השיטה הזאת הייתה איתנו תמיד, ולא רק בהתעמרות שגרתית באוכלוסיות מוחלשות אלא בעצם המנגנון שחילק, וממשיך לחלק את החברה הישראלית לעניים ולעשירים. “חלוקת השלל" קרא לזה יורם קניוק בספרו 'תש"ח', שבו הוא מתאר איך אחרי המלחמה, חולקה הביזה - הבתים והאדמות שהיו שייכים קודם לפלסטינים, לשורה של פונקציונרים ומקורבים שהמציאו את עצמם מחדש כדור הפלמ"ח, זה שהקים את המדינה. מעולם לא היו בשורות הפלמ"ח לוחמים רבים כל כך כמו לאחר הניצחון וחלוקת השלל, כותב קניוק בציניות.

והנה הטריק. אותם קרובים לצלחת שקיבלו את השמנת של הנדל"ן קיבלו את הבעלות על הנכסים שהגיעו לידיהם. האנשים שקיבלו את הנדל"ן המחורבן לא קיבלו. כדי להמחיש את ההבדל, הנה הסיפור של המקום שבו אני שוכר דירה בימים אלה, מושב עמינדב. סמוך לקום המדינה זרקו לשם תימנים כדי למנוע מתושבי אל-וואלג'ה שנזרקו משם לצד השני של הוואדי ושל הקו הירוק להסתנן בחזרה לאדמותיהם המקוריות. זה היה חור מרוחק ומסוכן ממש על הגבול והם חיו ממה שהצליחו לגרד מגידול תרנגולות לביצים. אחרי כמה עשורים, ירושלים התרחבה והגיעה אליהם. המושב נעשה קרוב למרכז העיר לא פחות משכונות ירושלמיות חדשות כמו גילה או פסגת זאב והפך למעשה לפרבר עירוני שקט ונעים. אז התימנים עברו מגידול תרנגולות לגידול דיירים בשכירות או מכרו את הקרקע לעשירים מבחוץ כדי שיבנו לעצמם ווילות, פתחו עסקים, שלחו את הילדים שלהם לאוניברסיטה והתניידו למעמד הבינוני. זאת המשמעות של בעלות על רכוש ושל קירבה מסוימת למוקדי כוח (ההתיישבות העובדת): מהמעברה לווילה תוך דור וחצי, אפילו אם אתה תימני.

המשמעות של אי הסדרת הבעלות על רכוש, לעומת זאת, היא מהמעברה לדירת שיכון, דור אחרי דור. בלי שום דבר שאפשר למנף. זה לא שאי אפשר לצאת מהמצב הזה. אבל ילד מהשכונות צריך הרבה כישרון, תושייה, שכל ומזל כדי להשיג בחיים את מה שכל דגנרט שנולד למעמד הבינוני רואה כסטנדרט מובן מאליו.

ובחזרה לשטיקים הבירוקרטיים. מסתבר שאין שום סיבה שככה זה יהיה. לפי חוקי מדינת ישראל, אדם שיושב בזמנו בנכס שהיה שייך קודם לפלסטינים ועבר לבעלות המדינה, “דייר ללא חוזה" מה שנקרא, והמדינה רוצה לנדל"ן את הנכס, צריך לקבל זכות ראשונים לרכוש את הנכס לעצמו או לקבל עליו פיצויים. הוא אפילו לא אמור לדעת מזה. המדינה מחויבת לפנות אליו בעצמה ולהציע לו לקנות את הנכס. את זה אנחנו יודעים כי איש בשם יוני יוחנן מצא את זה בארכיונים. הוא גר בליפתא שבכניסה לירושלים, כפר "נטוש" שנשאר נטוש ברובו עד היום, אם לא סופרים את הזולות של הנרקומנים. אחרי 60 שנה, המדינה החליטה לנדל"ן את המקום ולעשות ממנו שכונת יוקרה. תושבי הכפר המקוריים, שגרים כמה קילומטרים מזרחה משם, לא עומדים לחזור, הכושי היהודי עשה את שלו ואחרי 60 שנה הוא מקבל הודעה לפיה הוא פולש ועליו להתפנות.

המסמך הזה הוא עילה לעתירה ייצוגית לבג"צ, שלכל דבר ועניין אמורה לזעזע את היסודות של המדינה הזאת. לא רק שהמדינה הסתירה בכוונה (לכאורה) את האפשרות של אותם עניים לממש את הנכסים שקיבלו מהמדינה ולהתנייד למעמד הבינוני, כפי שעשו הקרובים לצלחת עם הנכסים המשובחים בהרבה שקיבלו, אלא שהמדינה יצרה מערכת של אפליה ממוסדת על רקע גזעני. אלו שהמדינה טרחה ליידע אותם שבאפשרותם לממש את הנכס היו ברובם אשכנזים, ואלו שהמדינה הסתירה זאת מהם היו ברובם מזרחים. אלו פונו מהנכסים כשערכם עלה, נבנו שם שכונות יוקרה ואתם מוזמנים לנחש בעצמיכם מהי זהותם של רוב האנשים שרכשו שם את הבתים הטרנדיים המשופצים ומאיפה הגיעו, לעיתים קרובות, הנכסים שמונפו כדי ליצור את ההון שממנו משלמים על הבית החדש.

בג"צ, כמו שאנחנו יודעים, הוא סיפור תקשורתי לא פחות מאשר משפטי. פעמים רבות (מדי), בג"צ מוגש בעיקר כדי לייצר שורה של אייטמים בתקשורת ולהשפיע על השיח הציבורי. מהכיוון השני, השיח הציבורי משפיע על ההחלטה של בית המשפט. בית המשפט העליון, בשונה מהאגדות האורבניות שהימין מפיץ, כמעט אף פעם לא פוסק נגד השלטון, בטח לא כשמדובר בנושא עקרוני. אז פיצוץ העתירה בתקשורת נועד גם להגדיל את הסיכוי ששופטי העליון, מחשש לשלמות תדמית מגדלור הנאורות שטיפחו לעצמם, לא יטאטאו את הסיפור מתחת לשטיח כמו שהם מעדיפים לעשות עד כמה שזה תלוי בהם.

והעתירה הזאת, שתוקפת את אחד הנושאים החברתיים המרכזיים ביותר, כמעט לא זוכה לסיקור או לעניין. אני מחכה לשמוע על זה מכל הכיוונים ואין כלום, דממה דקה. חוץ מכתבות של הכתב לענייני ירושלים ב'הארץ', ניר חסון ועדכונים בפייסבוק של 'המעברה' – נאדה. התעלמות, כמו ההתעלמות ממאות האנשים בשכונות בכל הארץ שיצאו להפגין ביום חמישי, שלא זכו למאית מהסיקור או מהעניין של הפגנת עשרות אנשים וברוך מרזל אחד. מהאייטם היחיד שראיתי, אפשר היה להבין שהתקיימה רק הפגנה אחת קטנה בתל אביב (כי מה שקורה מחוץ לתל אביב זה חומר למקומונים, מסתבר). רק לראות עד כמה גדול ההבדל בין הסיקור והעניין שמעורר בג"צ על פינוי כמה מבנים במגרון, שלא יזיז את המציאות הישראלית לשום כיוון מיוחד ואין בו כלום חוץ מחילופי מהלומות טקסיים בין "השמאל" ל"מתנחלים", גורם לך להבין עד כמה דלה האג'נדה החברתית של רבים מאלה שמתיימרים לשאת אותה ועד כמה הנושא החברתי, אחרי “המחאה” והכול, לא באמת קיים בציבוריות הישראלית. הדיבור אצל העוסקים בפוליטיקה וחברה, בכל הצדדים, כל כך רחוק מלהיות רלוונטי לדברים שמעסיקים את רוב האנשים שחיים פה, שאין מה להתפלא שהאנשים שחיים פה לא רואים אותם כרלוונטיים למשהו בכלל.

היה דבר אחד מוזר בהפגנה אתמול בתל אביב, שהתדרדרה לפוגרום בזרים. או לפחות, זה היה נחשב למוזר בכל מדינה דמוקרטית, אבל אותנו הרגילו לזה וזה כבר נראה לנו טבעי. הממשלה יוצאת להפגין נגד האופוזיציה. ח"כים מקואליציית 94 הח"כים פלוס נציגי הח"כים שמימינם רק גדר חשמלית (הזכויות לגורביץ) ומתגוללים על מי שאמורים להיות מיוצגים ע"י המעט שנשאר מהאופוזיציה, וגם את הרשימה הזאת אפשר לצמצם, כי לא כל האופוזיציה משמאל קשורה, מיוחסת או עוסקת בנושא מבקשי המקלט.

כמו שמקובל אצל פוטין, ובברית המועצות לפניו, בסוריה, איראן ומשטרים סימפטיים אחרים שכגון, הממשלה היא זו שמארגנת ומלבה הפגנות נגד המתנגדים למדיניותה, במקום שזה יהיה ההיפך.

כן, אני יודע איך הציגו את הדברים. כאילו ההפגנה היא נגד מדיניות הממשלה. אבל לא נעלמו ממני הטענות והמסגור של העניין: ממשלת 94 הח"כים, שמתגאה בהיותה היציבה ביותר בהיסטוריה הישראלית, עומדת חסרת אונים מול "הפלישה האפריקאית" בגלל כמה יפי נפש שמתעקשים לספק סיוע הומניטארי למבקשי המקלט. אתם מבינים? אם רק לא היה אותם, היפי נפש האלה, השמאלנים, הקרן החדשה, איך שלא תקראו לזה, הממשלה הייתה משנסת מותניים ובועטת את הכושים בחזרה לאפריקה.

מה שאומר, במילים אחרות, שהממשלה אף פעם לא תבעט את הכושים בחזרה לאפריקה. כי יפי נפש אי אפשר להעלים ולחסל לגמרי כמה שלא ינסו, תמיד יישאר איזה קומץ בוגדני (קטן אך קולני) איפה שהוא. ואם לא יישאר, תמיד יהיה אפשר להגיד שנשאר. הרי בלעדיהם, איך יצדיקו את ההימנעות מליישם את המדיניות המוצהרת? ע"ע ההצעה להחלת החוק הישראלי על ההתנחלויות, שהופלה ע"י אותם האנשים שהציעו אותה.

הממשלה כנראה לא תבעט את הכושים חזרה לאפריקה משום שאנשים לא ממהרים לפתור מצבים שהם נהנים מהם ולא משלמים מחיר על קיומם. אנשי השררה שלנו, להבדיל מתושבי דרום תל אביב ומקומות רבים אחרים, לא מתמודדים עם הצפת מבקשי המקלט בשכונותיהם שלהם. לא באקירוב, לא בקיסריה ולא בהתנחלויות בשומרון, המקום ממנו באים מארגני הפוגרומים.

בעיית מבקשי המקלט לא עולה לאנשי השררה שלנו בתמיכה ציבורית אלא להיפך, הם צוברים תמיכה בזכותה. לאלי ישי, למשל, נוח להתלהם על הזרים במקום לדאוג לדברים כמו מערך כיבוי האש, ובאותו הזמן לשבור את כל השיאים בייבוא עובדים זרים שהוא, כשר הפנים, מאשר את נוכחותו של כל אחד ואחד מהם. ונקודה לא פחות חשובה: הרבה גורמים מגלגלים המון, המון כסף מעצם קיומה של הבעיה, וצפויים לגלגל עוד כסף בעתיד.

בואו נעשה סדר: כרגע, למרות תחרות ההתלהמות מצד דובריו, השלטון מניח לכל מבקשי המקלט להישאר. עד האחרון שבהם. הוא תופס אותם בנגב, נותן להם ויזה, מעלה על משאיות ואודרוב לגינת לוינסקי. שם הוא זורק אותם כדי שיתפזרו בשכונות דרום תל אביב ויסתדרו איכשהו.

אם השלטון היה רוצה לפתור את הבעיה (ואת זה אומרים לא רק סמולנים מהקרן החדשה), הוא היה בודק ביסודיות מי מהם זכאי למעמד של פליט ומי לא. מי שלא זכאי היה מגורש, מי שכן היה מקבל מעמד רשמי של פליט ואפשרות לעבוד בישראל והנה אנחנו מגיעים לעניין של הכסף: את מקומות העבודה עבור הפליטים היו מארגנים על חשבון העובדים הזרים שמיובאים לפה. מבחינת מי שעצם נוכחותם של מי שאינו מבני העם הנבחר בארץ הקודש מפריע לו, לא אמור להיות הבדל. מה זה משנה אם הגוי שמנקה את השירותים או קוטף אבוקדו הוא תאילנדי, סיני או אריתראי? ואם אפשר שתהיה פה רק קבוצה אחת של זרים במקום שתיים, מה רע?

אבל מבחינת התעשייה שמביאה עובדים זרים וגובה מהם אלפי דולרים על עצם הבאתם, עוד לפני שדיברנו על סחיטת ביטוח רפואי במחירים מופקעים וכל מני קנסות וניכויים ככל שעולה על שרירות ליבם, מהלך כזה יהיה אסון. אפריקאים מגיעים לכאן לא באמצעותם, ולא ישלמו להם דולר אחד. המשמעות המעשית של החלפת העובדים הזרים במבקשי מקלט מאפריקה היא שכל מני מתעשרים יפסיקו להתעשר ואת זה אלי ישי והממשלה שלו ממש לא רוצים. למה להסתכסך עם אנשי ההון והלוביסטים שלהם?

הפניית הזרים לשכונות הכי קשות ודפוקות היא לא איזו טעות, אלא מדיניות, ומדיניות ישנה נושנה. מאז קום המדינה, השלטון שלח את כל הדפוקים לפריפריה כדי שיאכלו שם אחד את השני ולא יפריעו לאליטות בעיניים. כשהמצב נעשה בלתי נסבל, השלטון בא "להציל את המצב" באמצעות מה שנקרא "הבאת אוכלוסיות חזקות". התושבים המקומיים נבעטים למקום אחר, לעיתים קרובות להתנחלויות, ובלב הסלאמס מוקמים מתחמים מבוצרים לעשירים בלבד, עם שומר בכניסה, שמשווקים תחת הסלוגן "לגור עם אנשים כמוך".

קריקטורה מאת מיש.

כשתושבי דרום תל אביב מפגינים נגד הפלת ההתמודדות עם מבקשי המקלט על הראש שלהם – הם צודקים לגמרי. כשהם קוראים לקחת אותם לצפון תל אביב ומקומות כאלה – הם צודקים לגמרי. אלו הן הטענות המרכזיות של התושבים והן נכונות. עכשיו נשארת השאלה, איך ממסגרים את זה. וכאן בא החלק העצוב. מיכאל בן ארי מחזיק משרד בדרום תל אביב, הוא מארגן את התושבים ורותם את כוחם וזעמם למסרים שלו, שאינם אלא גזענות צרופה שאינה תלוית זמן, מקום או נסיבות. לא נתייפייף, רבים מהתושבים גזענים בעצמם, אבל בזה אין שום דבר מיוחד. גזענים לא חסרים בשום מקום.

בן ארי ושכמותו לא גילו שמץ של עניין בשכונות דרום תל אביב עד שהזרים הגיעו לשם. השכונות סבלו מאז ומתמיד. דפקו אותן ודרכו עליהן מאז ומתמיד אבל בן ארי לא היה שם. הרי זה בסך הכול יהודים שדופקים יהודים. רק כשגויים נעשו מעורבים בעניין, הוא נזכר להתגייס "לטובתם". ואת אותו הדבר אפשר להגיד על ארגוני השמאל למיניהם. מידת העניין והמעורבות שלהם בשכונות האלו פשוט עלתה פלאים ברגע שהסיפור נהיה של יהודים מול גויים, והיה אפשר לעוף על הנשא הסקסי של מלחמה בגזענות במקום בנושא הסיזיפי והאפרורי של מדיניות חברתית. ואל תגידו לי שהשמאל תמיד דאג לנושא החברתי ואל תנופפו לי בהצעות החוק של ח"כים מהשמאל. בפיד שלי יש מאות "מסוכן בדרום סודן" ומעט מאוד "חרא בשכונת התקווה".

הפוליטיקאים משני הצדדים מסגרו את העניין, כל אחד מהצד שלו, כסיפור של ישראלים מול זרים. וכשזה המסגור, כשזאת הבחירה שהמערכת הפוליטית מציבה לתושבים, כשאלו האפשרויות, אין מה להתפלא שמי ש"לטובת הישראלים" גורף יותר תמיכה מאשר מי ש"לטובת הזרים".

עכשיו, אני מניח שכמה מכם עושים עכשיו "עוד פעם הוא מתחיל עם השמאל-באשינג שלו". אז כן, באשינג, כי זה פשוט לא יכול לעבוד ככה יותר. לא יכול להיות שמול כל השיט שאנחנו רואים יעמוד כוח שלא יודע לעשות כלום חוץ מלהיות צודק ולא חושב שמעניינו לדעת. אז לאלו שזה נוגע להם: אני יכול לחשוב כמוכם על הרבה דברים, אתם חברים שלי, מת עליכם ומוזמנים לבירה בירושלים בכל עת. אבל באמת, אלא אם כן אתם מתכוונים להפסיק להיות חלק מהבעיה ולהתחיל להיות חלק מהפיתרון, תעשו טובה, קחו את הדרכון הפולני שלכם ותזדיינו מפה לברלין. אין לי דרך יותר יפה להגיד את זה.

סא"ל שלום אייזנר צריך לחטוף עונש חמור בגלל שהפעיל אלימות מוגזמת ללא הצדקה, בגלל שאיבד שליטה ובעיקר – לפחות לפי מה שהיה אמור להנחות את צה"ל אם הוא היה צבא אמיתי ולא מיליציה יהודית – בגלל חוסר המקצועיות שלו ובגלל ערימת השטויות שהקלגס הצליח לפלוט לאחר מעשה. הוא הצליח להגיד בנשימה אחת שהארוע לא היה אלים ולכן לא הייתה סיבה להשתמש באמצעים לפיזור הפגנות ובו זמנית – שלפני כן הפעילים התקיפו אותו במקלות, דבר שלא צולם ע"י הכוח שלו בגלל שהסוללה נגמרה. קישקוש מבולבל כזה לא היה עובר אפילו כתירוץ לאי הכנת שיעורי בית מצד תיכוניסט.

כמו תמיד בארועים כאלו, עולה מיד הטענה שהסרטון "ערוך ומגמתי". לא מראים בו מה שהיה קודם. הנה כלל אצבע לביקורת עריכה מגמתית של סרטוני אלימות מסוג זה: טענה כזאת הייתה תקפה רק אם הסרטון היה מתחיל עם תחילת המכה מצד אייזנר. מספיק שהסרטון הראה שתי שניות לפני המכה, שבהם המוכה לא עשה שום דבר, כדי להוכיח שלא מדובר בשום דבר שדומה לתגובה מחוייבת המציאות. אם, לצורך הויכוח, אותו פעיל עשה משהו שדורש תגובה אלימה שלוש שניות לפני כן, אז הסא"ל המכה צריך לחטוף לא רק על זה שפעל כשלא היה צריך לפעול, אלא גם על זה שלא פעל מתי שכן היה צריך לפעול.

כמובן שתירוצים מסוג זה אינם התגובה הפבלובית היחידה בשוק. במקום לדבר על כך שמדובר בחתיכת מציאות שגרתית שמופנית יום יום כלפי פלסטינים, פעילים בינלאומיים וישראלים וגם כלפי מתנחלים, ושבשום אופן לא נעצרת בקו הירוק, במקום להגיד שממשלה שמעלה את הגעתם של כמה מאות תיירי כיבוש לדרגת איום קיומי, מוציאה 600 שוטרים מהרחובות רק כדי להתמודד איתם, מחזיקה את העניין בכותרות ימים שלמים והופכת אותו לקרקס HASBARA פרנואידי, מתלהם ומתחסד, נושאת באחריות ישירה להתגברות האלימות כלפי מפגינים, השמאלנים דורשים את ראשו של הקצין על מגש. שוב, איינזר צריך להיענש בחומרה, וצריך להגיד זאת, אבל צריך גם להגיד שהוא צריך להיענש מפני שעונש כזה צריך להיות מובן מאליו של מקצועיות והתנהלות תקינה, לא בגלל שזהבה גלאון דורשת זאת.

התנהלותה של גלאון מאכזבת. כמי שמתיימרת להנהיג את השמאל ה"אמיתי", הייתי מצפה שהדבר הראשון ששומעים ממנה יהיה משהו קצת יותר רציני מהשליפה מהמותן של מצביעיה. גם אם זה אומר שהתגובה שלה תידחה למחר. הייתי רוצה שתגיד משהו שתומכיה יגיבו עליו ב"וואלה, היא אומרת את מה שצריך להגיד יותר טוב מאיך שאנחנו אומרים זאת, גרמה לי לחשוב". הייתי רוצה שתגיד משהו עליו יריביה יאמרו "אני שונא אותה, אבל יש משהו בדבריה הפעם". זה מה שמנהיגות עושות. תגובת ההזדעזעות ודרישת הבאת הראש על מגש היא דבר טוב לסטטוס של אזרח פרטי בפייסבוק אבל אני לא חושב שמה שהשמאל צריך עכשיו זה גרסה שמאלנית של דני דנון או מירי רגב, שתביא את הטוקבקים לכנסת.

לצה"ל ולממשלה אין בעיה מיוחדת להביא לשמאלנים את ראשו של איינזנר על מגש. אדרבא ואדרבא. כך, הממשלה גם תשחק אותה "המבוגר האחראי" למרות שהיא כנראה הגורם הכי מטורלל בשטח, תלבה כמנהגה את אגדת "חוסר האונים" שלה מול לחצי השמאל שתסיר ממנה אחריות ותייצר לעצמה עוד קצת התלהמות מימין שתשתש כהצדקה ציבורית לדה-לגיטימציה של האופוזיציה, תמסגר את הסיפור הזה כסיפור פרטי של עשב שוטה אחד ולא כבעיה מערכתית כפי שהוא באמת ותקבע את התפיסה שכל ביקורת על צה"ל, מוצדקת וסבירה ככל שתהיה, היא עניין של עדת השמאלנים בארה"ק ולכן לא רלוונטית לשאר הציבור. צה"ל, מצידו, ישפר את תדמיתו במחיר של הקרבת קצין אחד. יש לו יותר מדי צ'יפים ופחות מדי אינדיאנים גם ככה, לא ייגרם שום נזק.

שוב, המערכת הפוליטית שלנו, עצם השיח הפוליטי שלנו הופך מזירה של מאבק לזירה של שיתוף פעולה. אידילה ממש, win-win situation שכזה שבו כל הנוגעים בדבר מתחזקים וצוברים תמיכה נוספת אצל תומכיהם הנוכחיים, בלי שום שמץ של שינוי במערך הכוחות.

אבל כל זה נוגע למסביב של הפרשה. את המהות של הפרשה הסביר אתר "סרוגים" וחסך ממני את העבודה. לא איזה אתר כהניסטי או פונדמנטליסטי מיוחד אלא סתם משהו שאמור להיות המיינסטרים של הימין הדתי. את הסרטון שבו אייזנר מכניס רובה לפרצוף של מפגין שבאותו רגע סתם עומד מולו הוא זיכה בכותרת: הסמח"ט הדתי מראה מי בעל הבית על ארץ ישראל. בפרפראזה על דבריו של או'בריאן לווינסטון סמית' ב-1984 של ג'ורג' אורוול, לא נותר לי אלא להגיד: רוצים לראות את העתיד? העתיד הוא רובה שמוטח בפרצוף של מפגין לנצח נצחים. זוהי ישראל רבתי של תומכי השלטון הנוכחי, אם נניח להם.

הוא ראש ממשלה מהחזקים שהיו לנו. הקואליציה שלו יציבה וממושמעת, הרוב שלו מוצק והכהונה הבאה – כך אומרים כולם – אצלו בכיס. ולמרות זאת, כשנתניהו רוצה להרגיש בבית, כשהוא רוצה קצת אהדה, כשביבי צריך חיבוק, הוא הולך לאמריקה. ל-BASE שלו. כי שם נמצא בסיס התמיכה שלו, הבוחרים האמיתיים שלו. בקרב אותם עשרים אחוזים מיהודי ארה"ב שמצביעים בשביל המפלגה הרפובליקנית.

הוא לא הולך לאזרחי ישראל, אלא לאותה חבורה שמחזיקה אותו כלכלית, מוסדית, פוליטית ואידיאולוגית. החבורה שמשלמת על התעמולה שלו, על ארגוני הגונגו שמשרתים אותו, על האינטלקטואלים ואנשי הדרג המקצועי שמקיפים אותו, על העיתון שלו. האנשים שהפכו את ישראל למעבדה ואת אזרחיה לשפני ניסויים של הפיתוחים העדכניים ביותר בתיאוריה הניאו-שמרנית בזמן שהם שוכנים לבטח בבית אבות בפלורידה. האנשים שנתניהו עובד בשבילם, במקום שיעבוד בשבילינו.

ולא סתם הוא הולך לאמריקה. מקצה הארץ עד קצה, לא יימצאו המקום והקהל שיקשיב לנאום כזה של נתניהו בלי להפריע, בלי לפרוץ בצחוק או בלי להשתעמם למוות. אפילו לא בקרב תומכיו המסורתיים ביותר. אלו שיש להם פורטרט של בגין על הקיר, שמעידים על עצמם ש"נולדו ליכודניקים". אלו שעכשיו צועדים ברגל לירושלים לדרוש את חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא. ז'בו-מי? היה אומר נתניהו אם היה טורח לדבר אתם? איזה חמש מ"מים? אין כאלה אצל מילטון פרידמן ולא אצל קארל שמיט.

נתניהו סובל ממקרה חמור במיוחד של מחלת הריבונות הישראלית. אנחנו הישראלים, אוהבים את החלקים הכייפים של הריבונות. “להניף את הדגל, לשיר את ההימנון", להביא תלמידים ולספר להם שחזרנו אחרי אלפיים שנת גלות, להנציח גבורה והקרבה, להתגאות בלוחמינו המסוקסים ומטוסינו החוזרים בשלום לבסיסם. אבל הלחם והחמאה של הריבונות? אתם יודעים, כל העניינים האפרוריים והמשעממים האלה של אוטובוסים שמגיעים בזמן, המורה שמקבלת משכורת שאפשר לחיות ממנה, הזקנה שאשכרה יש לה חדר בבית החולים ולא תקועה במסדרון כדי לעשות מקום לתייר הרפואי ממוסקבה. בזה, אף אחד לא רוצה להתעסק. ולכן הוא הולך לאמריקה, שם קלישאות שואה שאנחנו עייפנו מהן עוד לפני שסיימנו את בית הספר היסודי זוכות למחיאות כפיים בעמידה. שם, במקום להיות נבחר ציבור כושל, הוא מנהיג יהודי במימדים תנ"כיים שעומד בין "עמו", כפי שהוא מכנה אותנו – כאילו היה משה רבנו המזויין – להשמדה.

כתבני החצר שלו יפצחו בטקס הקבוע: לא יודעים לפרגן הישראלים האלה. והתקשורת? שונאת את נתניהו שנאת מוות – למרות שברובה הוא מיוצג בכבדות אם לא שולט ממש.

ראש הממשלה שלכם הולך להרביץ תורה בגויים, לא יכולים לסתום ת'פה ולזרום איתו? אז מה שאתם יודעים שכל מילה שלו זה שקר? אז מה שגם אם אתם מבסוטים מהנאום, אתם יודעים, עמוק בפנים, שזה קשקוש? הרי כולנו נתקלנו באמריקאים כאלה, מהסוג שמתמסטל מהנאה מהנאומים של ביבי. פגשנו אותם כאן, הם אמרו לנו כל מני דברים על ישראל, לנו היה נעים לשמוע שמישהו רואה אותנו באור יפה כל כך ולא כל כך נעים להביך את האורח הנלהב באמצעות העמדת דברים על דיוקם. בסופו של דבר, אנחנו הישראלים מתייחסים לאמריקאים האלה בערך כמו שהקובנים מתייחסים לתייר הגרינגו שלובש חולצת צ'ה גווארה ומשבח באוזניהם את המהפיכה שלהם.

אנחנו, להבדיל מאמריקאים, חיים תחת שלטונו של האיש הזה. אנחנו לא רוצים לשמוע אותו נואם, אנחנו לא רוצים להיות חברים שלו בפייסבוק ואנחנו בטח לא צריכים ממנו שיעורים בהיסטוריה יהודית. אנחנו צריכים שיעשה את העבודה שלו. הבעיה היא, שלעשות את העבודה שלו זה קטן עליו. הוא רוצה לעשות היסטוריה. לעשות? סליחה. האיש רוצה להיות היסטוריה. ולא אכפת לו לקחת אותנו אתו.

אני לא באמת יודע עד כמה איראן מסוכנת, עד כמה המנהיגים שלה רציונליים, עד כמה היא קרובה לנשק גרעיני, האם היא בכלל רוצה נשק גרעיני והאם היא תשגר את הפצצה הראשונה לתל אביב ברגע שתרד מפס ההרכבה, כמו שאומרים לנו. אישית, ברשימת הדברים שמפחידים אותי, איראן נמצאת כמה קילומטרים טובים מתחת למצב מערכת החינוך ובולמוס ההפרטה של הממשלה הזאת. אבל זה רק מה שאני חושב.

מה שאני יודע, מעל כל צל של ספק, זה שנתניהו מבצע לי מעשים מגונים במוח. אני יודע מספיק על דוברות בשביל לדעת שפסטיבל הסכנה האיראנית נפל עלינו בזמן זה לא בגלל עלייה פתאומית בסל"ד הצנטריפוגות בנתאנז אלא בגלל פורים. כן, פורים. כמו שעמותת אלע"ד משחחררת מידע על חרב רומאית שנמצאה בתעלת ביוב בדיוק לפני תשעה באב, רגע לפני שאותה תעלה עומדת להיפתח לקהל ברוב עם בתור מנהרת מסתור של מורדים יהודים בעת שריפת בית המקדש. בדיוק כמו שהוועד נגד עינויים משחרר את המידע שלו על השפלת נשים פלסטיניות בחדרי החקירות ביום האישה הבינ"ל.

כך, בדיוק, נתניהו פוצח בפסטיבל המנסים להשמיד אותנו אבל אנחנו נתהפך עליהם ונכניס להם באבי אביהם בחג הניסו להשמיד אותנו אבל התהפכנו עליהם והכנסנו להם באבי אביהם. חג שההתרחשות הפסאודו-היסטורית שמאחוריו היא בפרס, חג שהגיבור הרע שלו הוא צאצא לעמלק – שהוא איראן לפי הפרשנות של מועצת גדולי התורה שבחצרו של נתניה, חצר שלידה המסדרונות משופעי התככים בארמון המלך אחשוורוש נראים כמו מסדרונות משרד החינוך של פינלנד. כל אותן ההתייחסויות לא חמקו, כמובן, מנאום נתניהו ולא ממאמרי הכלבלבים שלו בתקשורת שגם דחקו בנו "להתאחד". אני אוהב את האנשים האלה שקוראים ל"אחדות”. הם תמיד מטיפים לאחרים להתאחד סביבם, אך לעולם לא יתאחדו בעצמם סביב מישהו אחר.

גם לא נעלם מעיניי תהליך היעלמותו של ההיטלר המעודכן מטהרן – מחמוד אחמדינג'אד – מה-HASBARA הישראלית. עד לא מזמן, כול כולה נשענה על דמותו הססגונית וההתנהגות הפרובוקטיבית. עם היחלשותו בפוליטיקה הפנימית, הוא נשכח עד שנעלם ממש. עכשיו, כשכל ישראלי יודע שאחמדינג'אד בדרך למטה, העיתונות התמלאה בפרשנות מרגיעה: אל תדאגו, הסכנה לא חלפה, זה לא אחמדינג'אד זה האייטולות, אין הבדל ביניהם, בטח לא בנושאי מדיניות חוץ, כל האיראנים אותו דבר. האמנם זה עד כדי כך פשוט?

אני גם לא יודע על שום התבטאות של שום אישיות איראנית לפיה הם ישתמשו בנשק גרעיני, או בכל סוג אחר של תקיפה, כדי "להשמיד את ישראל". מה שאחמדינג'אד אמר תמיד היה שהישות הציונית תתמוטט מעצמה ואת זה יגיד לכם כל נהג מונית בישראל. מצד שני, חומייני עצמו אמר, ומצוטט ע"י אייטולות בכירים בעולם, שנשק גרעיני אסור על פי הדת. לא שאני מחשיב את האמירה הזאת, אבל לא יכול להיות שישגעו אותנו שנים בדברים שאף אחד לא אמר, וישכחו להודיע לנו על משהו שמישהו כן אמר.

אז מה אם האיראנים לא אמרו שהם מתכוונים להשיג נשק גרעיני כדי להשמיד את ישראל? זה לא אומר שהם לא מתכוונים לעשות את זה. ואת זה אנחנו יודעים כי… בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו ואיראן עושה רושם טוב במיונים המוקדמים לתפקיד המועמד לדור זה. אני, לפחות, לא שמעתי הסבר יותר אינטלגנטי מזה.

אני גם יודע שהממשלה הזאת, כל הזרם הפוליטי הזה למעשה, מחפש באובססיביות סכנה קיומית. אתם מבינים, יש לנו בעיה. כי גם עם הקסאמים ועם מעשי האלימות פה ושם, אנחנו מדברים על אחת התקופות השקטות והבטוחות ביותר במהלך הסכסוך הישראלי-ערבי.

אז האפשרות להתעורר עם טור של טנקים סוריים או מצריים מתחת לבית היא היסטוריה רחוקה, ובשביל הדור שמתגייס לצבא היום הפיגועים הגדולים הם זיכרונות ילדות. תקופה מסוימת ניסו לשכנע אותנו גאוני הממשלה ש"הדה-לגיטימציה" של ישראל היא סכנה חמורה אפילו יותר. אבל איכשהו… לא בלענו את הרעיון שאיזה שבדי שמלכלך עלינו זה משהו גרוע יותר מאשר שזק"א יגרדו את שרידינו המפוחמים מהמדרכה בעזרת כפית. לאחרונה מנסים לשכנע אותנו גם שמבקשי המקלט מאפריקה הם הסכנה הקיומית החדשה וביחד עם כל זה, מפמפמים לנו את איראן, ואני עדיין לא רואה את האנשים מורטים את שערותיהם מרוב אימה. טוב, אולי אם האנשים האלה הם יהודים אמריקאים תומכי ביבי.

אמנם זה רעיון רחוק מאוד מאזור הנוחות המסורתי של השטעטל היהודי, אבל אנחנו לא בסכנת השמדה. טיל אטומי איראני אולי יחדור את כל מערכות ההגנה וימחוק איזה שכונה בתל-אביב, אולי יותר משכונה. מטריד? בהחלט. מטריד יותר מרעידת האדמה הגדולה הצפויה שאנחנו לא מוכנים לה בכלל? יותר ממיכל האמוניה במפרץ חיפה? יותר מכור הווינטג' הדולף והמתוחזק במיטב מסורת ה"סמוך" הישראלית בדימונה? יותר מכל הדברים האלו בצירוף תשתיות קיום החיים המופרטות שקורסות לנו בכל פעם שיש גשם חזק? אם לשפוט לפי מספר הקורבנות הצפוי – לא ממש. יש רק הבדל אחד בין כל הדברים הנ”ל. על הכפתור האדום האיראני עומד איזה רשע זר. על מה שיחסל אותנו באמת אחראית ממשלת ישראל. אני יודע ממי אני פחד יותר.

מנהלי: התקבלו שתי תרומות לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורמים ומאחל להם ביטוח נגד שרפות.

]]> http://www.hahem.co.il/scissors/?feed=rss2&p=949 47 http://www.hahem.co.il/scissors/?p=940 http://www.hahem.co.il/scissors/?p=940#comments Tue, 07 Feb 2012 17:57:11 +0000 http://www.hahem.co.il/scissors/?p=940 Continue reading →]]>

"בת ממשיכה למייסדי התנועה". כך קרא היום יוסי שריד לזהבה גלאון במאמרו "מרצ כטרגדיה" (יותר נכון להגיד – כפארסה). שריד יודע ללהטט במילים ואכן בחר את המונח ההולם ביותר שכן המונח הקיבוצי הזה, "בנים ממשיכים", הולם את התנועה הזאת שבה לא רק שהקיבוצים הם מוקד כוח מרכזי אלא היא קיבוץ בעצמה. קיבוץ לבן, סגור, אליטיסטי, מתפקע מכל הדיבורים הנכונים על צדק, שלום, שוויון ואחוות עמים, אבל לא רוצה את הפרענקים מעיירת הפיתוח השכנה בבריכת השחייה שלו. ברור שהקיבוץ רוצה להעמיד בראשו "בת ממשיכה" שכזאת ולא איזה "ילד חוץ" מאשדוד.

זה לא פוסט זהבה גלאון או מרצ באשינג. היא פרלמנטארית טובה ומרצ היא אפשרות מתקבלת על הדעת להצבעה ממבחר המוצרים פגי התוקף שעל המדף. אבל אנחנו נשתמש במה שקורה במפלגה הזאת כדי להבין משהו על המחנה הפוליטי שהיא מתיימרת לשמש לו בית, וגם על שאר המחנות הפוליטיים שמתנהגים בסך הכול באותו האופן. אז בואו נראה את סיפור הכישלון המתמשך של המפלגה הזאת, שלפי כל הסימנים עומד להמשיך עוד קצת, וננסה ללמוד משהו.

הדפוס.

מרצ הצטמצמה מבחירות לבחירות. בכל פעם ניסתה למתג את עצמה מחדש והצטמצמה עוד. בכל פעם בדקה מה לא בסדר, החליטה לעשות יותר מאותו הדבר, והצטמצמה שוב. רן כהן. מוותיקי השמאל הישראלי, מדור המייסדים של התנועה, פרלמנטר טוב ומוערך, ומזרחי, נכשל בהתמודדות שלוש פעמים. בפעם הראשונה הצניחו מעליו את יוסי ביילין האשכנזי העירוני, שגבר עליו גם בפעם השנייה. אחר כך נבחר במקומו חיים אורון הקיבוצניק. באותו זמן, צביה גרינפלד – דתייה, רומן ברונפמן – רוסי ואילן גילאון – אשדודי, הלכו (אילן, כמובן, חזר לאחר מכן).

האם זה מקרי שכל מי שלא תואם את הסטריאוטיפ המרצניקי, זה של האשכנזי הליברל, הוותיק, החילוני ממרכז הארץ או מהקיבוץ, האחוס"ל, פשוט הוזז הצידה? האם הם היו חברי כנסת טובים פחות מהאחרים? אבל יותר מזה, במונחים אלקטוראליים ואינטרסנטיים פשוטים, האם לא היה טוב יותר לפנות לקהלים חדשים במקום להילחם על מעט המצביעים המסורתיים?

אל תבינו אותי לא נכון. אף ז'וז'ו מנתיבות לא יצביע מרצ רק משום שהעמידה בראשה את רן כהן, גם אם יש לו הרבה סימפתיה לרן כהן. אבל אם במשך 15 השנים האחרונות מרצ הייתה מתנהגת בעקביות כמו מפלגה ולא כמו מועדון חברים, מאגר המצביעים הפוטנציאלי שלה בבחירות הקרובות היה גדול הרבה יותר מכפי שהוא היום. אבל יש לזה מחיר. מרצ הייתה צריכה להשתנות ושדרת המנהיגים שלה, "דור המייסדים" ו"הבנים הממשיכים" שלהם היו צריכים לזוז הצידה. זה לא אומר הרבה על האידיאולוגיה עצמה, אבל זה אומר הרבה על סגנון וזהות. מרצ העדיפה, פעם אחר פעם, את שמירת זהותה הסוציולוגית על פני קידום האידיאולוגיה שלה בציבור. לבסוף, הורכבה ועדת בדיקה שהמליצה למרצ להיות מה שהייתה תמיד: "מפלגת בוטיק". מעין ש"ס של אשכנזים חילונים. גם התוצאות יהיו כמו שהיו תמיד.

השיטה.

כל מנהיגי המחנות הפוליטיים מספרים "לציבור שלהם" את אותו הסיפור: אנחנו שומרי הגחלת האחרונים, אנחנו הנושאים בעול, כולם משוגעים חוץ מאיתנו, אנחנו מעטים מול רבים, קטנים אך נחושים, אנחנו הרוב הדומם והעיקר – "לקחו לנו את המדינה" (כי היא של אבא'שלנו) ואנחנו ניקח אותה בחזרה. כל הנהגה של מחנה פוליטי מתייחסת למי שמחזיק באידיאולוגיה המוצהרת של המחנה אך לא תואם את הזהות הסוציולוגית הסטריאוטיפית, לכל מי שיש לו את הפוטנציאל לפרוץ את גבולות המגזר, כנכס כשהוא על תקן "אחר" ייצוגי, וכמי ש"מדלל את המסר", ו"מתחנף" כשהוא מתיימר לעמוד בראש.

מנהיגי המתנחלים מספרים לציבור שלהם שהם מוקפים במשתמטים הדוניסטים פוסט-ציונים יפי-נפש מלאי שנאה לכל דבר יהודי. מנהיגי המיינסטרים החילוני מוקפים במיעוטים בכייניים שחיים על חשבונם ולא מוכנים לעבוד קשה. החרדים מוקפים בפריצות והסתה. הרוסים מוקפים בגרסה לבנטינית של הממסד הסובייטי והשמאלנים מוקפים בים של גזענים חשוכים לא-רציונליים שלא יודעים מה טוב להם. בהתאם לקלישאה הפסיכולוגית, שכמו כל קלישאה יש בה לא מעט אמת, כל אחד מהם מייחס לאחרים את חטאיו שלו.

האליטה המתנחלית, שעוסקת באובססיביות בכל התקפה, אמירה ביקורתית או בדיחה על חשבונה היא אלופת המדינה בהסתה והכפשה של כל מני ציבורים שאותם היא מאגדת לקונטרקט דמיוני בשם "השמאלנים" שמורכב מכל התכונות ההפוכות ממה שהם מייחסים לעצמם. המיינסטרים החילוני הוא זה שלקח לעצמו את השמנת במשך שישים שנה וזרק את כל האחרים לפריפריה כדי שיקרעו זה את זה במלחמה על הפירורים שנפלו משולחנו. מנהיגות הציבור דובר הרוסית היא בעצמה מוטציה לבנטינית-סובייטית שהצליחה לקחת את הרע משני העולמות. החרדים עוסקים באובססיביות במיניות והשמאל מצביע למפלגות כמו מרצ מאותו סנטימנט שבטי שבגללו אחרים מצביעים ליכוד, רואה את הביקור בקבר הבבא סאלי כהתגלמות הברבריות אך נוהר לעצרות פולחן ליצחק רבין, מזדעזע ממי שלא רוצה לגור ליד ערבי, אתיופי או עובד זר, אבל לא גר לידם בעצמו.

כמובן שרוב הישראלים הם יצורים מורכבים מעט יותר מהדמויות הסטריאוטיפיות הנ"ל, שאותן המפלגות השונות טורחות לייצג, ומכילים בתוכם דברים שבמערכת הפוליטית של היום נחשבים כמנוגדים. אבל הממסד הפוליטי לא משקף זאת.

המציאות.

הממסד הישראלי הוא קונגלומראט שמורכב מאליטות שונות. אליטות של חילונים, של חרדים, של ימין ושמאל, של מתנחלים וקיבוצניקים, של עשירים ואיגודי עובדים. כל אליטה משחקת את התפקיד המיועד לה בתיאטרון האבסורד: ייצוג הסטריאוטיפ של עצמה ותקיפת הסטריאוטיפ של האחר. כל אליטה ממאיסה את עצמה על הציבור אותו היא מתיימרת לייצג וכולן ביחד ממאיסות את הממסד כולו על הציבור כולו.

בהיעדר פוליטיקה מייצגת באופן סביר, הציבור בורח. הוא בורח מהאזרחות לזהויות דתיות או קוסמופוליטיות, הוא בורח מהצבעה בבחירות בכלל (שיעור ההצבעה עומד על כ-65% בלבד), הוא בורח לקריקטורות של זהות אזרחית שמורכבות מקלישאות מעורפלות וריקניות של "נאמנות למדינה", בורח לתרבות הרייטינג, בורח מהארץ, בורח לאקטיביזם דווקאי שמסמן לעצמו מטרות קטנות יותר ויותר. כל אחד בורח לאן שהוא יכול.

אני חושב שרובינו הגדול לא מרגישים בנוח באף אחד מהתפקידים שהציבוריות הישראלית מציעה לנו. רוב השמאלנים שאני מכיר לא מרגישים בנוח בחליפת השמאלן כפי שהיא תפורה היום והם לובשים אותה כי אין חליפה אחרת. אותו דבר נכון לגבי דתיים שאני מכיר, מזרחים שאני מכיר, אשכנזים שאני מכיר, וכל השאר. מסתבר שהציבור הישראלי מורכב יותר ויותר מאאוטסיידרים. לא יודע מה אתכם, אבל כשאני מחפש אלטרנטיבה פוליטית, אני מחפש אאוטסיידרים. מסתבר שרק הם מייצגים משהו. עזבו אותי מ"בנים ממשיכים" שבאים למחזר את כישלונות הוריהם.

אני לא רוצה להצטרף לפסטיבל הגוועאלד סביב התקפת המתנחלים על בסיס צה"ל. לא מקל ראש בחומרת האירוע, המשתתפים צריכים להיתפס ולהיענש בבית משפט (ולא כמנהג השב"כ, בצווי הרחקה מנהליים), אבל הגוועאלד הזה הוא הגוועאלד הלא נכון. הזעם – מופנה לכתובת הלא נכונה.

במאמרו ב-YNET היום, "למה מי מת בשומרון?", מתאר יהודה אריה שמעון מציאות של דיכוי כלפי המתנחלים. והתיאור הזה אמיתי ונכון.

האם זה מופרך לראות במתנחלים אוכלוסיה תחת דיכוי? האם זה מוזר שתחת משטר דיכוי, כולם מדוכאים? האין זה לב ליבה של תיאוריית זכויות האדם עליה אנחנו אמונים, שזכויות אדם, חירות, דמוקרטיה וכל הג'אז הזה זה משהו שיש לכולם או אין לאף אחד? האם זהו דיסונאנס קוגנטיבי גדול מדי להכיר בכך שבמשטר דיכוי – גם המדכא הוא מדוכא? שגם האסיר המשת"פ, שליחה של ההנהלה, זה שעושה בשבילה את החלקים המלוכלכים יותר במלאכת דיכוי האסירים האחרים, גם הוא אסיר? אנחנו כבר מכירים בזה שהסוהרים עצמם – חיילים שמשרתים בשטחים – אינם רק המוציאים לפועל של הדיכוי אלא גם קורבנות שלו בעצמם, האם זה גדול עלינו להבין את אותו הדבר גם לגבי מתנחלים?

הנה הדבר הראשון שמרגיז אותי בסיפור הזה: התיאור של שמעון נכון. הממשלה, כשנחה עליה הרוח, כשרוצה לשלם לאמריקאים תמורת איזה דיל (כמו הסרת התנגדותה להתנחלות אחרת, בירושלים נניח, או עוד וטו על החלטה אנטי ישראלית באו"ם), כשרוצה "לאזן" את התדמית המטורללת שהח"כים שלה עצמה מוציאים לה, או כשרוצים להכין את הקרקע לעוד פגיעה בשמאל – שולחת את החיילים שלה להרוס כמה בתים במאחזים ולזרוק כמה משפחות לרחוב. בתים שהיא עצמה שמה שם, משפחות שהמדינה מעודדת ומרפדת, אבל לא יודעות מתי יתאים לממשלה, משיקול פוליטי כזה או אחר, לזרוק אותן לכלבים.

אבל את הטקסט הזה של שמעון – יכלו לכתוב גם רבים אחרים. כל פלסטיני בישראל, וודאי בשטחים, יכול היה לכתוב אותו. כל דייר של עמידר יכול היה לכתוב אותו, כל בדואי, כל מבקש מקלט, כל תושב של שכונת מצוקה שעומד להיזרק מביתו לטובת עוד פרויקט יוקרה לעשירים. מה שמרגיז אותי בטקסט של שמעון, ושל רבים, רבים כמותו שצצו בימים האחרונים, זה שבמקרים הנ"ל, תגובתם שלהם, של אלו שדורשים עכשיו – בצדק – הבנה, תנוע בין התעלמות מקיומם לבין שמחה מופגנת וקריאה צעקנית לעוד, עוד, עוד.

כשמוצטפא תמימי נרצח "בגלל" שזרק אבנים על ג'יפ, אף שמעון שכזה לא צעק "מה כבר קרה – אף אחד לא נפגע". כשעו"ד לימור גולדשטיין נורה בראשו, בכוונה מלאה, מטווח של מטרים ספורים בכדור מתכת מצופה גומי, בזמן שסתם עמד בצד הדרך בהפגנה בבילעין, בזמן שהמפגינים פנו והתחילו ללכת לאחור בהתאם להוראות הצבא, בזמן שמפקד כוח מג"ב הלך גלוי ראש בגבו למפגינים (עד כדי כך הוא "חש בסכנה לחייו") וצעק במגאפון – לא על המפגינים אלא על המג"בניקים, מעודד אותם לירות במפגינים: "קדימה, אתם בלבנון – אתם בלבנון". איפה הייתה ההבנה אז? היכן הייתה הקריאה ל"קצת פרופורציות"? מה אנחנו שומעים במצבים כאלו חוץ משמחה לאיד, חוץ מדרישה להכבדת היד, חוץ מקריאה ליותר אלימות כלפי המפגינים?

מרגיז אותי עצם הדיבור כאילו המתנחלים כאן היא הקבוצה היחידה שמופלית לרעה וכל השאר מופלים לטובה. כל השקרים האלו: שאת הבנייה הבלתי חוקית של הבדואים והפלסטינים במזרח ירושלים מכשירים ואת מגרון הורסים. את אל-עראקיב הרסו 21 פעמים השנה. את מגרון, כמה פעמים הרסו? במזרח ירושלים הורסים עשרות בתים בשנה, לפעמים מאה, כמה בתים הרסו במאחזים ובהתנחלויות? ההתעלמות הצדקנית הזאת, הדרישה הצעקנית הזאת להכרה בסבלם שבאה תוך התעלמות מוחלטת, הצדקה גורפת ועידוד נלהב של גרימת סבל ועוול לאחרים, היא הדיסונאנס שקשה להתמודד איתו.

אז כן, גם למטורללים של נוער הגבעות מגיעה הבנה. לא הסכמה, לא השלמה, לא הזדהות, אבל כן הבנה. אני יכול להבין – באופן מוגבל מאוד – את המצוקה שלהם כמו שאני יכול להבין, באופן מוגבל לא פחות, את המצוקה של פלסטיני שמרים אבן – או קלצ'ניקוב, על חייל. אי הסימטריה של המצב, היותם של הפלסטינים תחת משטר כיבוש צבאי ושל המתנחלים סחבקים של אותו משטר צבאי אך כפופים לו גם הם למרות שכבת הצבע הדקה של "נורמאליות" שהמדינה טורחת כל כך לצבוע בה את החיים בהתנחלויות, לא קשורה. מצוקה של בני אדם לא נהיית קטנה יותר משום שהם לא צודקים, ואפילו לא בגלל שדעותיהם הם גרסה יהודית – אחת לאחת – של החמאס והחיזבאללה.

הייתי רוצה לקוות שהמקרה הזה יוריד איזה שהוא אסימון גם בקרב המתנחלים. לדרוש זכויות אדם לעצמך זה טוב ויפה, אבל לא חוכמה. עוד לא נולד מי שלא רוצה זכויות אדם לעצמו. לא פגשתי אף אחד שאומר "אני מסית – תסתמו לי ת'פה" או "אני מסוכן – תזרקו אותי לכלא ללא משפט". איכשהו, זה תמיד מישהו אחר שצריך לעשות לו את כל הדברים האלו ואיכשהו, תמיד מצליחים להצדיק זאת באותות ומופתים שונים ומשונים.

אבל קשה להגיד שיש לי הרבה תקווה. כי ההתנגדות של מתנחלים לזה שמעוללים כל זאת למתנחלים, לא באמת קשורה לרעיון האוניברסאלי (טפו!) לפיו כך לא מתנהגים לבני אדם, אלא יותר לעניינים של "לי? לי לעשות דבר כזה? ליהודי, ועוד יהודי אוהב ארץ ישראל? מה, אני איזה ערבי או סמולן?".

הדבר השני שמרגיז אותי היא הנהייה העדרית משהו אחרי כל מה שנוצץ, כל מה שיש בו דרמה. מטורללי הגבעות הם צבעוניים יותר מאחרים, עושים כל מני דברים שטובים בלהביא קליקים לתקשורת ולהעשיר את בעלי ההון עוד קצת, אבל זה לא עושה אותם להכי מסוכנים. יש כאן טעות אופטית שדומה לטעות האופטית הגדולה יותר כלפי חרדים – שנוער הגבעות יכול להיחשב כפלג כזה או אחר שלהם.

מי שאחראי להקצנה של החברה הישראלית, להדרת הנשים מהמרחב הציבורי, לגזענות המרימה ראש, אינם נוער הגבעות. הם בסך הכול היחידים בסיפור שישרים מספיק בשביל להשתין מהמקפצה.

מי שאשם הוא ה"רב" רונצקי, שבזמן היותו הרב הראשי בצה"ל קידם ללא מעצורים את הפיכת הצבא לפונדמנטליסטי ואת הדרת הנשים בו. כן, אותה הדרה שעשתה את הדרך הרגילה מהצבא לחיים האזרחיים. האשם הוא ה"רב" ה"מתון" וה"ממלכתי" דרוקמן אבינר, שבמאמרים נוטפי דבש ושמן זית זך ב-YNET גורס שהשהיד ברוך גולדשטיין קדוש ושהמדינה צריכה לשלוח, בפקודה, חיילים שיעשו את מה שהוא עשה, או ה"רב" אבינר, שמטיף בגלוי למשטר אפרטהייד שבו היהודים יהיו אזרחים והפלסטינים לא. הסכנה היא ממועצת יש"ע, שעומדת מאחורי מערכת התעמולה השחורה, הדיס-אינפורמציה והדה-לגיטימציה כלפי האופוזיציה, החל מארגוני השמאל וכלה במאבק החברתי. הסכנה היא מה"רב" אליהו מצפת, ושורה ארוכה של שכמותו, שיושבים על משרות מכובדות מטעם המדינה ומטיפים בראש חוצות לחיסולה ולהקמת מדינת שריעה יהודיסטית על חורבותיה.

מופרעי הגבעות, חברים, הם רק סימפתום. הם רק הקצף שעל פני הגלים. הסכנה היא מאותם "שפויים", "ממלכתיים" ו"מתונים" שעכשיו מוקיעים את נוער הגבעות בכל פה. נוער הגבעות הוא מעשה ידיהם להתפאר, אך אין להם בדל של עכבה להקריב אותם, לזרוק אותם לידי האספסוף הזועם ובלבד שיוכלו להמשיך במלאכתם ללא הפרעה. נוער הגבעות, כמו החרדים, היא קבוצה שהתייאשה מהמדינה או בדרך לשם. מדינה מתוקנת, אם תהיה כאן יום אחד, תדע להכיל אותם כמו שבמדינות דמוקרטיות אחרות יודעים להכיל כל מני קבוצות שוליים קיצוניות. כל המצקצקים בלשונם, אלו שעכשיו טוענים שהם אחרים, לא כמוהם, לא התייאשו מהמדינה. אותם אי אפשר "להכיל", הם נאבקים איתנו על הפרס הגדול: איזו מדינה תהיה כאן. והם אלו שממשיכים לעצב אותה בצלמם ובדמותם בזמן שאנחנו עסוקים בלהזדעזע מזה שיהודי זרק אבן על יהודי.

מהדיבור בספירה הציבורית המקומית מישהו עוד עלול לחשוב שמוקדי הכוח המרכזיים בחברה הישראלית הם התקשורת, בית המשפט העליון והאקדמיה. טוב, יהיה מי שיוסיף גם את הכנסת והטייקונים. ואכן, בעולם הדימויים והתדמיות הפוסט-מודרני המרצד שלנו, לפעמים קל מדי לשכוח שיש בעולם צורות קשיחות יותר של מציאות ויש מוקדי כוח אחרים בחברה הישראלית, שממעטים לדבר עליהם פשוט כי הם משעממים תחת, אך חזקים לאין שיעור.

את מי סופרים, ואת מי לא.

אבל ראשית, אני חייב להגיד כמה דברים על השילוש הקדוש של תעמולת הימין בארץ (הועתק מילה במילה מהניאו-קונס בארה"ב, כמובן), תקשורת-בג"צ-אקדמיה. הימין עוד לא הצליח להשלים את השתלטותו על עניין ה"מה אומרים" על הנ"ל, אך הוא השתלט באפקטיביות על עניין ה"על מה מדברים" החשוב לא פחות – אם לא יותר.

כשמדברים על "התקשורת", למשל, מדברים רק על ארבעת העיתונים הגדולים ושני הערוצים ה"מסחריים" (שפועלים כי הממשלה מרשה להם). את התחום המצומצם הזה מנתחים ובוחנים, שואלים מיהם העיתונאים ומהן עמדותיהם ומגיעים למסקנה שהתקשורת "שמאלנית". המסקנה איננה נכונה גם שם מכמה סיבות: אחת מהן היא שהחלוקה בין "ימין" ו"שמאל" שבה משתמש הימין עובדת כמו החלוקה בין יהודים וגויים. כלומר: מי שאינו ימין במובהק, ללא עוררין ולשיטתם – הוא שמאל. כמו ששבדי ואבוריג'יני מאוסטרליה, שניהם גויים ומרגע שקראת להם באותו שם הם נעשים דומים בעיניך. סיבה אחרת היא שהתקשורת צריכה להימדד לפי מעשיה ולא לפי המפלגות שהעיתונאים – שהשפעתם על אופי הסיקור שולית למדי – מצביעים להן. ואני לפחות, מעולם לא פגשתי שמאלן שמרגיש שהתקשורת מייצגת את עמדותיו.

אך חשוב יותר: בכל הדיבור הזה אין אף מילה על התקשורת שנצרכת ע"י שליש מהציבור דובר העברית, לפעמים באופן בלעדי: מקור ראשון, ערוץ7, נקודה, כיפה, סרוגים, הקול היהודי, כל העיתונות החרדית, שלל תחנות רדיו דתיות, עלוני בתי כנסת. בשביל רבים מאותם אנשים שבטוחים שידיעות אחרונות הוא קן רוחש שמאלנים, כמה מהנ"ל הם המקור המרכזי לתקשורת אמינה. איך הייצוגיות שם? יש שם אפילו שמאלן אחד? צריך להיות? למה כשמדברים על תקשורת לעולם לא סופרים גם את התקשורת ההיא?

כנראה מאותה הסיבה שכשמדברים על התכנים במערכת החינוך, כמה דמוקרטיה ללמד מול כמה תכנים לאומניים, מדברים רק על מערכת החינוך החילונית. תחומי החינוך הדתי, התקשורת הדתית, מוסדות ההשכלה הגבוהה הדתיים (למה מדברים על עמדותיהם של המרצים בבאר-שבע אך לא בבר-אילן שלא לדבר על הישיבות?) הם טאבו. הם הדומנה של הימין הדתי, זר לא ידרוך שם. הם לא פתוחים למו"מ ציבורי – רק המרחב החילוני פתוח למו"מ, רק שם נדרש "ייצוג הולם". לזה, חז"לינו קראו "מידת רשעים". לאמור: שלי-שלי, שלך-שלי.

יודעים למה? משום שמרוב הדיבורים על "התקשורת" כ"הרשות הרביעית" שכחנו שאין הגבלה על מספר העיתונים. אף אחד לא מנע מהימין להרים עיתון לשיטתו. ואכן, הוא הרים וניסה להרים, יותר מפעם אחת. הבעיה היא, שאף אחד מחוץ להארד-קור של הימין לא רוצה לקנות את העיתונים האלו. אז הם מנסים לכפות את התכנים שלהם על התקשורת שהרוב כן בוחר לצרוך באמצעות התערבות ממשלתית. בדיוק כמו שעקב חוסר יכולתם להנכיח את התיאוריות האקדמיות שלהם באמצעים אקדמיים – ויכוח בתוך האקדמיה, כפי שעשו הפוסט-ציונים בסוף שנות השמונים בלי שום עזרה מהשלטון, הם מנסים לדחוף את עצמם לאקדמיה דרך התערבות ממשלתית. כמובן שהחיבה להתערבות ממשלתית נעצרת בתחום החברתי-כלכלי, אבל זה כבר סיפור אחר.

הדברים המשעממים האלו.

אבל עם כל החשיבות של המרחב המדומיין, זה שמאוכלס במשמעויות, סמלים, מיתוסים ושאר רוחות רפאים, ועם כל השפעתו העצומה על המציאות (שלא לומר היותו חלק מרכזי של המציאות), יש דברים שהשפעתם על המציאות מיידית הרבה יותר.

בירושלים למשל, הוכנה לראשונה תכנית מתאר כוללת לעיר, שבין השאר מאשרת בנייה של כ-13,000 יחידות דיור לפלסטינים. אין בזה כדי לסגור את הפער התכנוני העצום בין מזרח העיר למערבה, אך זהו שיפור. תכנית זאת עברה את הליכי האישור כולם, חוץ מחתימת ידו של שר הפנים שלא חותם עליה, כנראה משום שלדעתו היא נדיבה מדי כלפי הפלסטינים.

חתימת ידו של שר הפנים יכולה גם לשפר בדרמטיות את מצבם של ישובי הפריפריה הענייה באמצעות הגדרה מחדש של תחומי השיפוט של המועצות האזוריות. בהינף קולמוס, שר הפנים יכול להעביר נכסים מניבי ארנונה מתחומי השיפוט של ישובים יהודיים אמידים מאוכלסים בדלילות לתחומיהן של עיירות פיתוח וישובים ערבים. תחשבו למשל מה הייתה יכולה לעשות הארנונה של הכור הגרעיני בדימונה אם הייתה הולכת לעיריית דימונה ולא למועצה האזורית תמר העשירה, שיש בה רק כמה קיבוצים.

שר הפנים ירש את מרבית הסמכויות של הנציב העליון הבריטי והשפעתו על כל תחומי החיים עצומה. ומאז שנות התשעים, כמעט בלי הפסקה, משרד הפנים הוא הנחלה הפיאודלית של ש"ס במשטר הפריווילגיות הישראלי. לכן למשל, ב-1999, מפלגת "ישראל בעלייה" זיהתה את מוקד הכוח ורצה לבחירות תחת הטיקט של כיבוש משרד הפנים. "נאש-קונטרול".

מהלך ההשתלטות על התקשורת-אקדמיה-בית המשפט העליון הדליק את כל הנורות האדומות – ובצדק, אך זה איננו תחילתו של מהלך ההשתלטות על מוקדי הכוח אלא אקורד הסיום שלו. זה התחיל עם דברים משעממים הרבה יותר: מינהל מקרקעי ישראל, רשות הטבע והגנים הלאומיים, רשות העתיקות, הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית עם החטיבה להתיישבות שלה, הקרן הקיימת לישראל, האפוטרופוס לנכסי נפקדים ושלל חברות ממשלתיות, ממשלתיות למחצה וחברות בת של חברות ממשלתיות למיניהן, כמו זו ששולטת ברמה על הרובע היהודי בירושלים העתיקה ומקומות מחוצה לו.

אלו מהווים מכשירים פוליטיים ממדרגה ראשונה. בג"צ יכול אולי להורות על פירוק מאחז פה ושם (וספק אם העניין גם יתממש), "ארץ נהדרת" יכולה לצחוק על מתנחלים, אבל כל המוסדות הנ"ל יקימו עשרות מאחזים והתנחלויות, וחלקם הלא מבוטל יתחיל את דרכו כאתר ארכיאולוגי או שמורת טבע, יקבל כספים וסיוע מהחטיבה להתיישבות, אחר כך יקבל את חסות משרד הפנים ומשרד הביטחון ורק אחרי שהמלאכה תושלם ותהפוך לעובדה בשטח, שלום עכשיו יגישו בג"צ והשופטים יידרשו לסוגיה. תסתכלו איך הוקם המאחז מגרון, או מה שמתרחש ממש עכשיו בסילוואן ותראו עד כמה תנועת ההתנחלות בכלל לא יכולה להתקיים בלי עזרתם של הנ"ל.

והשפעתה של תנועת ההתנחלויות על אופייה, זהותה ועתידה של החברה הישראלית גדולה לאין שיעור מהשפעתם של גדודי פרופסורים מהמחלקות המיובשות להיסטוריה ולסוציולוגיה שמנסים לדפוק תיאוריה ביקורתית לראשי סטודנטים שמגיעים משכילים פחות ופחות ולאומנים יותר ויותר מדי שנה. תנועת ההתנחלות היא זאת שיצרה כאן מציאות דו-לאומית שכנראה איננה הפיכה, היא זאת שדוחפת את ההקצנה הדתית, המגדרית והלאומנית שאנחנו רואים והיא גם הכוח המרכזי מאחורי הממשלה הנוכחית ומעשיה.

וכל זה, לפני שדיברנו על הנושא המוכר יותר של משרד האוצר ששולט על הכלי המרכזי ביותר של המדיניות – תקציב המדינה – באמצעות חוק ההסדרים. זה לפני שדיברנו על משרד החקלאות שיחד עם משרדים משעממים ובעלי פרופיל תקשורתי נמוך נוספים משפיעים על חלוקת העוגה הלאומית יותר מאלף פסיקות בג"צ.

וזה עוד לפני שדיברנו על משרד ראש הממשלה, שבעשור האחרון סופח אליו עוד ועוד סמכויות, עוד ועוד תחומי שליטה, ושהפך כבר למשרד-על שמרוקן מתוכן משרדי ממשלה אחרים. לדוגמא: יש בישראל משרד הסברה ושר הסברה, יולי אדלשטיין שמו. יש לו תקציב זעום והוא מריץ כמה פרויקטים שוליים. התחום עצמו, נמצא כולו במשרד ראש הממשלה. וכשאנחנו מדברים על הסברה, אנחנו מדברים על הסברה לאזרחי ישראל, שכן ה-HASBARA לשאר העולם היא נחלתו של משרד החוץ.

ולצד זה: המועצה הלאומית לכלכלה, האגף לתכנון מדיניות, אגף הגיור, הרשות לקידום מעמד האישה, הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי, מרכז רבין לחקר ישראל, מרכז מורשת מנחם בגין, המועצה הציבורית להנצחת זכרו של הרצל, המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים, הוועדה לאנרגיה אטומית והרפורמה בתכנון והבנייה, אם למנות כמה מהדברים שעושה המשרד המנופח ביותר, והעמוס לעייפה במינויים פוליטיים ו"משרות אמון" (רבים מהם קשורים לשלדון אדלסון, מרכז שלם, המכון לאסטרטגיה ציונית וכיו"ב).

אז רוצים לדבר על "ייצוגיות"? על "קול לכל חלקי העם"? על "תנו לימין לשלוט"? למה להסתפק בטורי הדעות של YNET ובחוג למדעי החברה באוניברסיטת באר שבע? בואו נפתח את כל מוקדי הכוח במדינה הזאת ונעשה ספירת מלאי. כמה בוגדים עוכרי ישראל שמטיפים לחרם על המדינה ושאר בבל"ת נמצא שם, וכמה נאמני ארץ ישראל השלמה ומקדמי תכניתו של החבר הדמיוני להבאת הגאולה?

מנהלי: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורמים ומבטיח להחזיר להם תרומה בצורת סיגריות, כשנהיה בגולאג.

ראיית מנהרה היא תגובה שיש ליונקים לתחושת סכנה, חלק מאותו מנגנון שמשעה את יכולתנו לחשוב, לנתח, להעריך ולהבין את המציאות לטובת תגובת חירום מיידית ואוטומטית. כרגיל, העין האנושית רואה בהיקף של יותר מחצי כדור, מתמקדת בחלק קטן יחסית במרכזו וכל השאר נקרא "ראייה היקפית". במצב סכנה, המוח פשוט מכבה את הראייה ההיקפית ומשאיר לנו רק את החלק הממוקד, שננעל על הגורם לתחושת הסכנה.

אולי זה טוב בג'ונגל, אבל לא תמיד טוב במקומות אחרים. למשל: בכל יום נהגים נוסעים בעיניים פקוחות לתוך משאיות שסטו לנתיבם פשוט מפני שהם לא רואים שום דבר מלבד המשאית. כי בראייה ההיקפית שלנו נמצאות גם דרכי מילוט, כלי נשק ובעלי ברית ואפילו סכנות גדולות יותר שכדאי לדעת עליהן. בכל זאת, כשראיית המנהרה מתמקדת על איזה גרביל ולא רואה שמאחוריו עומדת שורה שלמה של גורילות, זה לא טוב.

וכמובן שכמו כל דבר בחומרה הביולוגית הבסיסית שלנו, גם זה מוצא ביטוי בתגובות המתוחכמות לעילא שלנו למציאות התרבותית והפוליטית. או במילים קצת יותר פרימיטיביות: שיזדיינו דני דנון, פאינה קירשנבאום ואופיר אקוניס. באמת, בשביל מה הרמתם את כל הגוועאלד הזה?

המדריך ללוזר המתחיל.

זה מה שאני קורא אסטרטגיה של מפסידנים: ברגע שאותם מופתים מהלכים לפרלמנטריזם משחררים עוד כמה חוקי ספין מזן "הכה בסמולנים – הצל את המולדת", פתאום כל השמאלנים עוזבים את מה שהם עושים באותו רגע ומתחילים לרוץ בצעקות, להתנגש בקירות ולשחרר כל מני קלישאות שכבר שוחררו מאות פעמים קודם לכן, ולא ממש עבדו. יש גם כאלו שמגדילים לעשות ואומרים שדווקא הפעם, מכל הפעמים, הוגדשה הסאה והגיע זמן להתנקז לאוסטרליה.

ועילויי הפרלמנט, יחד עם רועציהם האסטרטגיים, ארגוני הקש שלהם ובכירי הממשלה מחככים את ידיהם בהנאה ומודים לישו ולבתולה מריה (כי בכל זאת, צריך לעשות מסז' לתורמים שלהם) על טיפשותם של השמאלנים. תראו איזה יופי: פתאום לא מדברים על הרופאים, על עבדי הקבלן, על מפוני עמידר, על כל הדברים שברגע שהתחילו לדבר עליהם ביולי האחרון – נשכחו כל קשקושי הבוגדים והחתרנים איתם שיגעו אותנו שנה שלמה קודם לכן.

כמה קל לתמרן אותנו, לקבוע על מה נדבר ומתי. כמה קל להכניס אותנו למגננה, להפעיל את ראיית המנהרה. כל מה שצריך, מסתבר, זה במקום לדרוך עוד קצת על כל מי שדורכים עליו כדבר שבשגרה – לתקוע סיכה או שניים בברנז'ה: תקשורת, אקדמיה, בית המשפט העליון, עמותות. וכמובן, כל התגובות הפבלוביות כבר שם. הפגנה! בכיכר הבימה בתל אביב דווקא. אולי יצעקו שם "הפשיזם לא יעבור" ודברים שכגו'. אל תחפשו אותי שם אגב, ואם זה הניכור שהפגנות האוטומט התל-אביביות האלו מייצרות אצלי, מי שבסך הכול באותו צד עם המפגינים, תחשבו על הניכור שזה יוצר אצל אחרים.

ואני בטוח שגם רפלקס הבג"צ יופעל אצל מי מהעמותות. חלקן כבר הפסיקו לשאול את עצמן האם זה טוב, נכון ומועיל לקדם נושא דרך בית המשפט לעומת דרכים אחרות, ושואלות רק האם יש כאן קייס לפנייה לבג"צ. יש קייס – יש עתירה, לשמחתם של דני דנון ושאר החבורה. לשמחתם, משום שדבר לא ירנין את מה שלא יהיה שיש להם במקום לב יותר מאשר טרפוד חוקי הספין שלהם בבג"צ. הרי "עמותות השמאל" הן בסך הכול דחליל שבו הימין מפחיד את הציבור. יש מעט מאוד קשר בין מה שתולים על הדחליל הזה לפעילותן האמיתית. אז אם העמותות יסיטו את האש שכוונה אליהן למטרה השמנה יותר ותוך כדי כך יחזקו את כל הסטריאוטיפים שתלו בהן בעמל כה רב, מה רע? ואם ניזכר שבג"צ אף פעם לא מתנגד לעמדת הממשלה בנושאים עקרוניים אלא רק מתקן תיקונים קוסמטיים, שגם אותם הוא לא טורח לאכוף, ובשורה התחתונה לא עושה הרבה מעבר לתחזוקת התדמית הנאורה והמזויפת של עצמו, נראה שספק אם יש בזה תועלת ממילא.

It's not about you.

העמותות, בית המשפט העליון, התקשורת והאקדמיה אינן הנפגעות המרכזיות, ובטח לא החשובות ביותר ממתקפת חוקי האנטי-דמוקרטיה הנוכחית. הנפגעים המרכזיים הם המדינה ואזרחיה. ומה שחשוב יותר, מדינת ישראל ואזרחיה הם האישיו, ולא כל הגורמים הנ"ל. הרי כל סיפור ה"הכו בסמולנים – הצילו את המולדת" הוא אד-הומינם אחד גדול. במקום לדבר על הנושאים – מדברים על מי שמדבר על הנושאים האמיתיים. אז למה לא לדבר על הנושאים האמיתיים? עושים את כל זה כדי להפחיד, אז למה לעזאזל לפחד?

המתקפה הזאת אמנם דורשת תגובה. צריך לענות, צריך להזכיר שהמטרה המוצהרת שלה לא קשורה לשום ענייני "מניעת התערבות זרה בפוליטיקה" או "גיוון בפרופיל השופטים בעליון" אלא כפי שהיטיב לנסח סגן יו"ר הכנסת דני דנון, היותה של האופוזיציה "נגע שיש להסירו". מעבר לזה, אין סיבה אמיתית להיכנס לפאניקה. אם נרשה לעצמינו לפתוח את ראיית המנהרה, אולי ניזכר איך התפוגגו כל קשקושי הבוגדים והחתרנים ברגע שהופיעה המחאה החברתית – ושהמחאה לא נגמרה רק מפני שלעיתונאים התל-אביביים אין את מאהל הקל"ב ברוטשילד לרדת אליו בפיג'מה ולעשות עוד אייטם מאוס על החבורה שהתקשורת הכתירה כ"מנהיגי המחאה" שלא לדבר על דברים כמו "חוקי הפיק-אפ" של מחאת האוהלים שאליו לא אקשר כי ל"הארץ" לא מגיע קליק אחד נוסף על הגועל הזה.

אם נפתח את ראיית המנהרה ונזכיר לעצמינו שכדור הארץ לא מפסיק להסתובב בגלל אופיר אקוניס ופאינה קירשנבאום, נוכל לראות את הדברים שתמיד התחבאו עמוק בשולי הראייה ההיקפית: הדברים שאפשרו לדנידנונים למיניהם לתפוס את האופוזיציה עם המכנסיים למטה מלכתחילה, וללמוד מזה דבר או שניים. היה אפשר ללמוד את זה קודם, אבל אנשים נוטים ללמוד בדרך הקשה. במקום לצעוק עוד כמה סיסמאות על "פשיזם" ו"מקארתיזם" ולרוץ לבכות לבעלי בריתם בחו"ל, אולי הפעילים והארגונים צריכים להתחיל לחשוב איך לעגן את עצמם בציבור המקומי, בקהילה. וכן, זה ידרוש לעשות דברים בדרך אחרת, מהותית – ולא רק טקטית.

למעשה, אפשר להגיד שישראל לא הייתה דמוקרטיה לפני 1977. אפשר להגיד שהיא לא דמוקרטיה גם היום, כל אחד והמקום בו הוא מותח את הקו, אבל ישראל נעשתה לדמוקרטיה ב-1977 מבחינה חשובה אחת: מדד מרכזי לדמוקרטיה היא חילופי שלטון בדרכי שלום, וב-1977 זה קרה בפעם הראשונה. עד אז, ישראל הייתה דמוקרטיה על תנאי, וקשה לקרוא לה "דמוקרטיה" כמו שקשה לקרוא כך לכל מני מדינות אחרות בהן מתקיימות בחירות אך אותה המפלגה זוכה בהן שוב ושוב, במשך עשורים. אבל הדמוקרטיזציה הגדולה והחשובה יותר התרחשה בתחילת שנות התשעים, כחלק מתהליך עולמי. בשנות התשעים, הגלובליזציה הגיעה אלינו.

תוך שנים ספורות, ישראל נפתחה לעולם. המדינה הוצפה בגל של מוצרים חדשים – שלווה בהשקעות זרות. המדינה הוצפה בכמויות אדירות של מידע: עשרות ערוצי כבלים ולוויין, והאינטרנט. שילובה של ישראל בכלכלה העולמית, במה שהיה אז השוק האירופי המשותף ולאחרונה גם ב-OECD לא רק הכפיף את הכלכלה לפיקוח ולסטנדרטים עולמיים והביא עלינו את מדיניות ההפרטה, אלא גם הזרים לארץ – מכוח הסכמים שישראל חתמה – רעיונות וכספים לארגוני החברה האזרחית שהתרבו מאוד אז ומאז, גם מהצד הליברלי וגם מהצד הניאו-שמרני.

כמו כל תהליך, היה בזה מן החיוב ומן השלילה. אך זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה הקצרה של ישראל בה הופיעו מוקדי כוח עצמאיים יחסית ביחס לשלטון. המהפכה החוקתית הפכה את בית המשפט העליון לכוח כזה, על מדעי הרוח והחברה השתלטו (באיחור של שני עשורים) תיאוריות ביקורתיות למיניהן עם "פוסט" כזה או אחר לפני שמן. הופיעו אוליגרכים שבמקום לאכול מכף ידה של הממשלה – האכילו את הממשלה מכף ידם, תקשורת שמשרתת אג'נדות שונות משל השלטון, גופי חברה אזרחית בלתי-תלויים שמבקרים את השלטון ועוד ועוד.

לתוך הסדקים שנוצרו מהתפרקות הזאת של האליטה הישנה פרצו כוחות חדשים: הפריפריה המוזנחת והמודחקת פרצה למרכז הבמה. דתיים וחרדים, מזרחים ותושבי שכונות ועיירות פיתוח, דוברי רוסית ופלסטינים אזרחי ישראל שהתחילו להתארגן ולהתגבש כציבור פוליטי. כל אלו, ואחרים, התחילו לצבור כוח פוליטי והון תרבותי. כמובן שהעניין לא מצא חן בעיני שרידי אליטת מפא"י הישנה, שהרגישה ש"לוקחים לה את המדינה". המדינה שבמיתולוגיה שלה היא הקימה ובנתה והתרגלה לחשוב שהיא רשומה על שמה בטאבו. ואכן, לא כל השינויים היו משמחים. הופעתה של ש"ס, או ליברמן למשל, באמת לא מהווים סיבה למסיבה כשלעצמם.

אך בשורה התחתונה, ישראל התקרבה – בפעם הראשונה בתולדותיה – למציאות נורמטיבית של מדינה דמוקרטית, שבה השלטון לא חולש ברמה על כל תחומי החיים ולא שולט בכל מוקדי הכוח. במדינה דמוקרטית, כוחו של השלטון תמיד מוגבל. תמיד ישנם מוקדי כוח נוספים שהשליטה בהם אינה פונקציה של הבחירות הכלליות אלא של מאבקי כוח בתוך וסביב אותם המוקדים. מוקדי כוח בהם אזרחים יכולים לבוא לידי ביטוי גם אם הם לא מחוברים לעטיני הממשלה.

כשמרכז הכובד באקדמיה עבר מהגות ציונית של הזרם המרכזי לתיאוריות ביקורתיות ורדיקליות, זה לא קרה מפני שהשלטון החליט לדחוק את רגלי הפרופסורים הישנים לטובת פרופסורים חדשים שמצאו חן בעיניו יותר אלא להיפך: מפני שאחיזת השלטון באקדמיה התרופפה. כך גם בנוגע לעליית כוחם של הרבנים החרד"ליים במגזר הדתי, כגון מרדכי אליהו. כך גם התקשורת, שנאלצה לקחת בחשבון ולהתחרות עם אוטוסטראדת המידע העולמית, כך גם במוזיקה ובתרבות ובתחומים אחרים.

מה שאנחנו רואים עכשיו זה הריבאונד. ההיפתחות, אחרי עשורים בהם היא דוכאה, התרחשה מהר מדי והציפה בבת אחת, במקביל לתחושת השחרור, תחושת איום מאובדן זהות והיטמעות בהמון הגלובאלי. לא במקרה, מאז שנות התשעים התרבו כמו פטריות שלל ארגונים שעוסקים בבירור שאלות של זהות יהודית וישראלית. שני גלי הטרור שהתרחשו באותה התקופה יצרו בציבור המפוחד תגובת מגננה חזקה מדי של היסגרות, והבמה הוכנה לתנועת מטוטלת פראית בכיוון ההפוך.

כשהימין טוען ש-"לא מניחים לו לשלוט באמת" הוא לא מתכוון לשלטון באופן שמקובל במשטרים דמוקרטיים. הוא רוצה שלטון כמו שהיה למפא"י. אם הימין שולט בכנסת ובממשלה – הוא צריך, לדעתו, לשלוט גם באקדמיה, בתקשורת, בחברה האזרחית ובתרבות. בלי זה, הוא ירגיש ש"לא נותנים לו לשלוט".

כשהימין היה באופוזיציה, בימים שלפני 1977, הוא היה דמוקרטי יותר מהשמאל דאז. מנחם בגין, למשל, היה דמוקרט טוב יותר מכל מפא"יניק חוץ, אולי, מכמה שנזרקו מהחונטה עקב היותם דמוקרטים טובים מדי לטעמה. לובה אליאב ושולמית אלוני אם למנות שניים. זה רק הגיוני, כי האופוזיציה נוטה לחוש על בשרה את הצורך בדמוקרטיה והשלטון – לא בהכרח. גם היום, חלק לא מבוטל מזעקות הגוואעלד שנשמעות משמאל על אובדן הדמוקרטיה נכון יותר לייחס להיותו באופוזיציה מאשר לתרבות דמוקרטית אמיתית.

אחת הסיבות לשחיקת הרלוונטיות של המושגים "שמאל" ו"ימין" הוא הערבוב הבלתי נסבל בן שני מאבקים: המאבק בין שוחרי הדמוקרטיה למתנגדיה מצד אחד, והמאבק בין שרידי אליטת מפא"י הישנה לקואליציה של הציונות הדתית והניאו-שמרנות שנאבקת לתפוס את מקומה ולמשול ברמה כמו שמפא"י משלה בעבר, מצד שני. והחפיפה בין המאבקים האלו חלקית מאוד.

העבד שנעשה מלך לא רוצה לשחרר את עבדיו – הוא רוצה להיות האדון. בין תומכיו, נמצא כוחות מהפריפריה שלא מדקלמים אמרות שפר דמוקרטיות אך מבטאים בעצם העצמתם דמוקרטיזציה. ומהצד השני נמצא כוחות שלא התנהגו טוב יותר בזמן שהיו בשלטון ולאו דווקא יתנהגו טוב יותר אם יוחזר לידיהם, שעכשיו מעלים את הדמוקרטיה על ראש שמחתם.

את זה, חייבים להבין ולהזכיר. אם ידה של הדמוקרטיה תהיה על העליונה, אין זה אומר שנציגיה עלי אדמות ממה שמכונה "שמאל", כפי שאנחנו מכירים אותו היום, יחזירו את המושכות לידיהם. דמוקרטיה אמיתית תדרוש מהם לזוז הצידה לטובת הפריפריה. אך באותה מידה, אסור להרשות לימין, כפי שאנחנו מכירים אותו היום, להחזיר אותנו לגרסה משלו של ימי מפא"י העליזים, כשהשלטון מטפח לעצמו עיתונות חצר, אקדמאים ושופטים מטעם, מפקח על התכנים של התרבות כדי שיישאו חן לפניו וזורק אל מעבר לגדר הלגיטימיות את כל מי שלא מוכן לרקוד לפי החליל שלו. הספיקה לנו פעם אחת של "בלי חירות ומק"י" ופנקסים אדומים, תודה רבה.