טוטאל לוס

פרולוג

התלבטתי ארוכות אם לכתוב את הפוסט הזה. הוא התגלגל לי בראש מרגע שמיטל הכריזה על הפרויקט, וככל שעבר הזמן הוא נראה לי יותר ויותר כמו קטע "יומני היקר" ולא כמו תרומה הולמת לפרויקט מכובד.

ואז התחילו הפוסטים של הפרויקט להתפרסם, ומשהו הטריד אותי. אתמול הבנתי. איכשהו, אצל כולם, הספרות הורסת את החיים בסטייל, עם ז'ורז' פרק, עם מלוויל, עם פוליטיקה ותככים של כתבי עת וערבי שירה. אז הבנתי שאולי אין לי תובנות משמעותיות לתרום לדיון, אבל מישהו הרי צריך לדבר גם בשם אלה שהספרות הרסה להם את החיים עם אלריק ממלניבונה והחרב השחורה שלו, בלי לדעת אפילו שיש מלוויל.

לעניין

לפעמים אני חושב שהייתי רוצה לחזור לכתה ט', היה משהו מופלא בשנה ההיא, זו הייתה השנה שבה גיליתי את חדוות העשייה, את הקסם שבלהיות שייך למשהו. הייתי חבר פעיל במרכז חניכים אזורי של השומר הצעיר. אחת לשבוע נשא אותי אוטובוס מרמת אביב אל פאתי התחנה המרכזית (הישנה, רק ישנה הייתה אז), ומשם חמש דקות ברגל לבית ההנהגה הראשית ברחוב בצלאל יפה (די היה בגלגול של שני השמות האלה על הלשון אז כדי להלך עליי קסם – "ההנהגה הראשית", "בצלאלא יפה"). שם נחשפתי לראשונה למגוון המפעים של השקפות שיכולות להסתופף תחת הכותרת האמורפית של שמאל, שם הרגשתי כאילו מצאתי את מקומי, מתגייס כל כולי לארגון של פעילות חברתית ופוליטית.

לשיאה הגיעה השנה ההיא עם המועצה הארצית שנערכה בבית אבא חושי בחיפה (ושוב, די היה בגלגול השם הזה על הלשון – "בית אבא חושי"). בהיותי הנציג היחיד של הקן נבחרתי גם להיות זה שיישא את דגלו אל הבמה בערב הפתיחה. חולצה כחולה, שרוך לבן, דגל אדום בוהק, אניצים מוזהבים, המנון התנועה, הלמות הלב. חזרתי מהבמה אל הכיסא המבודד שלי, נתתי למראה הצועדים להמשיך ולהגביר את תחושת השכרון שלי. אולי ישבתי לבד בפינה, אבל הייתי חלק ממשהו, משהו גדול ממני.

אחר כך פינינו את האולם הגדול, הלכנו לאולם התעמלות שהוסב לחדר שינה המוני, שקי שינה נפרשו על פני הרצפה כולה. ואז, כפי שראוי שיקרה באולם גדול שבני עשרה רבים מספור נדחקים אליו, התפוגג לו ההיי הקולקטיבי, שאולי, ככל הנראה, היה מלכתחילה רק שלי. המנון התנועה הומר בשירים אקראיים שנוגנו בחובבניות במעגלי גיטרות מזדמנים, פה ושם נשלפו פחיות בירה אסורות, היו גם מי שיצאו החוצה לגנוב כמה שאיפות מסיגריות שנשלפו מהתיקים, זוגות, הורמונים, אתם יודעים.

אכזבה שטפה אותי, ויחד איתה נשטף גם ההיי ההוא. בתוך ההמולה הסתובבתי אל הקיר, מתוך התיק שלפתי את הכרך האחרון של טרילוגיית אגדות רומח הדרקון. שום דבר לא יכול היה לחדור בהמשך הלילה אל הבועה שיצרתי לי, עד שצלחתי את מאתיים העמודים האחרונים.

כן, למחרת עוד הרמתי את כרטיס המצביע שלי בכל מיני החלטות שנראו לי חשובות, אבל כבר ידעתי שהגורל של שני תאומים שמדלגים קדימה ואחורה בזמן בעולם שיש בו שלושה ירחים בצבעים שונים הוא אמיתי בשבילי הרבה יותר מכל מה שיתקבל או יידחה על ידי באי המועצה. וכן, אפילו אני, אפילו אז, ידעתי שמדובר בספר מחורבן במיוחד.

אפילוג

הרבה שנים אחר כך, אוטובוס אחר נשא אותי פעם בשבוע לפגישה עם הפסיכולוגית שלי. פעם, בעיצומה של תקופה סוערת במיוחד הקדמתי בכחצי שעה. ישבתי על ספסל מחוץ לבית וקראתי את 1985 של אנתוני ברג'ס* עד שהגיע הזמן.

"יש כל כך הרבה דברים שאמורים להטריד אותי עכשיו" אמרתי כשנפתחה הפגישה, "אבל לפני שנכנסתי ישבתי כאן בחוץ וקראתי ספר, והייתה שם קבוצת אנשים שהדליקה מדורה."

לרגע קצר אחד נבקעה ארשת האדישות המקצועית שלה שליוותה אותי כבר למעלה משנה, ובהלה אמיתית התפשטה על פניה. לקח לי כמה שניות להבין ולהרגיע אותה, "בספר, בספר, אל תדאגי אף אחד לא מדליק כאן מדורות בשכונה באמצע היום."

אחר כך, ולמרות שכבר הרגשתי מטופש המשכתי למלמל "ואיכשהו, הרגשתי את המדורה הזו, והחום שלה, יותר ממה שאני מרגיש את כל הדברים האלה שאמורים להטריד אותי."

* שהוא בעצם ספר מחורבן כמעט כמו אגדות רומח הדרקון, וכולו רק ניסיון לכתוב מהתלה שהיא דיסטופיית תשובה ל-1984 של אורוול (האח הגדול, הייתי חייב).

20 תגובות “טוטאל לוס”

  1. גם בפרספקטיבת השנים, ואחרי עוד ספרים רבים, בז'אנר הפנטזיה ומחוצה לו, אני לא חושב שהסדרות האלה (chronicles ו-Legends) היו כל כך גרועות. תיאור הדמות של רייסטלין ושקיעתו האיטית לצד האפל היא מלאכת מחשבת של סיפור.
    ומכל מקום, למה זה הרס לך את החיים?

  2. של: כמו מיטל יש לי התלבטות בסיסית בנוגע לפרויקט הזה. מובן מאליו כמעט שכל מי שלוקח בו חלק לא באמת חושב שהספרות הרסה את חייו.
    אבל בסופו של דבר אני מסכים עם הרוח של הפוסט של קרן (ואולי גם של כל האחרים). בשנה ההיא בניתי לעצמי עולם חדש ומושלם, כזה שבו היה לי מקום, אבל אז בדיוק כשתהליך הבנייה הגיע לשיא שלו משהו נסדק, והעולם כבר לא היה בדיוק מה שרציתי וחלמתי, ובתגובה דחיתי אותו וצללתי לספרות. במקום לקבל את החיים כמו שהם, את התערובת הבלתי נמנעת של אידאולוגיה נשגבת ומעגלי גיטרה בחרתי לסגת לעולם אחר, מנותק ומושלם. מושלם במובן צר ומעוות אמנם, אבל מושלם, כזה שבו לא יבואו החיים ויקלקלו אותו פתאום.
    מצד שני, אני חושב שבאפילוג לפחות, הספרות היתה קרובה יותר להציל את חיי מלהרוס אותם, קשה לי לדמיין איך הייתי צולח את אותה תקופה סוערת בלי האפשרות לברוח לעולם אחר. ואולי אני טועה.

  3. אולי מה שקוראים כאן "להרוס את החיים" הוא בעצם לבנות אותם, כמו ששיברון לב באהבה בונה, לטווח רחוק, את האישיות ולא באמת מכלה אותה. המעגליות הזו של חלומות והתנפצותם כנגד החיים (כפיזיקאי, תקבל אולי את המטאפורה של מודלים וניסויים), היא תהליך אינסופי שהוא הוא החיים, לדעתי. ( – ובמטאפורה: הוא הוא המדע).

  4. וואללה, גם אני נסוגתי לD&D כשהממשק בין האידיאולוגיה לחיים נהיה מסובך מדי.

    זה הרבה יותר פשוט כשאפשר לדעת מראש מי טוב ומי "מהרעים" (-;

  5. מאוד הזדהיתי. אם אני אכתוב פוסט לפרויקט הזה, הוא לא יהיה על פרק ודוסטויבסקי. הוא יהיה על הארי פוטר ובאפי קוטלת הערפדים.

  6. איתמר: אם אתה חושב שזה יציל אותך מכתיבת הפוסט, אתה טועה לגמרי.
    מרמיט: לא בטוח שזו דווקא ההבחנה בין טובים לרעים, דווקא אגדות רומח הדרקון מתיימר להיות חריג בטיפול שלו בהבחנה הזו, אני חושב שיותר מזה מדובר בידיעה שהמציאות לא יכולה לבוא ולקלקל את העולם.
    ז'ניה: באפי, בטח באפי קדימה. ביחד נמוטט את מגדל השן כאן.

  7. טוב, ממש עכשיו קיבלתי תזכורת למייל מחברה (hevre) לפיה אני מוזמן לכנס הבוגרים של השומר הצעיר השבוע והייתי חייב לציין את זה כאן.
    מיטל: בהינתן כל ההסתייגויות הברורות לכל פוסט בפרויקט הזה, חשוב היה לי להזכיר שהכוח הזה של הספרות להרוס לנו את החיים לא מוגבל דווקא לספרות גדולה או לשלב שבו הספרות הופכת לעיסוק מקצועי, ושבפועל הוא נמצא שם כבר מהרגע הראשון.

  8. אני עוד שלב אחד קודם. בהבחנה בין ספרות גדולה ללא גדולה. נראה לי שדווקא ברגעים שבהם מדברים על השפעת הספרות על החיים, ההבחנה הזו לא תקפה.
    אבל אחר כך אתה תגיד שזה לא פותר אותי מפוסט. ואני בינתיים מרוקנת אותו מתוכנו.

  9. גם אני מצטרף למוחים על הזלזול ברומח הדרקון. לא רק סדרה מהנה ביותר, אלא לימדה אותי הרבה על התלות ההדדית של הטוב והרע.

  10. בסוף עוד תגרמו לי לחזור ולקרוא את הספרים האלה.
    בכל מקרה, אני זוכר איזו התרגשות אחזה בי כשרייסטלין צץ עם הגלימה השחורה שלו וכמה התאכזבתי כשדווקא אז הוא איבד את כל המורכבות שהיתה בדמות שלו קודם. אפשר לאתר בקלות כמה רעיונות שוייס והיקמן שאבו מהמאבק הקוסמי הנצחי של מורקוק, רעיונות מורכבים שגם מורקוק בדרך כלל לא הצליח להתמודד איתם כראוי ברמה הסיפורית, ושזכו אצלם לטיפול רשלני מאוד למיטב זכרוני.

  11. יש היום כתבה במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" על 95 שנה לשומר הצעיר, עם כמה ותיקים מפורסמים המעלים זכרונות, קצת כמוך.

    כדאי לקרוא.

  12. כיוון שבפוסט התגובה כבר התפתח דיון אחר, מעניין הרבה יותר חבל לי להעמיס עליו את זה, אז רק רציתי לומר שאני חושב שנקלעתי כאן למלכוד שמזכיר קצת את זה של, נניח, ביקורת פמיניסטית. אתה מסתכל על מאה החברות המובילות במשק ורואה שבראש 98 מהן עומדים גברים. מצד אחד ברור לך שמשהו כאן מעוות, מצד שני, אם תעבור עליהם אחד אחד תראה שכולם מתאימים לתפקיד ונבחרו על סמך כישוריהם. אתה לא יכול לבוא בטענה לאף דירקטוריון על הבחירה שלו, הרי גם בעולם מושלם היית מצפה לראות גברים בראש חמישים מהחברות האלה. אז כל מה שנשאר לך זה להתלונן על המציאות. בדיוק כך כאן, אין לי שום תלונה על האופן שבו דוסטויבסקי הרס למיטל את החיים למשל, אבל התמונה הכוללת נראתה לי פגומה (בינתיים באו תמר ונדב ושינו אותה).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>