פרוזה אני לא קוראת. זה נראה לי מוזר. מה, מישהו המציא סיפור ואני צריכה לקרוא? באיזה קטע? אני קוראת בעיקר ספרי עיון. חוקר טוב מסתכל על משהו שמיליוני איש הסתכלו עליו לפניו, ומוצא בו משהו שהם לא ראו. פרויד בדה מלבו את רעיון התת־מודע. זה כמעט פרוזה!
תגית: כך הרסה הספרות את חיי
איך הרסה "איך הרסה הספרות את חיי" את חיי
צחי אמר שכשאני בשליטה אני יכול להיות כל מה שאני רוצה. וזה נכון, אם רק הייתי יודע מה אני רוצה. פעם זה היה פשוט, היום לא. אמא ואבא תמיד אמרו שאני יכול להיות מדען, או מהנדס, או אולי רופא. ואני הסכמתי, והמורים הסכימו, וסבתא הסכימה. תמיד הייתי טוב במספרים, סקרן, יודע דברים. וקראתי, אוי כמה שקראתי. הייתי מרגיש צורך להתנצל שאני יותר טוב בלקרוא מאשר בלתקשר, שתי פעולות שפעם היו הפכים, והיום הן כבר כמעט מילים נרדפות. היום הכל אחרת.
=================================
מצחיק לכתוב ל"סיפור האמיתי והמזעזע"- כשהוא נפתח הייתי ילד מחוסר חברים בתחילת החטיבה, כש"איך הרסה הספרות" התחיל הייתי במשבר גיל התבגרות דיכאוני. ועכשיו, אם זה יתפרסם, משהו שכתבתי יופיע בין כל המגניבים מגילמן. כמו הפעם ההיא שהופעתי ב"מופע הקולנוע של רוקי", ואלו ששנה הסתכלתי עליהם מופעים בלי שהם ידעו את השם שלי מסתכלים עכשיו בי.
=================================
הכל התחיל כשפגשתי את לילך? כן, הכל התחיל כשפגשתי את לילך. היא ילדה מגניבה. קוראת הרבה, כמוני, אבל יש לה ביטחון- היא לובשת גלימות, קטיפה, כובעים משונים עם נוצות וקלפים וקרניים, עושה פסים סגולים בשיער. ויצא שהתחברנו, אנחנו וטל, שקורא עוד יותר משנינו ביחד ויודע מה קורה ב"קהילת האינטרנט" ותמיד אומר משהו מתוחכם ומקורי. והם דיברו איתי על ספרות, והם דיברו איתי כמו שאף חבר שהיה לי קודם לא דיבר. והרגשתי שאנחנו משהו אחר, משהו חדש, משהו מיוחד. ונהיה לי ביטחון. לא הרבה, אבל יותר. היו לנו הרפתקאות, היינו הארי, רון והרמיוני. הדוקטור, רורי ואיימי. ויולט, קלאוס וסאני.
=================================
הלכנו לערב שירה בנחלת בנימין. זה היה קצת לא טריוויאלי בשבילנו, בשבילי. כולם שם היו תלמאיסטים, מעשנים, שותים ג'ין אנד טוניק, לבושים טוב, כמו החברים מתלמה של לילך ודמבי. לא הבנתי מה אני, יהודניק לא פופולרי שכמוני עושה שם. והם עיקמו את האף כשאמרתי שאני אוהב את גינסבורג ואת לואיס קרול. והם הקריאו גושים של טקסט, שברובם בהינו בשקט בלי להבין מה קורה, ולפעמים החלפנו מבטי התפעלות מתרגשים כשמישהו הקריא בתיאטרליות שיר עם מטאפורות יפות כאלו וכמה קללות במקומות המתאימים. ובסוף לילך אמרה שהערב הקודם היה יותר מוצלח ושבכלל המקריאים טובים רק כשאתה שיכור. היא תמיד יודעת מה לומר.
=================================
והלכנו לאייקון. לילך אמרה שאפשר להתנדב שם בתור סדרן ולהיכנס למה שרוצים חינם ושאני אפגוש המון חנונים חמודים כמונו שגם ירצו לדבר על הפילוסופיה של דוקטור הו ועל כמה אנחנו אוהבים XKCD ואולי היא אפילו תמצא לי חברה חנונית חמודה כמוני. והיו שם כאלו. ולא דיברתי עם אף אחד שלושה ימים. ושמעתי המון הרצאות מגניבות, וכמה פחות, וניסינו להשתמש בחרבות ספוג והיו אנשים מחופשים ודוכנים יפים. ולא דיברתי עם אף אחד שלושה ימים. ולא אכלתי כמעט בכלל. המשמרות שלנו אף פעם לא הסתנכרנו, והתפדחתי לאכול לבד על המדרגות כשכולם פוגשים חברים חדשים ובערב של היום השני כבר הרגשתי ממש רע ותשוש אז חזרתי הביתה כדי לאכול ולנוח כשלילך הלכה לשתות עם החברים החדשים שפגשה. ובסוף לילך אמרה שלהתחיל שם שיחה עם אנשים זה הדבר הכי קל שיש, כי לכולם שם קשה כמוני וכשלכולם קשה אז אפשר להצטרף לשיחה של אחרים בלי להתבייש. היא תמיד יודעת מה לומר.
=================================
וצחי אמר שלהתבייש לאכול בציבור זה אחד התסמינים של מה שהוא חושד כבר כמה זמן שיש לי- חרדה חברתית. לא בטוח באיזו דרגת חומרה, אבל כנראה שדי גבוהה, כי ממה שאני מספר לו זה נשמע כאילו זה ממש מפריע לי לתפקד. אז כמו שחשבתי, כן יש לי הפרעה נפשית. אומנם לא אחת שווה עם כדורים צבעוניים ומוטיב לסרטי אימה רצחניים, אבל זה מופיע ב-DSM, ומומחה אומר לי שזה מה שיש לי.
=================================
אני לא אוהב לקבוע שמשהו היה "הכי", אבל אחד הימים הכי מדהימים בחיים שלי היה דווקא היום שאחרי אותו היום. פתאום זה הכה בי- אם הכישלונות החברתיים האלו היו אשמת החרדה ולא אשמתי או אשמתם, אז בעצם אני מוקף באנשים מדהימים. אתה יוצא החוצה ורואה עולם חדש מופלא- האנשים האלו באוטובוס, בית הספר, בסופר ומסביב לשולחן הארוחה המשפחתית, הם לא רוצים לפגוע בי, לא מבקרים אותי או בוחנים איך אני אוכל או מתבדח או מחייך. הם ממש רוצים לדבר כמו שווים. אחרי כמה שבעות מגלים שלא הכול כל כך פשוט, שקשה להיפתח למרות הגילוי, שברגע האמת אני מגמגם ומזיע ושוכח כל מה שצחי לימד אותי. אבל הם שם, וכשאני בשליטה אני יכול הכל.
=================================
והיה עוד משהו, החלק שאי קצת מתבייש לספר עליו. מתבייש בו אבל גם גאה, כל כך גאה. הרעיון בא ממני, היוזמה להוציא אותו לפועל באה מלילך, ואחרי שבועות של הכנה ודיון ותכנון התייצבנו בחופש פורים לבית ספר עם תיקים מלאים בספרים וסיפורים ושירים ומלא מלא טושים לא מחיקים בכל הצבעים. וכשכולם חזרו אחרי החופש, הם הופתעו למצוא את הלוחות מקושטים ב"האול לדור בלי שם", ב"צינורות", ב"כה אמר זרתוסטרא", ב"אליס בארץ הפלאות", ב"ההוביט" ו"מדריך הטרמפיסט" ועוד מלא דברים אחרים שכבר שכחתי. הייתי גאה, הראיתי להם מה זה בנשק הכי מתאים שהיה לי. עכשיו כל הבית ספר, כל אותם ילדים שאני לא מסוגל לומר להם מילה פנים מול פנים ישמעו את מה שיש לי לומר.
=================================
והיו עוד דברים: היה את הסיפור בהמשכים שפרסמתי באינטרנט תחת זהות בדויה של ילדה מקורנוול, ואת יחסי האהבה שנאה שלי עם הספרנית הממורמרת של הספרייה הקהילתית, ואת אמא ואבא. וכתבתי קטע לקרוא בערב שירה הבא, אבל אני מפחד שהם ישנאו אותו. הוא כזה, איך לומר, מובן מידי. לא יודע.
=================================
לפני חודש, כשהרהרתי בזה שאני היחיד בחבורה שלנו שמרחיב מקצועות ריאליים, ולא איזה ספרות או אומנות, הלכתי לאתר של אוניברסיטת תל אביב, לחוג לספרות, לראות מה אני מפסיד. נעמד לי הזין מרוב התלהבות. איך יכול להיות שמישהו לומד "חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי 1ב" כשאפשר ללמוד "דמיון של אסון במודרניזם ובריאליזם"? פאק. לרגע כמעט כעסתי על ההורים שלי שגרמו לי לחשוב שזה כל כך פשוט. שאני אלך לעשות דוקטורט באיזה פיזיקה או כימיה ואז אעבוד באיזו עבודה כזו ואהיה דור שלישי לעוסקים במדע (לסבא רבה הייתה חנות ממתקים קטנה בנובי סונץ, וזה ממלא אותי בגאווה הרבה יותר מאשר אם הוא היה רב או ראש קהילה).
=================================
בפעם השנייה שניסינו לעשות את מבצע לוח כמעט נתפסנו באמצע. הרגשתי רע ממש, סיפרתי על זה להורים שלי והם שיכנעו אותי לבוא בבוקר ולמחוק הכל- את קפקא ואת וולך ואת בטאיי (תודה על התרגום שלו, אגב). הרגשתי רע, שמחקתי את עצמי ואת לילך ואת התקווה למשהו אחר. והכי גרוע, מה שבאמת גרם לי למחוק לא היה הפחד להיתפס, זו הייתה התחושה ששיקרתי להורים, המחשבה על המורה הקשיש שלי לפיזיקה, שקצת מזכיר את סבא, שיבוא לכיתה ויתעצבן כי הוא יכול לכתוב רק על חצי לוח עד שמישהו ימצא את הספריי שמוחק טושים לא מחיקים. שיעור פיזיקה ניצח את שיעור ספרות.
=================================
אבל אני לא כועס יותר, ואני לא רוצה לשנוא את המדע. אם כשאני בשליטה אני יכול להיות מה שאני רוצה, אז אני רוצה להיות גם וגם: לקרוא את הוקינג ואת בודריאר, לנתח טקסטים ובני אדם, לגלות את סודות תורת האבולוציה בלי להזניח את התורה, לדבר צרפתית וג'אווה שוטף, להתפלסף, לדעת, לצייר, לנגן, לרקוד, לשחק, לקפוץ, לרוץ, לצחוק. להיות הכל. לעשות הכל. אולי בגלל זה בשנים האחרונות כששואלים אותי מה אני רוצה להיות אני עונה משהו מפגר כמו אסטרונאוט או פיראט. אבל בעצם פעם גם סופר הרגיש לי כמו תשובה מפגרת באותה מידי.
=================================
אז מה? הספרות הרסה את חיי? אולי. היא שינתה אותם, בלי ספק, היא שינתה אותי בכל כך הרבה דרכים. אולי לא הלכתי ללמוד ספרות אבל הספרות לימדה אותי. "משחקי הכס" לימדו אותי שהכול עניין של נקודת השקפה, "סופו של מיסטר Y" לימד אותי שהרפתקאות יכולות לבוא בכל צורה, "תמונתו של דוריאן גריי" לימד אותי שלא צריך להתבייש לתת חשיבות גם לאסתטיקה, "מדריך הטרמפיסט" הזכיר לי להימנע מפניקה, "מופע הקולנוע של רוקי" לימד אותי שאנשים יכולים לאהוב אותי ושגם אני יכול להראות אהבה, "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" לימד אותי על עולמם של ילדים, "נבלות" על של קשישים. "כה אמר זרתוסטרא" לימד אותי כל מיני דברים, אם אני רק אצליח להבין מה הם היו. "התפסן בשדה השיפון" לימד אותי שלא תמיד החברה צודקת, "בית חרושת למוחלט" על מלחמות מיותרות. והיו גם לקחים בהמשכים: "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" הראה לי שכנראה הדמות שאני מזדהה איתה הכי טוב היא דווקא של אוטיסט, "המעניק" לימד אותי שאולי עדיף ככה, "עולם חדש מופלא" גם הראה לי למה. הספרות לימדה אותי שאני בסדר, וזה לא פשוט למתבגר שגדל עם פחד לא מוסבר מכל מי שסביבו ולא הבין מה לא בסדר בו ולמה זה כל כך קשה לו.
ו"איך הרסה הספרות את חיי", היא לימדה אותי שלמדתי את כל זה. שהחיים הם לא מסלול שסורטט מראש, הם לא מסלול בכלל, וכשאני בשליטה אמיתית, אז אני באמת יכול להיות מה שאני רוצה. ואני רוצה לכתוב על זה ל"סיפור האמיתי והמזעזע של".
התמונה באדיבות Jason Pier in DC, עם התחכמות של מיטל
זה גדול יותר מבפנים
או: למה לעזאזל אנחנו אוהבות כל כך את דוקטור הו
(מותר לדבר כאן על סדרות טלויזיה טראשיות? / אני אניח שכן)
ההתמכרות החדשה שלי היא דוקטור הו, סדרת טלויזיה בריטית לילדים שרצה מ-1963 עד 1988 וקמה שוב לתחיה ב-2005. הדוקטור הוא חייזר, נכון להיום בן 907, שנראה כמו בנאדם, נכון להיום כמו גבר בריטי בן 30 בערך, אבל מבפנים הוא שונה לגמרי – יש לו שני לבבות, למשל, ויכולת לרפא את עצמו מרעלים ולנקות את עצמו מקרינה, וגם להתחדש מיד אחרי שהורגים אותו וללבוש גוף חדש שלרוב מלווה גם בקווי אופי אקסצנטריים חדשים. יש לו שם אבל אף אחד לא יודע אותו (חוץ מארכיאולוגית-זמן אחת ששמעה אותו ממנו אי פעם בעתיד, אבל זה לא לעכשיו). כולם מכירים אותו פשוט בתור "הדוקטור". יש לו חללית שנוסעת בחלל ובזמן, קוראים לה טארדיס והיא גדולה יותר מבפנים בזכות הטכנולוגיה של כוכב הבית שלו, שנקרא גאליפרֵיי ונכון לשנות ה-2000 לא קיים יותר. הוא נכחד, הלך קאפוט ואתו גם כל הגזע של הדוקטור, "שרי הזמן" או "אדוני הזמן" (Time Lords), כולם אבדו במלחמת הזמן האיומה בין שרי הזמן לבין הדאלקים המבעיתים, ורק הדוקטור לבדו נותר. ומי שהשמיד את כולם, את שרי הזמן ואת הדאלקים גם יחד, הוא הדוקטור, שכלא אותם ואת המלחמה בהסגר-זמן כדי להציל את היקום כולו.
אז עכשיו הוא די בודד, הדוקטור, שר-הזמן האחרון ביקום, ומדי פעם הוא בוחר לו בן- או בת-לוויה שתצטרף אליו במסעותיו בחלל ובזמן. נכון לסדרה המחודשת בן/בת-הלוויה האלה הם כמעט תמיד בחורה בת 20+ מהעשור הראשון של המאה ה-21, תמיד שנונה ונועזת (גם הדוקטור שנון ונועז, למעשה הוא די מכור לסיכונים אבל זה לא לעכשיו) ולרוב גם אנדר-קלאס מאיזשהו סוג. יחד הם מקפצים בטארדיס מכוכב לכוכב ומעידן לעידן, עשרות, מאות ומיליארדי שנים קדימה ואחורה, ולרוב מצילים את היקום או לפחות את כדור הארץ מכליה. טראש, נו. אבל טראש כייפי ומבדר לאללה.
מה שמעניין בטראש זה שהוא מדבר ישר מתוך תת-ההכרה ואליה, ולכן אפשר ללמוד ממנו כל מיני דברים מרתקים על האנשים שיוצרים אותו ועל האנשים שצורכים אותו (במקרה הזה, אני). ומדוקטור הו אכן אפשר ללמוד דברים מעניינים מאוד.
היוצר המרכזי של דוקטור הו המחודשת (אני מדברת כאן על 4 העונות הראשונות שלה) הוא גבר בריטי בשם ראסל ט. דיויס, והרוב המכריע של פרקי הסדרה המחודשת נכתב ובוים בידי גברים בריטיים (אחד הבולטים שבהם הוא סטיבן מופאט, מי שאחראי ל"זיווגים" ולרימייקים העדכניים "ג'קיל" ו"שרלוק"). הגברים האלה מספרים לנו על גבר שהוא נצר אחרון לאימפריה שאיננה עוד, בן לגזע אדונים (לורדים) שהתחנך במקום עם משמעת נוקשה וגדל באמונה שהיקום כולו פרוש לרגליו, מקצה החלל ועד קצהו, מראשית הזמן ועד סופו, רק הוא רואה את היקום כולו ומבין את המשמעות האמיתית של כל מה שקורה, והוא בלבד מופקד על שלומו. נשמע מוכר? מה זה אם לא האימפריה הבריטית בקליפת אגוז.
וכראוי לנצר אחרון של גזע אדונים, שהשמיד את כוכב הולדתו ואת בני מינו מתוך ההבנה שבשתלטנותם הם עומדים להמיט כליה על היקום כולו, הגבר הזה הוא כריזמטי בטירוף, מבריק, שנון, מצחיק, היפר-אקטיבי, מסתורי, אקסצנטרי, יהיר ומיוסר. הוא לא מוכן לגעת בנשק כי ראה לאן המלחמה הובילה את בני מינו ואותו, אבל האלימות והמוות כרוכים תמיד בעקביו ונראה שהוא נהנה מאוד מהפלירט המתמשך שלו איתם. הוא נרתע מהתקשרות רומנטית לבנות הלוויה האנושיות שלו כי הוא יודע שהן יזדקנו וימותו והוא ייוותר לבדו (וגם כי זאת סדרה לילדים, אבל לא ניכנס לזה כרגע), אבל הן תמיד נקשרות אליו ונראה שהוא נהנה מזה מאוד (עד שלא). והוא מוקף מכל עבר ביצורים – בנות לוויה, בני אדם, גזעים השוכנים בכוכבים ובזמנים רחוקים – שהם תמיד אינטליגנטיים מספיק כדי לרחוש לו הערצה ומורא אבל לא מספיק בשביל לתת לו קונטרה אינטלקטואלית של ממש. לכל היותר הם יכולים ללמד אותו דבר או שניים בתחום האינטליגנציה הרגשית, והוא זה שמופקד על כך שיוכלו להמשיך בבטחה בחייהם הנחותים. בקיצור, קולוניאליסט עם לב זהב, גבר-גבר, שמוקף בנשים מעריצות ופראים אצילים (או לא).
זהו אם כן דימוי האקס-אימפריאליסט הבריטי שמוכרים לנו בדוקטור הו. ככה הגבר הבריטי רוצה לראות את עצמו, ככה הוא רוצה שיראו אותו: קולוניאליסט לשעבר שהתנער ממורשתו הקולוניאליסטית והשמיד אותה, אבל לא נפרד מתחושת העליונות והאחריות שכרוכה במורשת הזאת, מהתחושה שהוא איכשהו "אבא של העולם". גבר שכבר הבין שיש לו מה ללמוד מנשים, אבל לא מוכן עדיין להיפרד מן העליונות הבסיסית שלו עליהן ומן התפיסה שהן צריכות אותו כדי שיהיה טעם כלשהו לחיים שלהן – חיים שבלעדיו הם אפורים ושגרתיים. אפשר להבין למה גברים בריטיים רוצים בתת מודע שלהם להיות כאלה או להיראות כאלה. מה שפחות מובן הוא למה אני, שמודעת לחלוטין לכל ההיבטים האלה, בכל זאת נהנית מזה כל כך.
כי שום מודעות לא תעזור – ביסודו של דבר הכריזמה הזאת סוחפת אותי כאילו לא קראתי שום מאמר פמיניסטי מימי, וכאילו לא הייתי יותר מפעם אחת בסיפור הזה וראיתי שוב ושוב איך הוא נגמר. ביסודו של דבר בקרקעית הנפש שלי עדיין יושבת נערה שמחכה לאיזה נסיך, בן אצולה או בן אלים, שיבחר בי על פני כל האחרות ויקטוף אותי בסערה לחיי סכנה הרפתקאות, חיים שבהם אף יום אינו דומה למשנהו, שום דבר אינו מובן מאליו ובכל זאת הסוף תמיד טוב. כל כך הרבה מיתוסים, סיפורים וסדרות טלויזיה סיפרו לי על הנערה הזאת, מהתנ"ך והמיתולוגיה היוונית ועד ימינו, ואני עדיין כל כך רוצה להיות היא (גיבורי טלויזיה הם האלים המיתולוגיים של ימינו, אבל גם זה לא לעכשיו). ואני לא יודעת אם המיתוסים סוחפים אותי מפני שהנערה הזאת תמיד הייתה שם, משחר האנושות, והם רק תיעדו אותה, או אולי מפני שהם חזרו על הסיפור הזה שוב ושוב כל כך הרבה פעמים עד שהוא הוטבע בנפש שלי ושל נשים אחרות – חזק כל כך עד שנצמד אליה ועכשיו כבר אי אפשר לקלף אותו ממנה.
אבל אני כן יודעת מה המיתוסים האלה עושים לי. הם גורמים לי להמשיך לחלום, במודע או לא במודע, חלום שאני יודעת מצוין שהוא מזיק לי. חלום שמשווה הוד למציאות שבפועל אין בה שום הוד אלא רק דיכוי. חלום שאי אפשר להגשים אותו, וגם אם היה אפשר, בכלל לא בטוח שבחשבון אחרון אני באמת רוצה שהוא יתגשם – לא ככה. כלומר, אני כן רוצה להיגאל מהקיום האפרורי ולהגיע לחיי הרפתקאות. זה כן! אבל אני לא רוצה שהגאולה הזאת תהיה תלויה ברצונו השרירותי של מישהו נעלה, שיכול להעניק או לשלול אותה ממני כאוות נפשו. ובכל זאת, המיתוסים ממשיכים לטפטף לי לנפש את האמונה שאני דווקא כן רוצה את זה, ואני, משום מה, שותה את הרעל הזה בשקיקה ואפילו משקה בו את הבת שלי.
יש אמונה פילוסופית ישנה, אפלטון היה כנראה הראשון שניסח אותה, לפחות במערב, שלפיה ידיעה ורצון הם היינו-הך. כלומר, ברגע שאדע שמשהו טוב לי אז אני ארצה אותו, וברגע שאדע שמשהו רע לי אני אבחל בו. במישור הגופני יש לנו אינספור הוכחות שזו טעות או אשליה. מספיק להסתכל על כל האנשים שמעשנים, משתכרים, גרים בערים מזוהמות וכן הלאה כדי להבין את זה. אבל במישור הנפשי נדמה לי שאנחנו עדיין קצת מאמינים בזה. כלומר מאמינים שאם נבין, אם באמת נבין, שמשהו מרעיל לנו את הנפש, אז אנחנו נבחל בדבר הזה ונתרחק ממנו. וזה מה-זה לא נכון. הנה, תראו אותי ואת דוקטור הו.
אז מה, להיגמל מדוקטור הו? להרחיק מזה את הבת שלי? איכשהו הפיתרון הזה לא נראה לי. קודם כל, כי דוקטור הו זה נורא נורא כיף, ועל כיף לא מוותרים מהר כל כך. ודבר שני, כי אני לא מאמינה שצנזורה פותרת משהו. הנערה בקרקעית הנפש שלי (ואולי גם של הבת שלי) לא תיעלם אם אני לא אאכיל אותה, היא רק תהיה רעבה ועצובה יותר. ואני גם לא רוצה שהיא תיעלם! אני בעדה, לא נגדה. אז אני אמשיך לתת לה דוקטור הו, ואני גם לא מתכוננת להרגיש אשמה על זה כי אשמה לא עוזרת בשיט. אבל אני אתן לה גם אנטידוטים נגד הרעל. אני אמצא ואטפטף לה מיתוסים שיחזקו אותה, כמו ספרים של דיאנה וין ג'ונס וקלי לינק ואורסולה לה גוין, סדרות טלויזיה של ג'וס וידון, וכל דבר אחר שאמצא או אמציא. בינתיים אין הרבה כאלה, אבל אני אחפש ואתן לה את כל מה שיש, ואולי יום אחד ישתנה לה הטעם, לנערה הזאת, והיא תתקשה להיזכר מה היא מצאה בכלל בדוקטור הו. או שלא.
(רציתי להעלות תמונות אבל משום מה השרת לא הרשה לי)