סיפור המעשה
כאן המעשה נפתח -
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חורף
בעל סדק צר מערף.
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)
הסיפור קצר, פשוט וקלישאתי. כמה עיתונאים אומרים לעצמם: זה לא יכול להיות שזה המצב, ומחליטים להקים מגזין. כמה עיתונאים חושבים על דרכי פעולה, על עקרונות מנחים, על אידיאולוגיה. כמה עיתונאים מגלים שעל אף הרצון הטוב, המניפסט, העיצוב, הכתיבה והעריכה המוקפדים, המגזין שלהם יכול ללכת באחת משתי דרכים: לצאת פעם או פעמיים ולהתרסק, בעודו גורר אחריו חלק מחסכונותיהם (המילה כנראה ארוכה יותר ממה שהיא מכילה), או לא לצאת כלל, ולגנוז עימו את חלומותיהם.
עובדות
ומרגיז את הבריות
ומקבל מכות טריות,
מילל, שורק, נובח,
בקיצור – בחור שמח.
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)
* האנשים: איתמר שאלתיאל, מיטל שרון, מיכל בראל ורוני שני.
* המגזין: הוא מצית
* זמן העבודה שהושקע: קרוב לשנה
* כמות העמודים שמילאנו בכתבות ובמדורים (ובל נזכיר את המילה תוכן): 45
* כמות האנשים שעבדו בשבילנו ואיתנו: 10 (פזית בנימין ויוחאי מטוס, המעצבים המהממים; הילה בקמן המגיהה המוכשרת; רן יניב הרשטיין בונה האתרים המרהיבים; עומר הופמן, הקומיקסאי המהורהר; גליה סיון, המתרגמת ללא חת; עידו הרטוגזון, המחשב והסם; יעל בר, המאיירת המבוקשת; יונתן אמיר, הצלם חד העין; יהונתן קלינגר, עו"ד מנבא השחורות; ואייל סימנטוב, רו"ח מנבא הוורודות). תודה. תודה גם לכל מי שעזרו לנו בלי להשאיר עדויות כתובות.
* כמות כוסות הקפה השחור שנשתו במהלך העשייה: כאלפמאות
* מספר הפעמים ששמענו את המשפט "זה רעיון נורא יפה, ובאמת המגזין שלכם נראה מהמם, אבל זו פשוט לא התקופה הנכונה": כ-30-40.
* מספר המלים שנדרשו לבר הפצה כדי להעיף אותנו מכל המדרגות: 17 (תשלמו לנו כסף, תצאו פעם פעמיים, תמכרו מאה עותקים, ואני צריך להקים בשביל זה אופרציה? אין מצב).
מסקנות
מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
איזה בגד לתפארת,
איזה מן מעיל-אדרת!
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)
כולכם ודאי מגלגלים עינים בתימהון: הם לא יכלו לדעת את זה מראש? מה, הם מפגרים?
ובכן, חשבנו שאפשר. חשבנו שאפשר לשלם לכותבים, חשבנו שאפשר לכתוב כתבות ארוכות שהקוראים יקראו, חשבנו שאפשר לעשות מגזין אינטליגנטי, חשבנו שנוסיף קצת אינפוגרפיקה, ידענו שעושים את זה כבר בעולם. חשבנו שגם פה אפשר. חשבנו שאם נתרום את זמננו וכספנו ואת כל מה שאנחנו יודעים על כתיבה ועל עיתונות, חשבנו שאם נביא אנשים מוכשרים לעבוד איתנו, חשבנו שאם כולנו יודעים מה מקולקל, כולנו ביחד נוכל לתקן.
אבל כשלנו.
וזה כישלון מהדהד. הוא מהדהד לא רק את חוסר היכולת האישית שלנו, אלא את חוסר היכולת של כל אדם שאינו בעל ממון או מקורב למקור מימון כזה להקים אלטרנטיבה אמיתית לשניים וחצי הצהובונים היומיים ועשרת השבועונים והירחונים שיש בישראל. מדינה שבה חמישה מיליון אנשים ולפחות כמה מהם, אומרות הסטטיסטיקות, מסוגלים לקרוא גם משפטים ארוכים.
הרווח שלכם
לפחות עד שיפוג תוקפו של הדומיין מצית פתוח לכולם. את הכתבות, הצילומים והקומיקס אפשר לקרוא באתר, אבל מומלץ להוריד עותק PDF של הגיליון הראשון והיחיד.
אשרי הגפרור.
הצטערתי לקרוא. חזקו ואמצו.
בלהב המרד שא אש להצית. השאלה המעניינת אותי היא לאיפה אתם תתגלגלו ואיפה תהיי עוד 20 שנה כשילד עם ניצוץ בעיניים ידבר איתך על להקים עיתון, לחזור למה שהיה פעם, על זה שהוא חושב שיש לזה קהל. אני מקווה שתסתכלי עליו ותגידי לו שיילך על זה. ושיינסה.
חבל שאני לא עמוק, אחרת הייתי קהל יעד.
אף על פי שאני בלי ספק שייכת לקבוצה המושמצת ש"אמרה לכם", אני מזדהה עמוקות.
http://solidariut.org/wp-content/uploads/2007/12/the-fan-vol-1-27-11-2007.pdf
וסחתיין על העלאת המגזין לרשת. תהיתי מתי זה יקרה…
עצוב עצוב
אני יודעת שכבר ויתרתם
ואף על פי כן – מוכרחה להיות דרך. לא יכול להיות שזאת המסקנה.
הנסיון מלמד שדווקא מהפעולה הכביכול פשוטה הזו- להעלות לאינטרנט, יכולים לקרות דברים מפתיעים. אינשאלה.
ירדן, תודה
ישי, זה תלוי אני מניחה, בכמה פרוייקטים כאלו אנסה עוד
איה, אמרת לנו?
מרית, אני לא בטוחה בכלל שחייבת להיות דרך.
אורי, אינשאללה!
המסקנה היא בלתי נמנעת עד כדי שיגעון. וזה מקומם כל-כך, שאתה חייב להוכיח שהיא שגויה. אולי זה בדיוק הבנזין שתדלק את המצית שלכם, אבל אין מה להגיד, האדים שלו משכרים: אני רוצה שהעיתון הזה ייצא. לא רוצה לחכות עד שתפגשי ילד פעור עיניים; רוצה שתפצחו את החידה הזו בעצמכם, כבר כעת.
הולך להוריד את ה-PDF בראש מלא תוכניות עסקיות.
(שאם הן היו שוות משהו, כבר הייתי יכול להיות הספונסר שלכם).
בהחלט עצוב. מקווה שיש בדברים של אורי משהו.
פעם ראשונה שאני שומעת על מצית.
אוף. חבל. אני, לכל הפחות, הייתי עושה מנוי.
בארץ באופן כללי אין תרבות מגזינים רצינית – לא בתרבות, לא בספרות ולא ספורט. יש מעט מגזינים ואף אחד מהם הוא לא בימה רצינית שמתייחסים אליה ושנעים להתעמק בה (אולי "מטעם". אבל אני לא מכיר מספיק את ההשפעה שלו).
בקשה: יפורסם "דבר העורכים" של מצית, גם כאן, שיהיה פתוח לתגובות אוהבות, וגם כי בתוכו יש את זרעיו הכישלון ( שאני מקווה מאוד שהוא זמני) ואולי גם ההצלחה של "מצית".
המגזין נראה טוב וגם התכנים מעניינים, כל הכבוד. אבל אני לא בטוח אם מראש הרעיון של להדפיס את המגזין ולמכור אותו באופן גשמי הוא נכון ומוצדק. בעצם בשביל מה? הרי גם אם הוא עולה לרשת כמגזין אינטרנט איכותי שמתעדכן אחת לתקופה ונשלח במיילינג ליסט, יכולה להיות לו הצדקה כלכלית ותפוצה לא רעה בכלל – עם עלות קטנה בהרבה.
ואגב, הנסיון הזה מזכיר לי נסיון אחר שהייתי שותף לו לפני שנים לא כל כך רבות. למגזין ההוא קראו "הכיכר" והוא הוקם על ידי קבוצה של עיתונאים צעירים שפרשו ממגזין תזה של אגודת הסטודנטים בגלל תחושה של חוסר חופש עיתונאי. הצלחנו לגייס איזה מפיץ מפתח תקווה ואפילו הוצאנו את הגיליון הראשון על נייר כרומו עם פרסומות (בחינם). נסענו ברחבי העיר והפצנו אותו בין פיצוציות ובתי קפה. זה היה מרגש מאוד מאוד.
אבל הגיליון השני הגיע רק לרמת הPDF, כמו אצלכם. הוא נשאר במחשבים ואפילו לא עלה לרשת. גיליון שלישי כבר לא היה. המסקנות דומות. פרינט זה ג'ונגל קשוח וחסר רחמים.
וואו.
המצית בפירוש הצית את ליבי והדליק שוב את הלהבות העוממות של מה שאני חושבת שצריך לצאת כאן, בארץ הזאת. אני מהצד האופטימי שחושב שיש קהל לא קטן שיכול היה בהחלט להחזיק את המגזין המרתק הזה שנותן מענה לצרכים שלו.
ומה עם להפוך אותו לאינטרנטי בלבד ולעניין את כל מוסדות התרבות שיפרסמו בו כי הקהל שלהם יושב בדיוק כאן. אל מול הטקסטים האלו?
שלום מיטל שרון
מה המייל העדכני שלך?
רוצה לשלוח אליך משהו
תודה.
חבל שחלקנו שומעים על זה רק עכשיו, בפוסט-מורטם.
אולי אם הייתם משקיעים (יותר?) באיסוף קהל-מעוניינים מראש, ואולי גם קהל-מצהירים-שמוכנים-עקרונית-לשלם-על-התוכן-שלכם (כמו מה שמיברג מנסה לעשות בימים אלו — וכן, אני למשל כבר הבטחתי לו שאני מוכן לשלם), היה אפשר להרים את זה?
בלי קשר, גם אני מחניק בליבי כבר למעלה משנתיים רמצים עיקשים של יוזמה להקים מגזין כמו אצל הגויים, כשהמודל הוא משהו בין הניו-יורקר לאטלנטיק מנת'לי.
ליעד, בדיוק זה! המסקנה היא בלתי נמנעת עד כדי שיגעון. וזה מקומם כל-כך, שאתה חייב להוכיח שהיא שגויה.
דולי, תודה
שושי, כן זה היה פוסט החשיפה הגדולה שלו
יובל, בדיוק בגלל שאין תרבות מגזינים רצינית צריך לעשות מגזינים. זה יופי של דבר, מגזין, כשהוא עשוי כמו שצריך.
עידן, יש שתיים וחצי בעיות עם האינטרנט: הראשונה היא שלא באמת עושים ממנו כסף. לא כל עוד אתה לא מגיע למספר כניסות גבוה נורא יחסית לארץ. משהו שיש בערך 10 אתרים כאלו בישראל. השנייה היא עיצוב. שהוא מוגבל באינטרנט. החצי, שהיא בעיה שלא הגענו להסכמה עליה בין ארבעתנו, זה יכולת הקריאה באינטרנט. אני, באופן אישי, צריכה לרצות נורא נורא לקרוא כתבה, כדי לצלוח 3,000 מילה רצופות באינטרנט. אני עושה את זה בלי בעיה בכל מגזין מודפס. רוני ואיתמר חולקים עליי בעניין הזה. אבל כן, יוצא שהפרינט הוא ג'ונגל חסר רחמים.
אסתי, תודה תודה. כמו שאמרתי לעידן, אני עדיין מתקשה להאמין שמישהו עושה מספיק כסף באינטרנט הישראלי כדי להחזיק מערכת עיתון כמו שצריך.
אריאלה, היי! meitalsha ב-gmail.com
ברטוב, אני סקפטית מאד גם לגבי הניסיון של מיברג. אבל כן, זה משהו שלא חשבנו עליו. בנוגע לרמצים, אני חושבת שרק צריך ניסיון אחד שיעבוד, כדי שכולנו נוכל לכתוב בו מדי פעם. אז לך על זה!
עידן, לגבי האינטרנט: עלויות ההדפסה וההפצה היו ללא ספק העלויות הרציניות ביותר של המגזין. אבל אנחנו ניסינו לעשות שני דברים: מגזין איכותי ש*משלם לכותביו*. הרשת פשוט לא מכסה את העלויות של המטרה השניה.
יתכן שהייתם צריכים לחכות שנתיים-שלוש ואז עשות את מגזין הקינדל הישראלי הראשון, כזה שאפשר לקרוא בו כתבות ארוכות, שאין לו עלויות הפצה ושיש דרכים חדשות ומרגשות לעשות ממנו כסף.
ערן, נכון! ואנחנו עוד נעשה את זה.