כשכותבת פאנפיקים בוחרת לספר את היצירה שלה, את חוויית העצמי שלה – את הטראומה שלה אפילו – באמצעות קול גברי, היא בעצם עושה שני דברים:

קודם כל, היא מרחיקה בינה לבין התכנים שמתוארים בטקסט. היא יוצרת חיִץ נוסף (לבד מזה שכבר קיים כתוצאה מהבחירה לכתוב פאנפיק ולא סיפור מקורי) בינה לבין הסיפור שהיא מספרת.

שנית, באופן פרדוקסלי, היא מקרבת אליה את התכנים שמתוארים בטקסט. היא יוצרת גשר מעל הכלא-ללא-קירות של החוויה הנשית, ומשתמשת בקול הגברי כשופר.

אישה שכותבת סלאש בעצם עושה לחוויות שלה אוניברסליזציה. מה שהיא אומרת בעקיפין זה: האירועים הם לא "אירועים" נשיים או "התרחשויות" נשיות שיכולות לקרות רק לאישה או רק בקונטקסט מגדרי. אלה לא תכנים של אישה מול העולם או אישה מול גבר. אלה חוויות אוניברסאליות. הסובייקט הנשי/ החוויות של הסובייקט הנשי/ תפיסת העולם הנשית – הם הם שעומדים במרכז ההוויה ובמרכז הסיפור.

נשמע לכם כמו פרדוקס? אתם לא טועים, ואגיע לזה בהמשך. בינתיים, כמה מילים על האופן שבו סלאש מתייחס לחוויה הנשית ומפרק אותה לגורמים.

כמו בכל סוגה ספרותית שמהווה אמירה עקיפה על מציאות קיימת – למשל: מדע בדיוני, למשל: פנטזיה – גם בסלאש ישנן רמות שונות של מפורשות. ברשת וגם בפאנזינים תוכלו למצוא סלאשים שמתעסקים בחוויה הנשית החל בצורה הסובטילית ביותר וכלה באופן המפורש ביותר. דרגת המפורשות של הסיפורים האלה, כמו גם הניסיון שלהם להתייחס אל המקור או אל החוויה הנשית האותנטית, משתנה בהתאם ליחס בין הפרוטגוניסט הגברי לחוויה הנשית. כלומר, עולם הפאנפיקים מקיים במקביל מספר זירות ספרותיות שבאמצעותן יכולים הגיבורים הגברים להתנסות בחוויה נשית מבלי "לסכן" מבחינת הכותבת או הקוראת את גבריותם. הזירות כדלקמן, ע"פ רמת המפורשות שלהן:

1. חוויות נשיות שעוברות אך ורק על נשים. לדוגמה: MPRG (קיצור של male pregnancy). פאנפיק שבו גיבור הסיפור נכנס להיריון.

2. פאנפיקשן כעולם בועה. פאנפיק וסצנת הפאנפיקים כמקום שבו ניתן להחיל את החוויה המגדרית הנשית ואת האינטרקציה הבין-מגדרית על גיבור גברי. לדוגמה: פאנפיק שבו יש גיבור אחד מקבל את תפקיד האקטיבי בקשר (הדואג, המגונן, המפרנס, החודר, וכולי), והגיבור השני מקבל את תפקיד הפאסיבי (הצד החלש, הנתמך, הרגיש, שמתפקד על תקן העלמה-במצוקה, הנחדר).

3. פאנפיק ששואל אך ורק סיטואציות תלויות-מגדר. למשל: אבדן הבתולים הרקטאליים של הגיבור, שכמעט תמיד יהיה פחות "מנוסה" מהצד השני.

אם תרשו לי, כמה מקרי מבחן.

I

A Life More Ordinary, מאת Lexin הוא מקרה קלאסי של MPRG. ההגדרה לMPRG בקיצור מקוצר: סיפור שבו בו דמות גברית נכנסת להיריון. הMPRG יכול להיות מרומז (לדוג`: הגיבור הוא בנם הביולוגי של שני גברים) או מפורט (לדוג`: הגיבור הוא הרמפרודיט ונכנס להיריון לאחר ששכב עם אהובו).

A Life More Ordinary תחילתו בנבואה: יורשו של מרלין עתיד להיוולד מחדש ועל הוריו להתאחד על מנת להביא אותו לעולם. מי יהיו הוריו? זאת קובע כדור בדולח מסתורי בשם The Orb of Light.

סנייפ, באופן טבעי, מגיב לבשורה בחוסר-התלהבות בולט. "אל תצפה ממני לשתף פעולה אם אשתי העתידית היא גריינג'ר או באלסטרוד."

"אלו לא גריינג'ר או באלסטרוד."

"גם לא מקגונגל," מוסיף סנייפ בקור. "היא זקנה מכדי להביא ילדים."

"זו גם לא מקגונגל," אומר דמבלדור.

סנייפ מאיץ בו.

"בן הזוג שלך," אומר דמבלדור בזהירות, "הוא פוטר."

A Life More Ordinary הוא שילוב בין MPRG (תמה ייחודית למדיום) לבין 3arranged marriage (תמה שאולה מז'אנר הרומן הרומנטי). כלומר, הוא מתחלק בין שני מוקדים עיקריים שיוצרים את עיקר הדרמה העלילתית והבינאישית. כחלק מהדרמה הזו, אנו מגלים עוד בתחילת העלילה שסנייפ, הודות לניסוייו האכזריים של וולדמורט, נושא בגופו מערכת רבייה נשית. ברִחמו (שהוצא מגופה של נערה מוגלגית) יגדל העובר ויתפתח.

הארי וסנייפ נכפים האחד לחברת השני. איש מהם לא רוצה בקשר, איש מהם לא מחבב את רעהו. שניהם, לצורך העניין, מעדיפים את בנות המין היפה. עבור סנייפ, הארי איננו יותר מנער חצוף, בנו של האדם ששלח אותו למותו. עבור הארי, סנייפ הוא המורה שהתנכל לו משך כל שנות לימודיו בהוגוורטס, ללא תירוץ מספק להוציא איבה נושנה לאביו. עכשיו הם צריכים להנשא ולהביא ילד לעולם. WTF?!

A Life More Ordinary נכתב, לענייננו, לאחר יציאת הספר הרביעי ("הארי פוטר וגביע האש"). הוא נכתב לפני סצנת ההגיגית4, לפני רציחתו של דמבלדור או האלוזיות לרומן בין סנייפ ולילי אוונס. הקשר בין סנייפ להארי נדמה באותם ימים (01-02) קלוש מתמיד. Lexin, עבור אלה מכם המתעניינים בהיסטוריית הסלאש הפוטריסטי, הייתה בין הראשונות שהסלישו בין סנייפ להארי ובין הראשונות לכתוב MPRG בכלל. על Lexin הוטלה, אם כך, משימה כלל לא פשוטה: לשכנע קהל קוראות ספקניות שסנייפ והארי נועדו זה לזה, ובמקביל, לשכנע את אותן קוראות שהיריון גברי הוא קונספט מעניין, עם פוטנציאל דרמטי ורומנטי, שלא לומר: אפשר לכתוב MPRG שגם יהיה אמין!

איך היא עושה את זה?

Lexin, במהלך מבריק, משתמשת בMPRG כדי לקרב בין הארי לסנייפ ובסלאש כדי לתמוך בMPRG. ככלות הכל – מה לסנייפ ולהארי? מה לרומן רומנטי וגברים בהיריון? (ארנולד שוורצנגר עשה את זה ב"ג'וניור", וזה היה רחוק מלהיות סקסי).

נישואיהם של סנייפ והארי מתחילים על רגל שמאל. השניים לא מחבבים יותר מדי זה את זה, על סנייפ עובר היריון קשה, והארי, שעדיין מעכל את העובדה שהיה עליו להינשא לסנייפ לטובת עולם הקסמים, לא יודע איך לתמוך בו. זה לא נגמר כאן. הזוגיות הבעייתית של הזוג פוטר-סנייפ ממשיכה לקרטע עם לידתו של בנם; ג'יימס. הארי מסיים את חוק לימודיו וממשיך לקריירת קווידיץ' כשבמקביל, מתקפה של אוכלי המוות על הוגוורטס, מאלצת את צוות בית הספר להעתיק את המוסד ממקום מושבו שבסקוטלנד, למבנה שכור במנצ'סטר.

הקשיים ממשיכים. הארי וסנייפ לא יודעים איך לתפקד במערכת יחסים זוגית. סנייפ – שכל השנים הקדיש את עצמו למסדר – מוצא את עצמו מטופל בפעוט, בנוסף לתפקידו כמורה בהוגוורטס. הארי, שבקושי הספיק לצאת עם בנות-גילו לפני שמצא את עצמו נשוי, מתקשה לתקשר עם בן-זוג המבוגר ממנו בשני עשורים. זאת ועוד: הם לא מוצאים דרך לגשר על הפערים ביניהם. כשהארי מנסה לגשת לסנייפ, הגבר השני נמנע ממנו. סנייפ לא מסתדר עם החברים של הארי, שונא הפגנות חיבה פומביות ומתרגז כשהארי מתייחס אליו כאל "האישה הקטנה" שלו. להוציא את בנם המשותף, נדמה שאין לשניים על מה לדבר.

ואז, לקראת יום הולדתו הארבעים של סנייפ, השניים מגיעים להבנה. מגע ותקשורת אינטימית ביניהם יתרחשו בבית, בין ארבע קירות. סנייפ יתן להם הזדמנות כזוג, והארי, מצידו, יוריד את הלחץ.

למי זה מצלצל כמו טיפול זוגי?  

ברשותכם, אני גולשת לרגע לעניין קצת שונה. אחת התמות הסמויות (אך הבולטות) ברומן הרומנטי, הוא סיפור המשנה על הגיבור, שבסבלנותו ורגישותו/גבריותו המתפרצת וכו', כובש גיבורה בתולית (או כמעט חסרת ניסיון מיני), מכניס אותה למיטה ומגלה לה היכן נמצא הדגדגן שלה ומה לעזאזל עושים איתו. האינטרקציה בין סנייפ להארי בחלקו האמצעי של A Life More Ordinary קולעת בדיוק לתמה הזו. ותנו לי פשוט לצטט:

The present Harry Potter gave him for his 40th birthday turned out to be a raging libido – unintentionally, because he'd never told Potter when his birthday was.

במילים אחרות, יש לנו כאן סיפור על אישה שבגיל ארבעים מגלה מחדש את עצמה ואת מיניותה בעזרת ילד בן עשרים וקצת. חלום רומנטי שהתגשם.

אמרה כבר painless_j ש-A Life More Ordinary הוא חיבור על התא המשפחתי המודרני. זה נכון, אבל זו לא האמת כולה. A Life More Ordinary הוא חיבור על האישה המודרנית, הקרייריסטית, שמחוברת לקריירה שלה יותר מאשר לצרכיה הפיזיים והרגשיים, ומגלה, אמנם באיחור, שהיא יכולה להנות מכל העולמות.

נכון- יש כאן פרדוקס. למה כותבת אישה יוצאת מגדרה כדי להראות סיטואציה שאמורה להיות נורמלית ולגיטימית? כאן, במידה רבה, אני נאלצת לחזור לעצם הפרובלמטיות שבבחירה להסליש במקום לכתוב אודות דמויות נשיות חזקות מלכתחילה. Lexin כמו כל אחיותיה הסלאשריות, כותבת על המצוי- ומתוכו: על הרצוי. היא לא כותבת על הפנטסטי, היא כותבת על האידיאלי. על הפנטזיה הרומנטית ששורשיה נעוצים במציאות שלנו כנשים בתוך חברה פטריארכלית שפעמים רבות כופה עלינו פשרות כואבות. זו פנטזיה שבמידה מסוימת משמרת מצב קיים (כתיבה אודות גברים על חברה פטריארכלית), אבל היא עדיין מערערת על עצם העמדת הסובייקט הגברי והחוויה הגברית במרכז.

A Life More Ordinary, כמו כל רומן רומנטי, מסתיים בכך שבני הזוג נופלים זה לזרועותיו של זה (לאחר מפלתו הסופית של וולדמורט), ומשאיר אותנו עם תמונה של אושר דומסטי: אבא, אמא אבא, ו2.5 ילדים. 

נרצה או לא, סלאש הוא גם אמירה מובהקת על הומוסקסואליות. כשז'אנר ספרותי שלם נותן לגיטימציה מובהקת כל כך (שלא לומר: צווח ומצווח בהתלהבות למחשבה על זוגות הומוסקסואלים) לקונספציה מסוימת שנמצאת מחוץ לקונוונציה החברתית, הוא בהכרח מטמיע אותה, צעד אחר צעד, בתוך המיינסטרים. כשטקסט מתאר זוגיות בין שני גברים משל הייתה זוגיות הטרוסקסואלית "רגילה" לכל דבר ועניין, הוא בהכרח קובע שמדובר במשהו נורמלי, נורמטיבי, שאין בכלל סיבה להרהר אחריו.

האחר בסלאש אינו מוקצה מהעשייה החברתית. האחר בסלאש הוא חבר קהילה לכל דבר ועניין. במובן הזה, סלאש הוא סוג של פנטזיה: גיבורי הסלאש כמעט תמיד פועלים בתוך עולם מיוצג שמתעלם מהשונות שלהם, מעלים ממנה עין, מקבל אותה כמובנת מאליה או מתייחס אליה בסלחנות יחסית. הפנטזיה הזו קיימת בשתי רמות, מעשית וערכית: באופן מעשי, היא נועדה לשרת את עצם הבחירה לכתוב באמצעות קול גברי. מדובר, ככלות הכל, בבחירה מורכבת כשלעצמה. התמודדות עם ההשלכות המעשיות שלה (תגובת החברה) תציב קשיים מעשיים מאוד בפני הכותבת שבסך הכל מעוניינת לכתוב את הפנטזיה הרומנטית שלה. מבחינה ערכית, יש כאן אמירה חזקה על מקום האחר בחברה. סלאש לא מבדיל (או מבדיל ברמה הרבה פחות מהותית מהמקובל בחברה) בין נשים להומוסקסואלים, לשחורים, לשמנים וכיו"ב.

next.

II

בDrowning של Felisblanco אנחנו פוגשים סיטואציה שונה. כמה מילים על "באפי קוטלת הערפדים" למאותגרים-תרבותית ביניכם: העולם שורץ יצורים אפלים. שדים, ערפדים, דרקונים ומפלצות. על מנת להיאבק בכל הרוע הזה, חישלו הכוחות שהנם את הקוטלת: אחת בדורה, היא זו שתגן על בני האדם מפני האפלה שסביב. במקרה, הקוטלת הזו היא באפי סאמרס. בת-עשרה טיפוסית שמתעניינת בבנים, בגדים ומסיבות, וגורשה מבית הספר הקודם שלה בלוס-אנג'לס אחרי ששרפה – בטעות! – את אולם ההתעמלות.

life suck.

בין הדמויות בחייה של באפי מככבים באופן די מהותי שני ערפדים: אנג'ל וספייק. אנג'ל; הערפד שקולל בנשמה לפני כמאה שנים ומתפקד על תקן אהבת-חייה של באפי, וספייק; הרשע התורן של העונה השנייה שחוזר לאיטו למוטב, מתאהב בבאפי ומשיג לעצמו נשמה אחרי שכמעט אנס אותה.

יש הרבה מה להגיד על באפי בהקשר של ספרות מעריצים. scratch that- באפי היא האמא של הפאנפיקשן כפי שאנחנו מכירים אותו.

אני רוצה להתמקד, בהקשר הזה, בעניין הגדול שמפגינות כותבות ספרות המעריצים במערכות יחסים אינססטואליות. חִזרו רגע לסוף שנות התשעים: משפחת הערפדים הקטנה של ווידון היא המשפחה האותנטית שכותבות הwincest, הtwincest5, הג'יימס/הארי ודומיהם מדברות עליה.

אמא דרלה, שיצרה את אנג'ל, אבא אנג'ל שיצר את דרוזילה, שיצרה, בתורה, את ספייק (והייתה משוגעת מכדי לטפל בו, ולכן העבירה אותו לחזקתו של אנג'ל). משפחה קטנה, אלימה ודיספונקציונאלית.

סלאש בין אנג'ל לספייק (או בעקרון: כל מערכת יחסים בין חברי שבט הערפדים הזעיר הזה) הוא תמיד, באופן עקיף, סוג של גילוי-עריות. כשכותבת כמו Felisblanco זורקת אותנו לתוך עולם המערכה של באפי, היא בהכרח יוצאת מתוך נקודת הנחה שאנחנו, הקוראים, מודעים לכך שמערכת היחסים בין אנג'ל לספייק מושתתת על יחסי חונך-חניך (דיספונקציונאליים ככל שיהיו) המחקים יחסי הורה-ילד.

אבל בחזרה לDrowning, לסלאש ולחוויה הנשית: בתחילת העונה הרביעית אנחנו פוגשים את ספייק עם שבב שמונע ממנו לפגוע בבני אדם. מי שהיה עד כה טורף קטלני הפך לנטרף. במקום להמשיך עם הקאנון, שבו ספייק חובר באי-רצון לבאפי וחבריה, Felisblanco בוחרת לקחת את המציאות הקאנונית כמה מעלות הצידה, ולתאר סיטואציה שבה החבירה לסקוביז לא עלתה יפה, ההתעללות שעבר ספייק בידי הInitiative הייתה חמורה מכפי שהשתמע מהקאנון, ומפלצות… ובכן, מפלצות לא אורבות רק בחשיכה.

אחרי חודשיים של התמודדות עם המציאות החדשה שבה מצא את עצמו, ספייק – חבול, שתוי וגווע-ברעב – מועד לביתו של ג'יילס ופורץ למלאי הוויסקי שלו. הוא יודע שהישארות במקום זה רעיון רע מאוד, אבל תשוש וחסר-כוחות הוא נרדם סמוך לארון המשקאות. שם מוצא אותו אנג'ל, שקפץ לבקר בסאנידייל כדי לפקוח-עין על העניינים.

אנג'ל – שלא שמע על השבב קודם לכן – מעיף מבט אחד בספייק, וכמעט מאבד את עשתונותיו. ספייק הוא הchilde6 שלו, בן חסותו, his beatiful boy. אנג'ל אמור להגן על ספייק. לשון אחרת: ראשית כל הכותבת ממצבת את ספייק כעלמה במצוקה וברגע שעשתה זאת, שולחת את אנג'ל, האביר האפל במכונית הקלאסית, להציל אותו.

כמה חבל שספייק לא בדיוק רוצה או מוכן להיות ניצל. לפחות: לא על ידי אנג'ל.

כמו ב-A Life More Ordinary, גם Drowning משחק לתמה מוכרת ברומן הרומנטי. נאהבים שנפרדו בעל כורחם, נאלצים להתאחד בנסיבות פחות-מאידיאליות. רק שאם ביצירתה של Lexin חלוקת התפקידים המגדרית השתמעה מעצם האקט הנשי שנכפה על דמותו של סנייפ, כאן משתמעת חלוקת התפקידים המגדרית מהאינטרקציה בין ספייק לאנג'ל.

אנג'ל של Felisblanco הוא גיבור רומנטי קלאסי: כביר-מימדים, גברי, מגונן, תקיף. הוא גם, לצורך העניין, הגיבור הרומנטי הקלאסי והמיוסר של ווידון. גבוה, אפל ומסתורי, כמה לכפרה כפי שהוא כמה לאור היום.

ספייק הוא דמות הרבה יותר דואלית – בתוך ומחוץ לקאנון. רק תשאלו את עצמכם כמה גיבורים רומנטיים בגובה 175 משוטטים בספרות הגנרית שלנו ותבינו על מה אני מדברת. לצד ה184 של דייויד בורניאז (אנג'ל) זה כמעט כלום. יותר מזה: ספייק הוא ערפד רגשן שמתואר באופן קונסיסטנטי כpeople's person. בעוד שבעברו של אנג'ל מסתתר פרחח אירי שיכור, ספייק בן-האנוש היה משורר כושל שנדחה על ידי אהובתו האנושית. בסדרה הוא חווה דחייה על רקע רומנטי פעם אחר פעם. ראשית על ידי דרוזילה – אחותו/אהובתו מזה כמאה שנה – שנוטשת אותו לאחר שהיא מחלימה ומתחזקת, ולאחר מכן על ידי באפי, שמשתמשת בו ברגעיה הקשים ואז מפנה לו את גבה. בקיצור: ממש לא הגיבור הרומנטי הקלאסי שלכם. ובדיוק מה שהפך את ספייק לאחת מאיקונות התרבות החשובות של סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים.

בתוך הקשר הרומנטי בין ספייק לאנג'ל, לא לכותבת ולא לקוראות יש ספק בכלל מי מתפקד על תקן הבחורה. אנג'ל מציל את ספייק, אנג'ל סועד את ספייק החולה, אנג'ל רודף אחרי ספייק כשלספייק נשבר הזין מהעובדה שאנג'ל הולך סביבו על ביצים וספייק מחליט לצאת החוצה ולהשתכר שוב, אנג'ל סופג את הקפריזות של ספייק ומנסה להבין אותו- באמצעות המשאבים הרגשיים המוגבלים העומדים לרשותו.

יש כאן כמה אלמנטים ששווה בעיני לדבר עליהם:

ספייק של Drowning הוא קורבן (לשבב, להתעללות שעבר בידי חיילי הInitiative, לבני האדם שניצלו אותו), וזו הקורבניות שלו – בין השאר – שמעמידה אותו בצד הנשי של המשוואה- מבחינת הכותבת ומבחינת הקוראות. ספייק הוא פאסיבי, דברים קורים לו. הוא צריך להמתין לישועה ולגאולה שמגיעים בדמות הגבר; אנג'ל.

בזמן שאנג'ל אקטיבי מאוד כשהוא צריך ללכת ולשלוף את ספייק מהבור הליטרלי שאליו הכניס את עצמו, הרבה יותר קשה לאנג'ל לשלוף את ספייק והזוגיות הספק-קיימת שלהם מהבור המטאפורי שבו היא תקועה מאז נפגשו שוב, בעונה השנייה. ספייק צריך לצאת מגדרו, לצעוק, לפגוע בעצמו ואף לאיים בעזיבה, על מנת לגרום לאנג'ל להתעשת.

מה שעדיין משאיר את זכות ההתעשתות לאנג'ל.

אפילו בתוך סלאש: כשהגבר הוא גבר והאישה היא גבר, הגבר הוא היוזם, המחליט והקובע.

ספייק מתפקד אמנם על תקן מצפן רגשי, הוא זה שנותן את הפוש למערכת היחסים הרומנטית, אבל הברירה האם לקפוץ למים או להשאר לעמוד על שפת הבריכה היא של אנג'ל.

סלאש, ספרות מעריצים, או בגדול: הרומן הרומנטי, הוא איזושהי הפשטה של תכנים אמיתיים, דברים אמיתיים שקורים במערכות יחסים, לכדי תבניות ברורות שקל לשבץ בתוך מסגרת עלילתית גדולה יותר. כשאישה כותבת רומן רומנטי שמערכת היחסים המתוארת בו מתנהלת כך שהאישה נאלצת למשוך ולפתות ולאלץ את הגבר על כל צעד ושעל; כשזה היופמיזם שלה למערכת יחסים נורמטיבית, משהו בעיני מאוד בעייתי. במיוחד כשהתבנית הזו מקובלת כל כך בין כותבות רומנים רומנטיים ומאפשרת לאבחן אינטרקציה הומוסקסואלית כאינטרקציה שמשמרת חוקיות מגדרית הטרוסקסואלית.

אבל סטיתי מהנושא.

הגבול החד-משמעי בין אקטיביות ופאסיביות בDrowning נשמר גם בכל מה שנוגע ליחסי-מין. לכל אורך ההיסטוריה המשותפת שלהם, ספייק תמיד היה הפאסיבי, הנחדר, ואנג'ל תמיד האקטיבי, החודר. הגבול הזה נשמר גם כאשר – לאחר שהם מתוודים על רגשותיהם זה לזה בפרק 6 – הם מחדשים את הקשר הרומנטי והמיני ביניהם. גם כשיש אהבה, כך נדמית המחברת לרמוז לנו, אין שוויון. הגבר הוא גבר, האישה היא אישה, וזהו.

כאן, אולי, הסלאש הופך את המשוואה הזו על פניה. לא אכנס לפרטים (זו לא המלצה וגם לא סינופסיס של הסיפור), רק אומר בקיצור שספייק ואנג'ל חוזרים לסאנידייל, מתעמתים עם שוביהם ועם הטראומה שעברה על ספייק, ושבים ללוס-אנג'לס כשהם למודי-ניסיון.

אחד הקשיים הגדולים בכתיבת סצנות מין הטרוסקסואליות הוא יצירת מצב שבו אי השוויון הבסיסי בין המינים לא יאפיל באופן אוטומטי על הסיטואציה. כלומר: יצירת מצב שבו העובדה שהגבר חודר והאישה נחדרת לא יאיר את הסצנה – גם מבלי שאכוון לכך ככותבת – כאקט של כיבוש. אם לחזור רגע לתחילת המאמר, רוב המיתוסים התרבותיים, רוב התבניות הספרותיות – רוב האמצעים הקיימים לכתוב בהם ולהתייחס באמצעותם לאינטרקציה בין-מגדרית – משמרים את היחס הלא-שוויוני בין גברים לנשים.

סלאש לא מחויב למשוואה הזו, אלא אם כן הוא כובל את עצמו אליה. Drowning, כמו המון סלאשים אחרים, מבצע שבירה מכוונת של הסטאטוס-קוו הבין-מגדרי. השבירה הזו, אם תרצו, היא אחת התמות המכוננות בספרות הסלאש.

כאשר הם חוזרים לLA ולאחר שהם מיישבים את הדילמות ביניהם, ספייק ואנג'ל נכנסים למיטה. אזי, לאחר שלבנו את כל הנושאים וכל הסוגיות שעל סדר היום, אנג'ל מבקש מספייק לחדור אליו.

אין ספק שהאקט הזה מתרחש מחוץ לקונטקסט עלילתי. הוא קורה בסוף, אחרי שמערכת היחסים על ההבנייה המגדרית שלה כבר נתונה לנו. אבל הוא מתרחש והוא צובע מחדש את האינטרקציה בין אנג'ל לספייק. מי שהיו עד לאותה נקודה sire וchilde, חודר ונחדר, גבר ואישה, מחליפים תפקידים ומתמזגים ביניהם. העתיד, אומרת Felisblanco, יהיה שונה מהעבר. העתיד טומן בחובו שוויון.

III

Outside by the Blue, Blue Moon הפיק השלישי והאחרון ברשימה, הוא מה שנקרא rape-fic. כלומר: פאנפיק שעוסק, ישירות או בעקיפין, בחווית אונס שעברה על אחד הגיבורים. זה פיק Supernatural או "על טבעי". למי שלא מכיר, מדובר בסדרה שמשלבת בין road-trip, אלמנטים על טבעיים ו-horror. במרכז הסדרה, דין וסאם ווינצ'סטר; שני אחים שנאבקים בתופעות על-טבעיות תוך ניסיון לאתר את השד שרצח את אמם כאשר היו ילדים.

הסיפור מתחיל כעשור לפני תחילת הסדרה, כשסאם בן ה-14 נחטף על ידי אינקובוס אכזרי, שמתעלל בו ואונס אותו משך שבועות ארוכים. חודש לאחר החטיפה, האינקובוס משחרר את סאם, אבל לא לפני שהוא מעניק לו את שלוש ה"מתנות" הבאות:

1. כניעה (סאם תמיד יתאווה להיות נאנס ומושפל על ידי הפרטנרים המיניים שלו).

2. אהבה ואמת, או: אהבת האמת. (כלומר: עד שימצא מישהו שיראה אותו ויאהב אותו כמות שהוא, סאם לעולם לא ישתחרר מהתשוקה הזו).

- בנקודה הזו, סאם חושב לעצמו שהוא פשוט יחלוק את כל הסיפור עם דין, שתמיד יקבל אותו ויאהב אותו לא-משנה-מה, ובזה יגמר הסיפור. כאן, השד מעניק לו את ה"מתנה" השלישית והנוראה מכל:

3. שתיקה. סאם לא יוכל לספר על כך לאיש. לעולם.

הכותבת, vaingirl, משתמשת במתנות שהאינקובוס מעניק לסאם וההתמודדות שלו עם המתנות האלה כאלגוריה לטראומה מינית והחלמה ממנה. ואסביר:

אחת התגובות הנפוצות של ניצולות אונס לחוויה הנוראה שעברה עליהן היא לנסות ולשחזר את הסיטואציה. כלומר: על ידי כך שישימו את עצמן במצב שמדמה את האונס, הן בעצם מנסות להחזיר לעצמן תחושה של שליטה. הן אומרות: אני בוחרת עם מי, אני בוחרת מתי, אני בוחרת איך, והבחירה הזו הופכת אותי לכאורה לאדונית על גופי ואדונית על הסיטואציה. זו סוג של אשליה, ואשליה טראגית. האינקובוס, במתנה הראשונה שהוא מעניק לסאם, מאלץ אותו לשחזר שוב ושוב את הטראומה הראשונית של האונס.

נוסף על כך סאם לא יכול לספר על מה שעבר עליו- האינקובוס גוזר עליו שתיקה. הוא לא יכול להתחיל להתרפא מהטראומה כיוון שאין לו עם מי לחלוק את הסוד האפל שבעברו ולהתחיל לבנות את עצמו מחדש. הודות להתערבותו של האינקובוס, סאם נידון להשאר לבד עם הכאב ועם הזיכרונות.

מכאן הסיפור מתחיל להתגלגל. השנים חולפות, סאם, במעגל של הרס עצמי, בוחר תמיד את הפרטנרים שינמיכו אותו ויכאיבו לו. דין, מנגד, לא מבין מה לעזאזל עובר על אחיו הצעיר. הוא מרגיש שקרה משהו, הוא יודע שמשהו לא בסדר, אבל אפילו דין לא יכול להציל את סאם מהבחירות שלו.

כך עוברות שמונה שנים.

יום אחד מגיעים שני האחים לעיירה קטנה בשם Islipe. לאוזניהם הגיעו שמועות מוזרות על רוח של נערה צעירה שרודפת את התושבים, ממררת בבכי ומבקשת שיאזינו לסיפור שלה. מכריה של הנערה מדווחים כי מספר חודשים לפני מותה, חל בהתנהגותה של המנוחה מפנה מוזר. "ג'ני הייתה ילדה טובה," הם מספרים. "הלכה לכנסייה כל יום ראשון. לא יצאה עם בנים. תמיד לבושה מסודר, מחונכת, תלמידה למופת." ואז, יום אחד, כל זה השתנה. ג'ני התחילה להתראות עם הנערים הכי אלימים בעיירה. נתפסה כשהיא מקיימת יחסי-מין במלתחות בית הספר. התחילה לשתות. להחסיר שיעורים. להתנהג בצורה לא אפיינית.

חודש לאחר מכן – ג'ני התאבדה.

סאם ודין, ציידי רוחות מיומנים, יוצאים לבקר את קברה של ג'ני. שם, על סף הקבר, הם פוגשים את רוחה של ג'ני. "אני רוצה לדבר," היא ממררת בבכי. "אני רוצה לספר את הסיפור שלי. הוא לא נתן לי, אבל עכשיו אני יכולה."

סאם מחוויר, ודין, אוטומטית, מבין שיש דברים בגו.

למן הנקודה הזו, העימות עם האינקובוס הוא בלתי נמנע. אחרי שהם זורים מלח על גופתה של ג'ני ושורפים אותה על מנת שנשמתה תוכל לנוח, השניים יוצאים להתעמת עם האינקובוס. הם מוצאים את המערה שבה הוא מסתתר ושם, באמצעות קסם-גירוש שקיבל לפני שנים ארוכות, סאם משלח את המפלצת בחזרה לגיהינום.

לסיפור הזה יש סיקוול – The Season of the Witch – בו, באמצעות ראי קסום המאפשר לדין לראות אל נבכי נשמתו של סאם, vaingirl פותרת באופן מלא את הקונפליקט (הטראגי והרומנטי) שהיא טווה בסיפור הראשון.

הסיקוול בקצרה: דין, שיודע כי אחיו קולל בצורה כלשהי על ידי האינקובוס, שובר את הראש בניסיון לחשוב על דרך לפטור אותו מהקללה. בעצה אחת עם סאם, השניים עושים את דרכם למסדר נזירים, שם קיבל סם את קסם הגירוש שאפשר לו להפטר מהאינקובוס. הנזירים, כאות-תודה על עזרתו של סאם, מאפשרים לשניים הצצה נדירה בראי קסום. בזכות הראי, יכול דין להציץ לתוך נפשו ומחשבותיו של סאם, ולמעשה: להשקיף על אירועי האונס.

בנקודה הזו, ברשותכם, אני רוצה לחזור אל "מתנות" 2 ו-3 של האינקובוס:

2. אהבה ואמת, או: אהבת האמת. (כלומר: עד שימצא מישהו שיראה אותו ויאהב אותו כמות שהוא, סאם לעולם לא ישתחרר מהתשוקה להכנע לאדם אחר). 

3. שתיקה. סאם לא יוכל לספר על כך לאיש. לעולם.

ההחלמה מן הטראומה, אומרת לנו vaingirl, כרוכה בהתמודדות עם העבר. בין אם זו התמודדות עם האינקובוס; בין אם זו התמודדות עם חווית ההתעללות עצמה; בין אם זו התמודדות עם האקט- כפי שהוא משתקף בעיניו של דין. עד שלא יפגוש בטראומה שלו, עד שלא יוכל להחשף לחלוטין, בפני עצמו ובפני דין, תהליך ההחלמה לא יוכל להתחיל. אור היום, אומרת vaingirl, הוא המחטא הטוב ביותר. סאם צריך לקבל את עצמו, וצריך לתת לדין לקבל אותו, לפני שיוכל להחלים.

זה מה שקורה בסופו של דבר ב-Season of The Witch. אחרי שדין קורע את הצורה לאחד ממחזרי העבר של סאם, אחרי שהם מגיעים לעמק השווה ונוכחים ששניהם רוצים את אותו הדבר, סאם ודין יכולים סוף כל סוף לממש את אהבתם. שמונה שנים לאחר שנצרבה בבשרו, הבטחתו של האינקובוס סוף כל סוף מתקיימת. סאם מוצא את האדם שרואה אותו ואוהב אותו כמות שהוא – סאם נותן לעצמו להיות נראה ונאהב כמות שהוא – והקללה שנחה עליו מוּסרת.

התיקון, שעד כה נידון להיכשל, יכול סוף כל סוף להצליח. סאם מתחיל להתאושש מהטראומה.

אונס, לענייננו, הוא לא חוויה תלוית-מגדר. גם גברים נאנסים. עם זאת, התגובה שמתארת vaingirl להתעללות שעבר סאם היא תגובה נשית במובהק. בזה, אולי, מדגים Under the Blue, Blue Moon את חדשנותו של הסלאש כז'אנר: עד כמה הוא ייחודי ועד כמה הוא פורץ-גבולות. מפני שסלאש הוא לא רק סוגה ספרותית – הוא גם תפיסת עולם. הכותבת האישה אמנם מנכסת לעצמה את החוויה הגברית כאמצעי לדברר בו את הקול הנשי, אך כשהיא עושה זאת, היא בעצם משליכה את החוויה הנשית על זו הגברית ומטשטשת את הגבול שעובר ביניהן.

כמו ב-A Life More Ordinary, כמו בDrowning – כמו בעשרות ואלפי סלאשפיקים אחרים – הסלאש הוא רק קטליזטור. הוא מאפשר לכותבת הנשית לפשוט את גבולות הגוף הנשי, הארכיטיפ הנשי והחוויה הנשית, ולצעוד לתוך גוף של גבר. מתוך הזווית הזו, בתוך הנעליים האלה, היא איננה כבולה, טכנית או תרבותית, לאחרות שלה. מכאן היא יכולה להעמיד חוויות שברגיל נתפסות כנשיות, טריוויאליות וחסרות-משמעות בלב הנרטיב הספרותי.

יותר מזה: כאשר היא מעמידה את הסובייקט הנשי והסובייקט הגברי על אותו פודיום, באותו גובה, כותבת הסלאש מאזנת את חוסר אי-השוויון ביניהם. גבר שנאנס אינו שונה מאישה שנאנסת. שניהם בני-אדם. שניהם קורבנות. בפני שניהם משתרעת אותה ויה דולורוזה בדרך להחלמה.

ועדיין, עם כל אהבתי לסלאש כסוגה ולסלאש כקונספט, הבחירה להסליש לא חפה מבעיות.

נרצה או לא, אנחנו עדיין נשים ואנחנו עדיין חיות בחברה פטריארכלית. עצם הבחירה לספר את הסיפור שלנו באמצעות קול גברי (עצם הידיעה שהזדהות עם דמות גברית תקנה לנו נקודות זכות בקרב קהל הקוראות שלנו) מעידה בראש ובראשונה על הדילמה שאנחנו נתונות בה. מפני שחלק מהחוויה הנשית והזהות הנשית כוללים גדילה כאישה, חינוך כאישה- גוף של אישה. התהלכות בחברה כאישה וקבלת יחס כאישה.

וסקירה של החברה סביבנו מתוך עיניים נשיות.

כותבות סלאש מפשיטות את ההוויה הנשית מן הגוף הזה: הן נוטלות את הסוגיות המגדריות המעניינות, אלה שכיף להתעסק בהן, ומשאירות בצד את החוויות תלויות-הגוף. אלה שבין השאר מסובך יותר לכתוב אודותיהן. הרי איך תכתבי אודות אפליה על רקע מיני באמצעות קול של גבר?

סלאש הוא מדיום נשי שנכתב על ידי נשים, על אודות תכנים שמעניינים נשים ולמען נשים, אבל לא באמת מדבר על נשים באופן קונקרטי. סלאש יכול לשאול הרבה שאלות על האחר בחברה ואפילו על נשים בתוך מערכות יחסים, אבל קשה לדבר – לא ישירות על כל פנים – על נשיוּת, מבלי לכתוב דמויות נשיוֹת.

חלק מזה קשור בעובדה שספרות נשים ובמיוחד סוגות ספרותיות של נשים (הרומן הרומנטי) נתפסים כטיפשיים, נחותים, קיטשיים או אמוציונאליים מכדי לזכות להתייחסות רצינית. חלק מזה קשור בעובדה ש-heck, מאה שנות פמיניזם אחרי 10,000 שנות שלטון פטריארכלי. לא כוחות.

סלאש, כמו הנשים שכותבות אותו, משקף את הדילמה שבכתיבה על נשים וחוויות נשיות. בתוך תרבות שמציעה אינספור ארכיטיפים גבריים לעומת דגימות יחידניות של רגישות, חכמה וכח נשי, סלאש הוא סוג של ברירת מחדל. "ציפור מה את מזמרת," שאלה יונה וולך, "מישהו אחר מזמר מגרונך, מישהו אחר חיבר את שירך."

גם הציפור הזו, ככל הציפורים, רוצה להישמע. גם אם לא תמיד יש בנמצא מי שיאזין לשיר האותנטי שלה.

הרשו לי, לסיום, לצטט חלק מדבריה של המרקיזה דה מרטיי, מתוכם7 נולד המאמר הזה:

"הגל הנשי, של יוצרות בפאנדום שמפיקות המון חומרים אומנותיים ושמביאות לידי ביטוי את הקול הנשי מהווה עשייה פמיניסטית, או אם תרצי- סוג של פעילות חתרנית (של קליטה ויצירה תרבותית) מטעם אלו שהיו ממודרות ממרכז העשייה והייצוג התרבותיים.

     ומצד שני- זו פעילות חתרנית חלקית בלבד, כי היא לא קוראת תיגר על חוקי המשחק. אנחנו לא מנסות לשנות את השפה האוניברסאלית (כך שהיא תכיל גם נשים) אלא בוחרות להשמיע את החוויה שלנו- דרך שופר גברי, כדי להתאים את עצמנו אליה, ולאפשר לעצמנו להתקיים בתוכה."

"ציפור ציפור

מה את שרה

מישהו אחר שר

דרך גרונך. "

1 אהובת הפיראט / ג'והנה לינדסי

2 All the Possibilities / נורה רוברטס

3 arranged marriage – נישואים מאורגנים או נישואים יזומים. שני הגיבורים/הגיבור והגיבורה נאלצים להתחתן בעל-כורחם (הודות לסט מסוים של נסיבות: כחלק משידוך בפאנפיק היסטורי, על מנת להשלים איחוד בין חברות, על מנת להשביע את רצון הוריהם וכן הלאה).  

4 Snape's Worst Memory

5 Wincest = שילוב של Winchester (כמו בסאם ודין ווינצ'סטר מSupernatural) וincest.

Twincest = שילוב של twins (מתייחס לתאומים פרד וג'ורג' וויזלי) וincest.

6 childe שם תואר לערפד הבן. ברבים: childer

7 מדובר בחלק מהודעה ארוכה יותר שמהווה חלק מדיון שהתקיים בפורום נעול.

התמונה: מכאן