תגית: proprioception

רשתות חברתיות והחוש השישי

מלבד חמשת החושים המוכרים יש לבני האדם חוש נוסף – Proprioception (שאפשר אולי לתרגם כ"חוש העצמי"). זה החוש שמסייע לנו להבין את מיקומם היחסי של האיברים בגוף, לחוש את עצמנו כיצור שלם ואחדותי.

חשבתי על זה היום בהקשר של "קפה דה-מרקר" ו-livejournal, שבשניהם יש לי פרופיל משתמש. LJ הוא סוג של רשת חברתית מדור קודם והקפה הוא רשת חברתית פר-אקסלנס. קשה להשוות ביניהם: LJ הוא, קודם כל, פלטפורמת בלוגים ואילו הקפה מכיל גם מערכת פורומים, מסנג'ר ותיבת דואר מקומית. ובכל זאת, שניהם מרגישים כמו רשת חברתית. הם מפעילים בך, המשתמש, איזו תודעה של מיקומך במרחב, תחושה ברורה שאתה חלק ממשהו גדול יותר. נדמה לי ש-Proprioception היא מטאפורה לא רעה בשביל התחושה הזו.

נסו להיכנס פעם לבלוג ב-LJ. רובם מכוערים נורא. הסיבה לכך היא שהבלוגים הללו נקראים דרך דף החברים, שמרכז את כל הפוסטים האחרונים של האנשים שמוגדרים כחברים שלך. מרגע שאתה מבין שכך קוראים אותך, אין לך שום סיבה לייפייף את הבלוג. אתה כבר לא יוצר אזור באינטרנט, מקום עם עיצוב ותחושה משלו. במקום זאת, אתה יוצר תוכן, שנצרך ונצפה דרך דפי חברים שונים.

כך פועלים גם בקפה, ואפילו ביתר אגרסיביות. עיקר המודולים שמוצבים בפרופיל המשתמש שלך אינם אלא מערכת קישורים פנימית – רשימת חברים מהקפה, פרופיל, תכנים שיצרת ותכנים שלהם הגבת. ההגבלות על העיצוב (חשבת שפרופיל המשתמש שלך מכוער? רק נסה לעצב מחדש), שמחייבות את כולם לעמוד בקוד התלבושת האחידה, מדגדגות אף הן את ה- Proprioception. אינך אחד, אתה חלק מכוורת. אתה הבּוֹרג. רזיסטנס איז פיוטייל.

כדאי להשוות לישראבלוג או בלוגלי. אוהבים לצחוק על כיעורם הנורא של בלוגי הפקאצות בישראבלוג, והם אכן מכוערים. אבל הצוחקים שוכחים שאותן פקאצות מתייחסות לבלוג כמו אל החדר שלהן. הן מקשטות את המקום שלהן ברשת; הן חותמות את שמן בכל רקע ורוד ובכל כפתור מנצנץ. בישראבלוג ובבלוגי יש, כמובן, גם קישורים לעמוד הבית. "נענע" מתנוסס מעל כל בלוג בישראבלוג, אך הקישור הנ"ל לעולם לא יהיה דומיננטי כמו מערכת הקישורים המסועפת בקפה דה-מרקר, שפולשת לך לתוך פרופיל המשתמש.

אולי זו אחת הסיבות לתאווה לסטטיסטיקות – Proprioception, מיקומך היחסי בעולם. בישראבלוג אתה זוכה למספרים בלבד ולרשימת האימיילים של אלו שמנויים עליך; בדה-מרקר אתה כבר יכול לראות מי ביקר אצלך (אבל רק אם הוא רשום, כמובן). בזה אתה תחנת שידור עצמאית, שפונה לעולם, ובזה אתה תחנה שמשדרת, אך בעיקר לחברי הקהילה.

מהטקסט עולה טון ביקורתי מדי, שלא כל כך תכננתי. אין רע בקפה או ב-LJ. להפך. אני פשוט תוהה מה ההשפעה שתהיה לתחושה הזו על הכותבים במקומות האלה. ב-LJ בחרו רבים מהכותבים לכתוב יומן אישי. הם משתמשים בפלטפורמה הזו ככלי לשמור על קשר עם חברים. גם רבים מהכותבים בישראבלוג עושים זאת, אך ישנו מספר לא מבוטל של כותבים שמתייחסים לבלוג שלהם כאל מדיה עצמאית. ראיתי שם פעם בלוג של "מוכרת בסטימצקי". כותבת הבלוג לא רצתה לספר על החיים שלה, היא רצתה לספר על חייה כמוכרת ספרים, להפוך את האנקדוטלי למייצג.

אין חשש שהקפה יהפוך לאסופת יומנים אישיים. יש יותר מדי גורמים שמונעים מדינמיקה כזו להתפתח, ובראשם הניסיון של מנהלי הקפה להפוך אותו ל-LinkedIn ישראלי. כבר עכשיו הרבה מהרשומות של אנשי הקפה הן אסופת מלים מוקפדת אודות תחומי העיסוק שלהם. הרשומה הזו, שאפרסם גם בקפה, אינה שונה (ראו אנשים, אני מבין באינטרנט! הציעו לי עבודה שבה ארוויח מיליונים!). השאלה היא רק האם תחושת ה-Proprioception תחלחל גם אל הפוסטים הללו. סביר להניח שכן, אני פשוט לא מצליח עדיין לנחש איך.