תגית: קומיקס

פסטיש היא מילה מצחיקה

מזמן מזמן כתבה איילת, מהטובות שבבני האדם (ואין כאן טיפת אירוניה), על סלידתה מהסרט "סין סיטי". שווה לקרוא את הפוסט כולו, אבל הנה תקציר לעצלנים: הסרט מציג סטריאוטיפים נמוכים של נשים. או שהן חצי עירומות וטיפשות או שהן חסרות אונים. "כל הסיפורים מסופרים מנקודת המבט הגברית, בקולו של גבר, על גברים נלחמים בגברים על כבודן של זונות וזונות בפוטנציה". מזמן מזמן אני רוצה לענות לפוסט ההוא, ואף פעם אין לי כוח. אולי עכשיו, כשאת רוב הסרט כבר איני זוכר, זה הזמן הנכון. אז בתחילה: כן. הסרט מציג דמויות נשיות פלקטיות וירודות של נשים. למעשה, הוא ניגש למלאכה הזו מתוך דבקות ומסירות מרשימות. הנשים כולן הן זונות או חסרות אונים או שתי האפשרויות גם יחד, בהקצנה שהיה ניתן לקרוא לה פרודית לו לא היתה כה רצינית. להגנת הסרט, ראוי לציין שגם דמויות הגברים לא זוכות לייצוג מחמיא. הם כולם פסיכופטים, אלימים, וקבורים עמוק בתוך מערכת נורמות עתיקה ומעופשת, שגורמת להם לבחור ב"דבר הנכון" תמיד, גם כשזה מסתיים במותם. מצד שני, הם עדיין גיבורי הסרט הזה, והדבר הנכון הוא הדבר הנכון, ומותם אצילי. ובעצם, זה לא קו טיעון מעניין במיוחד. לא בגלל שאין בו ממש – המודל הגברי של סין סיטי הוא אבסורד בכסות אקדח – אלא בגלל שמעקב בלעדי אחר דינמיקת ייצוגי המגדר של הסרט פירושו וויתור על הסרט כולו, על ההקשר שחולש על הייצוגים המגדריים הללו, והופך אותם למשהו אחר, מעניין בהרבה. "סין סיטי" מבוסס על קומיקס באותו שם של פרנק מילר. הוראתה של המילה "מבוסס" כאן אינה רחבה כב"מבוסס על סיפור אמיתי". הסרט כל כך מבוסס עד שהוא כמעט קומיקס, עד שהבמאי לא הכין סטורי-בורד, ופשוט השתמש בקומיקס המקורי. מי שראה יודע שהתוצאה מדהימה. הבמאי, רוברט רודריגז, הצליח להכניס את קוביות הקומיקס לסרט. לא באמצעות גרפיקת מחשב זולה, אלא באמצעות שוטים מדויקים. הוא לקח את מדיום התמונה הנעה, ומבלי לשבור אותו לרגע החזיר אותו לימי הסטילס. אם לגלוש קצת מהנושא, נדמה לי שרודריגז הצליח לתפוס לגמרי את משמעות "הרגע הפרגננטי" של לסינג. לסינג טען שאמנויות כציור ופיסול, אמנויות מרחב, שתופסות רגע אחד בזמן, יכולות לגעת בשטף הזמן באמצעות ייצוג של רגע פרגננטי. רגע שבין פעולה לפעולה, שמשתמעת ממנו הפעולה הקודמת, ומשתמעת הפעולה הבאה. לאוקון ובניו, רגע לפני הרגע שאחרי. חלק ניכר מהשוטים בסרט תופסים רגעים כאלה, ומותחים אותם על חשבון הפעולה עצמה. למרות כל מה שקורה בו, חלק ניכר מהסרט הוא סטאטי. הדמויות עומדות זו מול זו, עומדות זו מעל זו, עומדות זו ליד זו. עומדות. מתכוננות לרגע הבא. ואם לחזור לנושא, סין סיטי אינו רק עיבוד של קומיקס, הוא מעין מימוש קולנועי שלו. קומיקס אינו רק מדיום אמנותי. הוא נושא עמו קונוונציות מסוימות, שאחת מהן היא האפשרות להגזים. קומיקס יכול להציג גיבור, שנפגע מעשרות כדורי רובה וממשיך ללכת. אולי זו ירושה מעידן גיבורי העל. כך או כך, אנו מתירים זאת. בכל עיבוד קולנועי אחר היו מרככים את הסצינות האלה, והופכים אותן לריאליסטיות יותר. לא בסין סיטי. הקומיקס של מילר שונה מהבחינה הזו. מילר לוקח את הפילם נואר, ומעביר אותו לקומיקס. המעבר הזה הוא לא מעבר חלק. מילר מקצין דמויות והתנהגויות, מקצין את חוקיות העולם ומקצין את הקוד המוסרי, שסביבו חג כל זה. הקומיקס סין סיטי הוא עיבוד של ממש, שמותח את עולם הפילם נואר לתוך קונוונציות קומיקס, ומחדד אותן אד אבסורדום. מכאן שהסרט סין סיטי הוא סיומו של מהלך אינטרטקסטואלי כפול: ז'אנר קולנועי שהפך לקומיקס, וחזר לקולנוע. אבל הסרט לא מחזיר את הקומיקס של מילר למקורותיו. בעצם היותו עיבוד כה מדויק של הקומיקס, הוא מציג את המהלך של מילר לראווה. שוב אין לנו קומיקס מול ז'אנר קולנועי (הקומיקס של מילר מול הפילם נואר), ואנחנו לא יכולים להצדיק את ההגזמה בקונוונציות הקומיקס. עכשיו עומד הפילם נואר אל מול סרט, אל מול דמות פניו, במראה עקומה וברוטלית. אני לא חושב שהסרט הזה שוביניסטי. אני אפילו לא בטוח שהוא קובע עמדה מוסרית של ממש. הוא סרט ריק, מהבחינה הזו. אבל לא ריק לגמרי. כי מהלך הציטוט הכפול הזה לא רק "חושף את התחבולה" הסגנונית, ומראה עד כמה סגנון מסוים הוא פרי קונוונציה, הוא גם חושף את התחבולה האתית. פילם נואר אינו רק קומץ שוטים אפלוליים ו-ווייס אובר של בלש ממורמר, הוא מכיל בתוכו גם תפיסה אתית-חברתית (ששאולה בעצמה, נראה לי, מהאבירות החצרונית). כאשר הסרט אומר "כל זה רק סגנון", הוא אומר זאת גם לגבי אותה תפיסה אתית/מגדרית/חברתית. כל האבירות המעושנת והממורמרת הזו, כל הנשים מגודלות המחשוף, פשוט מצטלמים נהדר בשחור לבן.

ציפור קטנה עם שפם

מזמן מזמן, הראתה לי איה עבודה שעשתה לאיזה קורס על לאומיות בגרמניה, שהתמרכזה לאנלוגיה בסיסית אחת – היטלר ובאטמן. שניהם, טענה איה, נתפסו כשגרירים של צדק עליון, שמעל לחוק, גדולים ממנו ומהקטנוניות המשפטית לאין שיעור.

היא לא קראה אז את "The Dark Knight Returns" של פרנק מילר, כך שהיא זוכה עדיין בניקוד על מקוריות (אם לא על אמת). באטמן של מילר, בשנות ה-50 לחייו, הוא הצד האפל של היטלר. היטלר הטוב.

שזה, בעצם, לומר כל מה שאין צורך לומר על הקומיקס הזה. אבל יש לומר, ולו כדי לומר "אמרתי", ולהתפלש קצת במצלול הזה. טוב. לא מצחיק.

אבל היה שם עוד משהו, מעבר להתעסקות הרגילה בוויג'ילנטים, שנעשית טוב יותר ב-"Watchman" של אלן מור. באטמן אינו רק הקצה האפל של סקאלת פורעי החוק, כשבצד השני ניצב סופרמן (שניהם מנוגדים לא רק בתפיסת הצדק שלהם, אלא גם בכוחותיהם: סופרמן הכל-יכול ובאטמן המיליונר); הוא לא רק מקרה מבחן של ויג'ילנטיזם – עד לאן ניתן למתוח את החבל הפאשיסטי הזה; הוא מיתוס, וככזה הוא נבחן.

בודריאר קלאסי

הקומיקס, מתחילתו עד סופו, עמוס במסכי טלוויזיה קטנים, שמשדרים כל הזמן. אם תרצו, באטמן נראה כמעט בו זמנית יחד עם הדיווח על באטמן. באטמן וגותהם-סיטי מתרחשים זה לצד זה, זה בתוך זה, ומשתקפים בטלוויזיה.

וזה מדהים. ברוס וויין חוזר לחליפת באטמן שלו, והתקשורת מגיבה מיד. יוצרת דיונים, ופאנלים (יש אפילו הופעת אורח של הארלן אליסון), וריאיונות. מסכי הטלוויזיה הקטנים מקיפים את באטמן, דנים בבאטמן, מנתחים את באטמן, ובולעים אותו. ברגעים מסוימים – הרגעים החזקים פחות של הקומיקס – האירוניה בולטת. הקורא יודע מיהו באטמן, ויודע עד כמה הדיונים שמסביבו דומים לפרכוס רגל צפרדע שהתחשמלה. עווית מחוייבת קונוונציה.

אבל לא כל הרגעים כאלה. לפעמים אפשר להרגיש איך המיתוס של באטמן גדל מעל למידותיו של ברוס וויין עצמו, של באטמן עצמו, ונעשה עצמאי. אחת הדמויות הבזויות בסיפור, פסיכואנליטיקאי של ההמון, טוען שבאטמן נושא באחריות לפשעי הג'וקר ושאר נבלי הקומיקס. הוא טועה בעניין האחריות, אבל צודק בניתוח – באטמן מוליד את הג'וקר. כי אם הופעתו של באטמן מחייבת את הופעתו של סופרמן על סקאלה אחת, סקאלת הסופר-גיבורים, הופעתו גם מחייבת את הופעת הג'וקר על סקאלה אחרת.

ניסיון שני: באטמן גדול מדי. באטמן כל כך גדול עד שהוא מחייב נבלים גדולים כמותו. בקומיקס, יש לכך הנמקה פסיכולוגית, שהיא אפילו לא מחורבנת מדי. באטמן גורם לאנשים לחוש את קטנותם, וחלקם לא מוכנים לעמוד בזה. ואם אין לך כוחות על-טבעיים או מיליונים בבנק, הדרך הפשוטה ביותר היא לחסל אנשים באלגנטיות.

איכשהו, למרות שזה כך, אפשר לחוש שלפרנק מילר לא באמת אכפת. הוא בעד באטמן, גם אם זה אומר הופעת אורח של הג'וקר. באטמן, בעיני מילר, אכן גדול מדי. גדול מכדי שישפטו אותו.

ומילר מוכן ללכת עם זה עד הקצה. עד לאזרחים שנהרגים, ושוטרים שנפצעים, ולמרות שברקע הטלוויזיה מפטפטת במודעות עצמית תמידית וחסרת רחם. ולמרות שברקע הטלוויזיה מפטפטת במודעות עצמית, אתה מוכן ללכת עם מילר. רק בסוף זה מרגיש קצת לא נוח. לא בגלל שאזרחים נהרגו, ונשברו עצמות, אלא בגלל המודעות העצמית הזאת. בגלל שהיית מעדיף את באטמן כאל אמריקאי טהור, שגריר של צדק עליון, ציפור אפילה.