פעילויות תרבותיות אותנטיות בשביל התיירים. ת'כלס, מה רע?