ככה זה

הייתי בהפגנת השמאל בשבת. הלכתי עם אלפי אנשים וצעקתי סיסמאות עד אין גרון. בהתחלה הרגשתי טיפשי. אחר כך פחות.

[]

אתמול ביקשו ממני לכתוב על השתקפות המלחמה ברשת. לא רציתי. כתבתי. הכתבה עלתה. כצפוי, חתכו ממנה את שתי הפסקאות הראשונות:

ביום שבת, בין אלפי מפגיני השמאל הצועדים, מישהו התחיל לצעוק "פלשו לעזה". הצעקה עברה בין איי המפגינים, נצעקת לאחור, עד שכולם שמעו. אף אחד לא ידע מי צעק בפעם הראשונה, ואף אחד לא ידע עד כמה זה נכון. אבל הצעקה עברה, ממפגין למפגין. חלקם בכו. חלקם קראו סיסמאות ביתר שאת, בזעם. מאוחר יותר הם חזרו הביתה, פתחו טלוויזיה, וגילו שאכן, צה"ל פלש.

כך, בערך, נראית גם הרשת בימים האחרונים. היסטוריונים מכנים זאת "עיוורון שוחה" – חיילים שמכירים את המלחמה רק מתוך השוחה הקטנה שלהם. הם היו שם, אבל כל מה שיש להם בידיים הוא אנקדוטה, רסיס מפאזל. מי שחשב שתוכן הגולשים יוכל לספק לו את כל החדשות האלטרנטיביות על המלחמה, יגלה במהירות שלגולשים אין הרבה מה להציע. המון שוחות, ובלי מפה שתחבר ביניהן.

את שאר הטקסט חתכו בכותרות משנה. אבל שאר הטקסט לא חשוב.

[]

כאשר הלכתי להפגנה, כבר הייתי די בטוח בהתנגדותי למלחמה. די, לא לגמרי. הלכתי כי ראוי היה ללכת. כלומר, עבורי היה ראוי. אם אינך בטוח, עזור לאלו שזקוקים לך יותר. לא הסכמתי על כל סיסמה. איני חושב שכל חייל הוא פושע מלחמה. איני בטוח אם ברק הוא פושע מלחמה. סיסמאות מגוחכות. פוליטיקה גרועה, של אנשים שאינם מאמינים עוד שביכולתם להשפיע.

בזתי גם לסיסמאות אחרות. "בעזה ושדרות ילדים רוצים לחיות," היא סיסמה טובה, אך לא לישראל. ידעתי איך יראו אותנו, יפי הנפש, אלו שהתעטפו בדגלי ישראל בצד, שחושבים שכדאי לשלול מאיתנו אזרחות. ושנאתי את הדגלים האדומים, וריחמתי קצת על הבחור ההוא שהניף דגל של צ'ה גווארה. והרגשתי קצת כמו במסיבת כיתה ביסודי או באיזו גרסה תיכונית של מסיבות כיתה. כלומר, הרגשתי קטן.

[]

זה טוב, להרגיש ככה. בישראל מצפים ממך להחזיק בפתרון. בכדי שתהיה ראוי לעמדה פוליטית, עליך לשחק את נהג המושב האחורי – לדעת לאן אתה, לו היית, רוצה לכוון את הספינה. זה גם חשוב, אני מניח, אבל מטעה. כי אני לא קברניט, ואני לא רוצה להיות. ואין לי פתרון, ואולי החיפוש אחר פתרון הוא מוטעה מיסודו. פתרון, אמר לי היום רועי, מניח שדברים מסתיימים. אבל דבר לא נגמר לעולם. אין פתרונות, יש תהליכים.

אני לא קברניט. אני איש. קטן. כדאי לזכור את זה. הפתרונות היחידים שאני יכול לאמץ אינם מדיניים, הם אישיים. עבורי, אין אנחנו והם. יש רק אני והם. והם אלה כולם, כולכם, בשני הצדדים. זה משחרר. כאשר אני מביט בכם, אני רואה חבורות של מטורפים, אוחזים זה בזה באחיזת חנק, מסלימים זה את זה. עד דם. והשאלה היחידה שנותרת היא מה אני יכול לעשות. אז הפגנה.

[]

כדאי לקרוא פרשנויות זרות למצב כאן. האמריקאים יסבירו לכם את החמאס ואת "הרחוב הפלסטיני", ואת הממשלה ו"הרחוב הישראלי". הם יגידו לכם, בצדק, שהחמאס מכוער ונורא, וממשלת ישראל טיפשה וחסרת מעוף. אבל חלקם גם יאמרו דברים נוספים. הם יספרו לכם שלחברי הממשלה יש אינטרס לצאת למלחמה, אך הוא קיים גם במהופך – אם לא יצאו למלחמה, הם יפסידו כל בחירות. המצב בישראל הגיע לכך שראש ממשלה חייב מלחמה כדי לשרוד. בזאת, אגב, אשמים גם הפלסטינים.

הם יגידו לכם גם שהחמאס לא יכול לשבת בשקט בזמן מצור, מבלי להינזק פוליטית. בזאת, אגב, אשמים גם הישראלים. והם יגידו לכם שהמלחמה הזו לא תשנה כלום, אבל היא מלחמת אין ברירה. אין ברירה אלא להילחם, כי כולם רוצים.

ואני, שלא רוצה, יכול להפגין. זה לא פתרון. זה לא יעצור את המלחמה. אבל אולי זה גמגום לכיוון של תהליך. ואולי לא.

[]

אולי אני טועה. אולי כדאי להילחם. אבל אם טעיתי, לא היה כאן זדון. ואם טעו חברי, שלצידם הלכתי, לא מזדון הם טעו.

[]

ואני מאמין שגם אתם, שהכיתם מפגינים, לא מזדון עשיתם זאת. אולי ראיתם כל יום כיצד מפגיזים את תושבי שדרות, וחשבתם שאנו מפגינים למען ילדי עזה.

[]

הרגשתי קטן בהפגנה. לו הייתי מארגן אותה, היא היתה נראית אחרת. מישהי שאלה למה ההפגנות הללו לא יכולות אף פעם להיות שקטות. ככה. כי לו היו מורים על הפגנה שקטה, היינו מקבלים גוש אנשים גדול ומהמהם. כי אי אפשר לשלוט על הכל, גם אם אתה המארגן. מי אני שאומר לפלסטיני לוותר על דגלי פלסטין? אני יודע שזה מזיק לנו פוליטית, אבל מי אני? ומי אני שאומר לחד"ש לוותר על הדגלים האדומים? ככה זה.

[]

נסו פעם לוותר על ההנהגה המדומיינת, לוותר על החיפוש אחר פתרון או סוף או תכלית. רק לראות את גלגלי השיניים של העולם, מתנדנדים לבד. פתאום דברים נעשים ברורים. אם תפגינו בעד המלחמה, חשבו על המשכיה. חשבו כיצד פוליטיקאי ישראלי יצדיק יציאה מעזה, וכמה חודשים ידרשו עד שנראה שם את ההתנחלויות הראשונות. חשבו על זה כאילו זה אינו תלוי בכם, ותראו לאן הדברים יובילו. ואם תפגינו נגד המלחמה, ראו כיצד יקברו את הידיעה בעמוד 13, וכיצד תתויגו, למרות הכוונות, למרות מה שאמרתם. ואם אתם הולכים להפגין, דעו שלא תשלטו בכל דגל, ולא בכל הינף סיסמה. כי ככה זה. אלה אתם, ואלה הם.

[]

וזו גם התשובה למי ששאל על למה לא הפגנו למען תושבי שדרות. הפגנו – בכל הפגנה נגד הכיבוש. למה לא הפגנו "למען תושבי שדרות", ספציפית? כי ידענו מה תחשבו שאנו דורשים – מלחמה נוספת. כי גלגלי העולם זזים מאליהם. ואלא אם אתם מוכנים לתת יותר, להקריב באמת, כך הם גם יזוזו לעד.

הפוסט התפרסם גם בחברים של ג'ורג'

22 תגובות “ככה זה”

  1. אחת הבעיות שיש לאנשים עם פעילות פוליטית – אפילו פעילות בזעיר-אנפין כמו ללכת להפגנות – היא, כפי שאמרת, הציפיה לפתרון. ההרגשה שאם ההפגנה לא תפתור אף בעיה -ובינינו, היא לא תפתור אף בעיה – אז היא מיותרת, ואין טעם לטרוח. ומסקנה שעולה מההודעה שלך כאן היא שלא כל פעולה חייבת להצליח, ולא כל פעולה חייבת לפתור הכל. לפעמים אתה עושה משהו כי אתה חושב שהוא נכון. וכי צריך לעשות אותו, גם אם הוא לא יעלים אף טיל. אני לא יכול לפתור את הבעיה של ישראל או של הפלסטינים. אבל זו לא סיבה לא לעשות כלום.

  2. אכן. אנחנו חיים בלחץ, מאמינים שכל פעולה צריכה להביא תוצאות מיידיות, כי עוד מעט יום הדין. זה לא כך. ולפעמים אתה יכול להיות פיון בפעולה שתזיז לכיוון הנכון או שתמחה נגד הכיוון הלא נכון. זה לא הרבה, אבל זה משהו. וצריך לעשות אותו.

  3. למען הדיוק ההסטורי, זו ששאלה למה אין הפגנות שקטות היא ז'ניה.
    זו יופי של מחשבה, המחשבה שלא כל מעשה מחזיק בקצהו פתרון.
    ולמרות הכל, ולמרות שהפגנתי, אני שונאת הפגנות.

  4. תודה איתמר, ככה פחות או יותר גם אני הרגשתי בהפגנה הזאת.
    אני רוצה לומר משהו בקשר להערה של אבנר קשתן, "לפעמים אתה עושה משהו כי אתה חושב שהוא נכון. וכי צריך לעשות אותו, גם אם הוא לא יעלים אף טיל" – באופן אבסורדי זה פחות או יותר מה שאני שומעת בשבוע האחרון מתומכי המלחמה, שאומרים לי "אז מה את רוצה, שלא נעשה כלום?". אני הלכתי להפגנה כי אם הברירה היא בין לעשות מעשה שיהרוג עשרות ילדים ויפצע מאות לבין לא לעשות כלום, אז אני בהחלט בעד לא לעשות כלום, ובשביל זה אני מוכנה להפגין גם תחת ססמאות שעושות לי עור ברווז. אבל אני גם חושבת שצריך למצוא איזושהי דרך לדבר על הדברים האלה בשפה שיש בה יותר אופציות מאשר א. להיות רוצח ו-ב. לצעוק על השני שהוא רוצח. הפוסט הזה הוא התחלה של גישוש לקראת השפה הזאת, וכנראה גם הפוסט האחרון של אקס. (http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261962&blogcode=10364370)

  5. זו ששאלה/ז'ניה (you cover is blown!):
    יש הבדל תהומי, לדעתי, בין "לעשות משהו רק כי זה הדבר הנכון לעשות" לבין "לעשות משהו, אפילו אם זה לא דבר נכון לעשות". אני לא קורא כאן לג'סטות חסרות סיכוי. אני קורא לפעולה ע"פ ציווי מוסרי גם בלי תוחלת תועלתנית.

  6. אני הלכתי להפגין לא למרות הדמיון בין ההיגיון ההפגנתי להיגיון המלחמתי, אלא בגללו.
    יכול להיות שהמלחמה פורצת בגלל שמסתובבות באוויר יותר מדי אנרגיות מלחמתיות שלא מצליחות לקבל ביטוי. ואז אולי כדי להפסיק אותה סופסוף אנחנו חייבים למצוא דרכים נכונות לבטא את האנרגיות המלחמתיות שלנו.

  7. דווקא בתור מי שהשתתף בהרבה הפגנות של מה שמכונה בארץ השמאל הרדיקלי, אני חייב לציין שהסיסמאות שנשמעות בהפגנות ההתנגדות למלחמה הן ססמאות מעודדות. לשמוע אנשים צועקים בכל מבטא אפשרי "בעזה ושדרות ילדים רוצים לחיות" או "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" נותן תקווה בתוך החברה הישראלית למשהו אחר, וזה המקור של ההפגנות הללו :תקווה. המלחמה מנוהלת על ידי אנשים חסרי תקווה על ידי אנשים שמצהירים שאין עם מי לדבר (אלו שהם כן מוכנים להדבר איתם הם אותם אנשים שכשהם היו בשילטון הם טענו נגדם שאי אפשר לדבר איתם זה מן משוואה רקורסית שכזאת). ודאי שאינני מסכים עם כל מה שנאמר בהפגנות האלו אך איפה ישנן תנועות פוליטיות שאסכים עם כל מה שהן אומרות? אני מוכן "לספוג" את הדגלים האדומים סביבי כי יש לי הרבה יותר במשותף איתם מעם אותם לאומנים עטופי דגלי ישראל הדוגלים באלימות ולא רק במישור המדיני.

  8. פוסט מעורר הזדהות עמוקה. כבר שבוע שאני מסתובב בתחושה שהייתי צועק "לא", אבל על הצעקה הזו יש חוזה התחייבות ארוך משל חברה סלולרית. כלומר – כל מה שאני יכול להגיד ישמש בהכרח נגדי, כי המציאות (הפוליטיקה), בסופו של דבר, מתנהלת נגדנו. מי זה נגדנו? לא עכשיו.
    מה האבסורד? המון אנשים נגד המלחמה הזו. אנשים שבאמת לא ציפיתי מהם. רק שכולם בתחושה הזו. זה אותו יאוש שמתלווה לשאלה "למי להצביע".

    והכי גרוע – נמאס לי באופן רשמי מללכת להפגנות. דוקטור, האם אני מזדקן?

  9. #
    חשוב לי להוסיף עוד משהו:
    אחת התגובות שהייתי צריכה לספוג מאנשים ביחס להשתתפותי בהפגנה, אקט שלטענתם הוא סוג של בגידה, היא שהשמאל (הסהרורי)מציע התנגדות למלחמה באופן ילדותי, בלי להציע פתרון אחר/ אלטרנטיבה. אני חושבת שאתה צודק ביחס ללגיטמיות של פעולה גם אם היא אינה מציעה מערכת שלמה של פתרון סופי ומוחלט, אבל חשוב לי להדגיש שלא רק מי שמתנגד למלחמה ניצב בעמדה הזאת. מלחמה בעזה גם היא לא מציעה פתרון חלופי למצב היום, לא, ה"מבצע" הזה לא מעמיד שום "אלטרנטיבה". קשה לי להאמין שמישהו מסוגל לטעון ברצינות שכמה ימים (או שבועות, או חודשים, לא מוכנה להמר על יותר) וכמה מאות הרוגים (עשרות אצלנו, השאר אצלם) יגרמו פתאום למהפך (כפי שניסח זאת ג' "החמאס יבין שזה לא עובד להם בכוח").
    #
    וחוצמזה בקטנה:
    יא אללה, יש משהו מאוד מוזר בהפגנה ( ובלצעוק בהפגנה). נראה לי שגם אני הרגשתי בשבת נבוכה-כמו-במסיבת-כיתה-ביסודי (שבורחים בה אל הבמביסלי, או אל נובלס וערק אם את ביסודי של קיבוצניקים). אני שותפה לחלוטין לתחושה שיש איזשהו הרף שבו כל אחד מהמפגינים, כמו הכדורגלן הפילוסוף (http://www.youtube.com/watch?v=xzt3wiMyWDI) שואל את עצמו: למה נעליים עם פקקים?! למה האיש הזה מחזיק דגל?!
    (למה דווקא אדום? למה לפרופסור שלי יש מגאפון? ולמה "ילדות רוצות לחיות"? מה, אימהות לא רוצות לחיות?)
    #
    או הו, איזו תגובה ארוכה. דוקטור ינון, גם אני מזדקנת.

  10. מורה הזן ד.ט. סוזוקי נשאל בראיון: האם אתה חושב שמשתלם להיות טוב?
    האם אדם טוב הוא אדם שמח?
    תשובתו: כל עוד אתה חושב שישלמו לך בשביל להיות טוב, זה לא טוב.

  11. אני חשה צורך להגיב על אף שטרם קראתי את כל התגובות האחרות ועל אף (ובעצם בגלל) שטרם גיבשתי דעה נחרצת בנושא המלחמה הנוכחית. אני מגיבה כדי להגיד לך תודה על שביטאת תחושות מסוימות של התלבטות על גבול חוסר האונים שאני סבורה שרבים (ומן הסתם אני ביניהם) חשים. ביטאת את תחושותיי לנוכח ההפגנות שראיתי, שעל סיפן עמדתי, ולא הייתי בטוחה. נראה כאילו הצורך להציג פתרון נחרץ ודעה נחרצת שאפשר לצעוק או להכות החוצה משתק לפעמים.
    עכשיו אני אלך לקרוא שוב ולחשוב שוב יותר לעומק על הדברים והשלכותיהם על החלטתי לתמוך/ להתנגד באופן הפגנתי.

  12. אכן בעייתית, הדרישה הזאת לתת פתרון אחר, שמגיעה מכל מי שמתעצבן שאתה נגד המלחמה. התשובה בעיני היא שבכל מה שנוגע למלחמה אני מפסיק להיות פרגמטי. לא מעניין אותי טיעונים בעד, טיעונים נגד, שיקולים אסטרטגיים, למי מגיע יותר ומי צודק פחות.
    כל מי שנותן דוגמאות ממלחמת העולם השניה בשביל להצדיק מלחמות שוכח שהעולם אחריה חשב שזו תהיה המלחמה שלאחריה לא יעיזו יותר לעשות מלחמות. גם אם הוא טעה קשות, זה לא עושה את המסקנה הזאת לפחות הגיונית. כל עוד לא יוכיחו לי שהורגים (הורגים, לא תוקפים, לא מאיימים, אפילו לא זורקים 10 קסאמים ביום) מאות ואלפים, ואני צריך להרוג מספר דומה בשביל למנוע זאת, אין שום סיבה להתחיל לחשוב בצורה הגיונית על טיעונים בעד\נגד המלחמה.
    וכן, התנאים של המלחמה הנוכחית הם קלים מספיק בשביל שיהיה אפשר לומר שזו מלחמה שניתן להתנגד אליה בלי לחשוב פעמיים, רק מתוך ההתנהלות העיוורת שמתנגדת למלחמות (או לפחות לכאלה שאנו יזמנו וביכולתנו להפסיק אם רק נחליט כך).
    אז אני מניח שזהו הלך הרוח שאחרים קוראים לו "יפות נפש" או "סהרוריות", אך אפילו מתוך שיקול קר ומחושב, זוהי האידיאולוגיה ההגיונית היחידה שניתן להחזיק בה. כל תמיכה במלחמה כלשהי, בוודאי שבאזור הזה, היא רק צעד נוסף בדרך למלחמה הגדולה, זאת שבאמת תסיים את כל המלחמות האחרות, יחד עם כל מה שאנחנו מכירים.

  13. שלא כבדרך כלל, הכתיבה הזו היא כתיבת אצבעות. הראש הרי עמד יפה על כל הסיבות להרפות: הפוסט מעט ישן; כל הדברים כולם נאמרו בו בדיוק רב ומתוך מידה נכונה של ספק; ואתה מנגד אין לך חידוש גדול לחדש, וגם לא את תנופת הסער והפרץ; ובעיקר, האמת ניתנה להיאמר, זה אינו מגרש המשחקים שלך ומי יערוב שתיטיב לעמוד בכלליו, שלא לדבר על הסיכון לשיפוע גבות והתמהת לבבות בשאלה מי האורח הבלתי קרוא.

    ובכל זאת, האצבעות עושות בזמני ובכבודי כבשלהם. או כפי שפעם פתח ציון אמיר את תגובתו לדרישה של הרסגור ממרשו קצב 'להתאבד או לפחות להתפטר', "פטור בלא כלום אי אפשר". זו המסגרת הראשונה בה נתקלתי שמתקיים בה דיון אקטואלי שאינו כלוא בד' אמות הקלישאה, שנשמעים בה אנשים ולא שלטי חוצות. זה גם מה שהדהיר אותי מעל ההסתייגויות שבפומביות, אני מניח. אין לי מסקנה יוקדת לחרוץ, אלא רצון לא לגמרי אופייני ולא לגמרי מנומק לקחת חלק.

    התגובה הרפלקסיבית שלי לפוסט שלך הייתה זהה לתגובה שלי לכל עיסוק הקודם בעזה: “אהההההההה!!!" (שזו אגב תהיה יום אחד הכותרת הראשית בשלושת העיתונים). כן, אותו סך אינסופי שנהוג לאגד תחת השם "התקשורת" מכתיב ומעצב מציאות בלתי מנוצחת בה כל מלה באשר היא, כמעט, מנציחה אותה ואת גבולותיה.

    ועד כה פניתי ל'ברח' ולא ל'הילחם'. בסופו של חשבון, הבחירה להיות מושפע, להתמסר לטוקבקים, להיכנס בשיחות, להוציא זמן מול המרקע, לסנגר ולקטרג, היא במובן מסוים הבחירה בחיוניות. התנהגות בלתי תקינה כתגובה להתנהגות בלתי תקינה היא די תקינה (פרנקל?). הפוסט שלך, בקריאתו תגר על הנרפות והאביכות, החזיר אותי קצת לשם רגשית, או ליתר דיוק בהצטרפות לחלוחית של רגש לסקירת העובדות השיטתית (ממנה לא באמת אפשר להימנע, אני ואני מניח שכולנו נחשפים לדיווחים עד אחרונת נקבוביותנו).

    אבל קראתי פעם ועוד פעם, ובתוגת ההנהון הכללית ניבעו חריצי שאלות, אני לא יכול שלא לתהות: מה אתה מציע?

    כמובן, אני ער להוראה המשתקת הלעומתית בה מובא הצירוף הזה על פי רוב. לא לשם אני מכוון. ה"מה אתה מציע" הרטורי וסותם-הגולל הוא רע ביותר, כי הוא תמיד שולח אל מדבר כלשהו: או אל תשובה חד ממדית לא פחות (“להרוג אותם!”, “לא לטבוחו בהם מהאוויר בתור התחלה!"), שבאירוניה משהו מבטאת בדיוק את מה שאותו דובר לא מציע; או אל שתיקה אומרת ייאוש, שנתפסת כהודאה בכך שאין מה לעשות, שלנשאל אכן אין מה להציע וכל מגדל הקלפים המרקסיסטי/פציפיסטי/מכביסטי שלו קרס.

    אני מתכוון לפשט, לשאלה ללא תוכחה שתשובתה מיועדת לגוף ראשון או שני, ולא למדינה. כי נראה שרוח הדברים מכוונת לאף על פי כן ברנרי (הרי חרף הספקות אל ההפגנה הלכת "כי ראוי”), אבל אי אפשר להימלט מנימת ההסכנה עם המצב, עם מסלולם של גלגלי השיניים. אם עולם כמנהגו נוהג ולעולם תקוטלג כמפגין אנטי-ישראלי, מתחת למאפרתו של בוקי נאה ומעל מבצעי מגה-בול, ועוד לפני כן תיאלץ לעמוד תחת דגלים לא לך וקריאות שלא היית קורא, מהו הערך שהניע אותך ללכת בכל זאת? הרי אותה עזרה לאלו שזקוקים לה, לבטוחים בצדקתם, היא עזרה ערכית ולא ממשית. כמה משפיעה הימצאותם של כך וכך הקילוגרמים שאתה שוקל גופא בהפגנה? זו עזרה מתוך הזדהות רעיונית, ואני שואל, אם הכל צפוי מראש והרשות נתונה, שלא אי הנחת מכל ההסתעפויות עליהן אין לך שליטה, מה בכל זאת מטה את הכף לטובת ההשתתפות, ממה עשוי אותו "ראוי”?

  14. תודה לתודות.
    ולזו ששאלה: משום מה, הרסס של אקס לא התעדכן לי כבר מלא זמן. אלך לקרוא. ולגבי שפה, נראה לי שקרן התחילה יפה. זה נשמע רע, לדבר על שפה. אבל אני כבר לא יודע מה עוד יש לומר.
    חנן: אני חושש לשאול, אבל – ?
    בעז: זה נותן תקווה, אבל אני לא בטוח שזה משפיע. ולגבי השאר, כן.
    ינון: :(
    עלמה: כן. נכון.
    איתי: מה שקרן אמרה. אבל זה מפחיד, לא? כלומר, גם לריאל-פוליטיק יש היגיון. איך נסוגנו לתחומי המוסר בלבד?
    יונתן: אין הסכנה כאן. אבל אני לא בטוח שאני יכול לנסח תשובה עכשיו. כלומר, אני לא בטוח שאני יודע איך לומר את מה שיש לי לומר, אם יש לי לומר. אז אנסה אחר כך, ברשותך.

  15. לא רק שיש שם היגיון, במקרים רבים זוהי ההשקפה ההגיונית היחידה, אני רק אומר שבמקרים שמדובר בצורה ישירה בחיי אדם היא מאבדת את התוקף שלה, ואז צריך לבחור בין הומניזם לבין כל מה שמוכן לוותר על חיי אדם למען מטרה גדולה יותר (הקונוטציות הפשיסטיות במקומן, פשוט משום שזהו ההמשך הגיוני היחיד של השקפה כזאת).
    אם הבנתי את הכוונה שלך נכון ב"איך נסוגנו לתחומי המוסר" אזי זה מכיוון שעל התרחשויות ספציפיות ניתן (ולמעשה קל מאוד) להתווכח. ברגע שאומרים שחיי אדם חשובים "עד ש" או "אבל לא במקום זה וזה" תמיד יהיה ניתן למצוא את הנסיבות המקלות. לכן הדיון צריך לחזור לרמה המופשטת ביותר, לעובדה שמדובר בהתנגשות בין אידיאולוגיות בסיסיות מאוד שלא ניתן ליישב ביניהן – הומניזם, והומניזם עם סייגים (בהנחה שאנו לא באמת לוקחים ברצינות את כל אלה שמציעים לשטח את עזה וכיו"ב). בשביל לסייג קצת את הפציפיזם העיוור שעולה מתפיסה כזאת הבאתי את מלחמת העולם השניה כדוגמה לנסיבות מקלות שגם הומניסט יכול להסכים איתם (הבעיה עולה באמת כשאנו מסכימים שמלחמות למיגור משטרים פשיסטיים הן מוצדקות, ואז כמעט כל אחת, לרבות זאת הנוכחית, יכולה להיחשב ככזו).

    אבל כן, לאחר שמבססים את המוסריות הבסיסית צריך לראות כיצד מיישמים אותה הלכה למעשה בשטח, וכאן ההומניסט מרגיש חסר אונים ובלי פתרון חד משמעי וריאליסטי, ואלה הרגעים שבהם אתה תוהה האם גם האידיאולוגיה היחידה שאתה איכשהו מחזיק בה (כבנאדם אנטי-אידיאולוגי ברוב התחומים האחרים) אינה שווה לקליפת השום.
    למרבה המזל\הצער, הדברים שמתחוללים כרגע הם כל כך הפוכים מכל סוג של הומניזם, שניתן עדיין למחות עליהם בצורה עיוורת ובלתי-אפולוגטית. התחומים האפורים שאפשר להתפלפל עליהם נוטים להיעלם כשמספרי ההרוגים נמדדים במספרים תלת-ספרתיים ויותר.
    במלחמה כמו זאת נדמה לי שלשאול מהם הטיעונים המבוססים והמורכבים לעצירתה, משולה למכבי אש שדורשים ממך לשכנע אותם למה לכבות את הבית שנשרף ברגע זה מול עיניהם.

  16. במדעי המדינה תמיד יהיו נסיבות מקלות. ראש ממשלה תמיד יאלץ לבחור בין הרג להרג, בין אינטרס פוליטי לאינטרס מדיני. ולא תמיד הבחירה הזו היא קלה ובינארית. לפעמים צריך להקריב אינטרס מדיני לשם אינטרס פוליטי, וזה בסדר. בשלטון ניתן לעשות יותר מאשר באופוזיציה. הבעיה, מבחינתי, מתחילה כאשר אנו, שאיננו בשילטון, מקבלים על עצמנו בקלות כזו את השיקולים האלה. אלו שיקולים חשובים, אך לא לכולנו, לא בכל מצב.

    והבעיה השניה היא מה שמתמצה בפוסט של קרן. כלומר, למה תמיד אנו נסוגים לילדים הרוגים? אני לא צריך להציג פיתרון על כדי לדעת שאני מתנגד למלחמה. אבל אני מצפה שדרכים מסוימות יותוו על ידי האנשים שלהם אצביע. ואני מצפה שהאנשים הללו יארזו את הפתרונות הנ"ל באריזה שתקסום גם לשאר הציבור. וכאן "הציבור פאשיסטי" לא מקובל עלי. ראשית, הטענה הזו אינה מדויקת. שנית, היא לא רלוונטית. פוליטיקאים צריכים להשפיע, לא להתלונן על הקושי.

    יונתן: להפגנות יש חשיבות. לפני שאתה הולך להפגנה, אתה לא יודע כמה יבואו. אתה לא יודע אם תהיה אחד מחמישה או אחד מעשרת אלפים. בדרך כלל. ולעשרת אלפים יש כוח, גם אם הוא לא נגלה לעין בהחלטה הפוליטית הבאה. על הפגנות מדברים (מ.ש.ל.), הפגנות מייצרות נראוּת והפגנות מתפקדות גם על תקן גיבושון.

    אבל מה שמטה את הכף, מבחינתי, הוא לטעון לשם העמדה שלא נטענה. זה ראוי גם אם זה לא פרקטי, במיוחד כשמדובר בהרג. וכשאני אומר זאת, אני נכנס ללופ, כי קשה להסביר איך זה ראוי אם זה לא פרקטי. כל טיעון שאביא יסתור זאת, שכן הוא יהיה פרקטי. אנסה הפוך: לא ראוי שלא לבוא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>