כל הפוסטים מאת תומר פרסיקו

על פלירטוטים, הטרדה מינית והמנגנון החוקי-מוסרי

יעל ישראל כתבה בבלוגה קטע יפה על הפלרטטנות הנעימה שבאמצעותה מתנהלים פעמים רבות יחסים בין אנשים לגברים, ועל מידת האחריות שאנחנו צריכים לקחת על מעשינו. כל זה בהקשר של פרשת רמון והנשיקה (ולכן, ובהתחשב באווירה הפמיניסטית-מיליטנטית שאופפת אותנו בזמן הזה, אני חושב שפרסום הקטע הוא מעשה אמיץ). הנה:

http://www.notes.co.il/yael/27765.asp?p=0

היא כותבת על שיגרה של פלירטוטים במשרד (או בכלל), כלומר אווירה בה היחסים בין אנשים שאינם ממש מכירים זה את זה מבוססים פחות או יותר על פלירטוט הדדי, לאו דווקא עם כוונה רצינית להגיע למשהו מעבר לכך. הנה:

"בגיל 35 מצאתי את עצמי מפלרטטת עם ילדון בן 17 שחיזר אחריי. אומנם הרגשתי כמו שודדת עריסות, אבל פלירטטתי בחזרה, בלי להתכוון לשום דבר מעבר לזה. ולהפך. בהיותי בדיוק בגיל של החיילת התובעת את רמון, פלירטטתי עם גברים מבוגרים בגילו של רמון שפלירטטו איתי. סתם פלירטטתי – כי הם פלירטטו איתי, כי היה משעמם מאוד במשרד העבודה בו שירתי בצבא, וגם כי גברים ונשים, ולא משנה באיזה גיל, נוהגים לפלרטט. אנחנו פשוט בנויים ככה."

אבל אז היא שואלת על מידת האחריות שאמורה לבוא עם הפלירטוט, או בעצם למנוע אותו במקרים מסויימים. אחריות שרבים מאיתנו שוכחים, או משכיחים מעצמנו: "לא מן הנמנע שבחורות צעירות כאלה, שגברים מבוגרים אוהבים לקרוא להן "מיידעלעך", נסחפות לפלירטוט תמים עם גבר מבוגר, כי הוא חביב ונעים הליכות, ולא לוקחות אחריות על הצד שלהן. בא הגבר, ובהיותו מודרך גנטית, הורמונלית או התנהגותית לקחת את החיזור הלאה, ומנשק. ואז את מזעזעת. הרי לא התכוונת לדבר. הרי את תמימה וברה כחמה במילואה. מה עשיתי שזה מגיע לי? את שואלת."

וכו'. כלומר היא קוראת לאחריות גדולה יותר, וחשיבה רבה יותר, מצד הנשים.

אני חייב לומר שאני די מסכים איתה (לא שזה מצדיק אפילו התרדה מינית אחת, חלילה וחס!!!), וכתבתי לה תגובה כזו, שהייתי רוצה להביא כאן:

"אני רוצה להפנות את תשומת לב הקוראים לעוד דבר: לדעתי אם נסרטט גרף שבו על ציר הזמן עמודה אנכית אחת תיצג את כמות העור החשוף שמרשות לעצמן נשים להציג במקום העבודה, ועמודה שנייה את כמות החוקים והנורמות הנוגעות לדיני ניצול והטרדה מיניים, תיווצר חפיפה יפה בין שני קוי התוצאות שיתקבלו.

כלומר ככל שהחברה שלנו הרשתה לעצמה להפוך את מקום העבודה לאתר שבו מותר ולגיטימי לשדר מיניות (ואני לא אומר כרגע שאסור ולא לגיטימי, הירגעו) היא היתה חייבת "לפצות" על זה במנגנון אדיר של איזונים ובלמים חוקיים ומוסריים (שלא לומר מוסרניים).

הדברים האלה באים בד בבד: החופש שניתן לאישה להגיע עם מיני פצפון לעבודה מחייב את הגבלת החופש של הבוס שלה להחמיא לה על הרגליים. החופש שניתן לה להגיע עם מחשוף בגודל הגראנד קניון מחייב את הגבלת החופש של עמיתה למשרד אפילו להביט לאזור הכללי של החזה שלה.
אירוני, מעצבן, אבל ככה זה."

כלומר למעשה יש כאן דיאלקטיקה מעניינת שבה ככל שגובר החופש (לכאורה, אם אכן זהו "חופש") של צד אחד, קטן החופש של השני. אשה יכולה היום ללבוש בגדים שלא היתה יכולה פעם, ודברים שפעם היה אפשר לומר לאישה, היום אי אפשר מפחד תביעה, וכו'. הפתיחות של האחת גוררת היסגרות (מתוקף חוק ונורמה) של השני. האם זה לא מזכיר מצב הפוך, בו הסגירות של האחת (באירן) באה יחד עם פתיחות (השובניסטית, המעצבנת, ודאי) של השני?

[את הפוסט העלתי ותיקנתי קצת אחרי שעה – ת.פ.]

השיא הכסוף

"לא דעיכתה האיטית אל תוך הכלום, אלא דווקא התגלמות השיא של תופעה מסויימת – היא כבר סיכומה ושירת-הברבור שלה."[1] זו המסקנה אליה הגיע שמשון לוי בהתבוננו בחמותו צועקת על אשתו. אחרי הויכוח החריף – לקנות מדיח כלים[2], כן או לא – שהתפתח לריב מכוער השוזר דמגוגיה זולה עם הקנטות אישיות, תוך פינוי הכלים מהשולחן, המשיך לפתח מר לוי את הרעיון. לימים סיפר על כך בראיון[3]: "אז הבנתי שההוצאה-לפועל בצורה המרשימה ביותר של כל רעיון, זרם, מופע, תשוקה, תנופה, חזון וכיוצא באלו, היא-היא המיצוי השלם שלהם, ולכן גם סופם, בזבוזם המושלם בתוך המציאות." בתשובה לשאלת המראיין, כיצד הבחין בכך, אמר מר לוי שההתגלות היתה קשורה לאלימות המילולית מצד אמא של אשתו, שהגיע אותה הפעם לשיאים שלא ידע כמוהם. "אתה מבין?" אמר[4] "לשיא, מעבר להיותו ביטוי של מקסימליזציה של דבר-מה, יש את התכונה הבוגדנית לגרום לנו, בחוויתינו, להרגיש ש'הנה כך זה הולך להיות לנצח'[5]. זו האינטנסיביות האכזרית של העניין. ואכן כך הרגשתי אז, מול אשתי וחמותי, ומיד הבנתי שנתפסתי לאשליה, שדווקא תחושה כזו בה נראה לנו שמצב מסויים ימשך לנצח, מצביעה על שיאו של תהליך, והרי שיא, מעצם טיבו ומהותו, הוא עניין זמני בעליל: דווקא מצב של שיא חייב להשתנות, ובמהירות!"

את המשך התיאורמה עיבד, כאמור, מר לוי תוך פינוי והדחת כליו. משם היתה קצרה הדרך לפירסום ספרו, "הנמר והחתול"[6], ולפתיחת הקליניקה שלו לטיפול במצבי שיא[7]. "אני לוקח את הפציינט ומסביר לו שהוא טועה," אומר לוי[8], "מסביר לו שדווקא תחושתו, הרעה בדרך כלל[9], שהמצוקה שהוא נקלע אליה תימשך לנצח, שאין דרך לצאת ממצבו השפוף – דווקא היא סימן מובהק לתמורה קרובה!" וזה עובד? שואל המראיין. "לא, ודאי שלא. להגיון אין כל השפעה במקרים כאלו – מה שקובע זו רק החוויה החיה."

הקליניקה נסגרה אחרי כשלושה חודשים, וההפסדים על דמי השכירות, בתוספת עלות הוצאת ספריו, הביאו את לוי, כיום גרוש, לפת לחם. ביומנו הוא מוצא לנכון להכריז שצדק: הריבים בין חמותו וגרושתו אכן התמעטו, ולבסוף כמעט שפסקו; ואילו הוא עצמו, כיום, כשהוא מרגיש בטוח שלעולם יחיה עני וערירי, הוא יודע שההרגשה הסובייקטיבית הזו אינה אלא הביטוי לשיא המסכנות שלו, שיא שיעבור בקרוב.
-

[1] זכרונות וסיפורים – יומנו האישי של שמשון לוי, הוצאה פרטית, חיפה, 2000, עמ' 24.
[2] כנראה תוצרת הארץ.
[3] "מי אתה מר לוי?" מאת מיקי ברייט, מעריב, מוסף "היום", 31.6.85.
[4] שם.
[5] על תחושת "כך-זה-הולך-להיות-לנצח" ראו גיימס, וויליאם, החוויה הדתית לסוגיה, מוסד ביאליק, ירושלים, 1949, עמ' 249-281.
[6] הנמר והחתול, הוצאה פרטית, חיפה, 2000, 209 עמ', 89 ש"ח.
[7] רח' טרומפלדור 56, חיפה – לא להגיע ללא תיאום מראש.
[8] לעיל.
[9] "אנשים הלוקים במצב-שיא חיובי לא באים לטפל בזה," אומר לוי "וחבל." – שם.